פרולוג ופרק ראשון: להתחיל מחדש.


4 דקות קריאה
15 Jan
15Jan

היא שמחה. ברור שהיא שמחה.

היא מאושרת.

"ברוך השם" עיניו של דובי זהרו. לא זכרה אם ראתה אותו פעם מרוגש כל כך. "מתאים לחגוג עם משהו". 

הלכה למטבח, חזרה עם פרוסות רבועות של עוגת שוקולד שנשארו להם במקפיא. מיכל שלחה לה יום אחד.

"הו, יופי". 

היא התיישבה בחזרה לצידו על הספה הבהירה, הספה הדו מושבית שהתאימה בדיוק לנישה בסלונון של היחידה שלהם. הכרית של הגב הציקה לה. כבר בפעם הראשונה שישבה עליה חשה שהזוית שלה לא נכונה.

"העיצוב שלה מדהים. היא גם נוחה לך?" בררה אמא שלה, אי אז, שבוע לפני החתונה.

"כן." היא ענתה באופטימיות. הכרית לא ממש ממוקמת טוב. לא נורא. הם השיגו את הספה ברגע הכמעט אחרון, ספה בגוון שמנת, ממשפחה שעברה דירה. הספה התאימה בדיוק למטר וחצי הפנויים שהיו להם ביחידה ששכרו.

"זה בסדר גמור". היא הוסיפה אז.

כאילו אם תחליט לראות רק טוב ולשמוח, אז זה מה שיהיה.

"שנספר היום להורים?" שאל אותה עכשיו דובי. 

"כן. נראה לי". מה מיכל תגיד כשתשמע? "אולי עדיף שנחכה עוד כמה ימים."

"בסדר". דובי לקח ריבוע של עוגה שוקולדית. "הם כל כך יתרגשו".

גם היא כל כך מתרגשת.



1: התחלה של שגרה.

עיניה החומות החזירו לה מבט מדוכדך מהמראה. 

נו, לכי כבר. תצאי עכשיו. תגיעי לבית הספר בלי לחץ.

אני לא מסוגלת. 

הסריג הסגול מהחורף הקודם עמד עליה טוב. הפאה מסורקת.

תרגעי. את נראית טוב ורגיל, פשוט תתנהגי רגיל, וזהו. 

די, באמת. אין שום 'רגיל' אחרי חופשת לידה בלי תינוק. 

סגרה את דלת הארון. התיק שלה מוכן. 

את השכפולים במולדת ובטבע כבר שלחה למזכירות להדפסה. 

די, די, אל תתעכבי עכשיו. תצאי ותסעי רגוע.

כן. זה ממש יעזור כדי שהיא תסע 'רגוע'.


בצומת רמות עלתה אישה עם עגלת תינוק אדומה. 

אל תסתכלי על התינוקת הזו עכשיו.

בכוח סובבה את ראשה והביטה החוצה. מה קורה לה דווקא היום. גשם טפטף. 

אנשים הצטופפו מתחת לגג התחנה. לא היה ריק כאן תמיד יותר בשעה הזו?

הנהג גמא את כביש בגין. לפחות פקקים אין עכשיו. מורדות הליפתא נשקפו מהחלון. בפתח תקוה לא הזדמן לה מרחב כזה של נוף על בסיס יומיומי.

התינוקת בכתה. אמא שלה רכנה אליה. 

אפרת פתחה את התיק. היא תתרכז עכשיו בחומר של השיעור הראשון שהיא מלמדת היום. מולדת בכיתה ג'. הסיפור על הכינרת יעניין אותן. יש סיכוי שהתחלה כזו תחסוך לה כמה בעיות משמעת.


"רגע, מה השעה?" 

עשר ורבע. 

"חכה, אני צריך לעשות שיחה קצרה". דומב רק הנהן. 

פינת הכניסה לכולל הייתה ריקה. יופי. 

אפרת ענתה לו מיד. 

"עשיתי חשבון שעכשיו את מגיעה לבית הספר." 

"כן, נכון. אני ממש ליד." היא נשמעה מצוברחת, כמו בבוקר.

"הכל בסדר?" הלוואי שיכול היה לעזור לה יותר. 

"בערך."

"את מרגישה טוב?"

"כן." קולה התעמעם. 

"אל תהיי בלחץ. את תתרגלי מהר. אל תבהלי מאף אחת." היא כל כך פחדה מהיום הזה. שרק תתנהגנה איתה המורות האחרות ברגישות. 

"אני מקווה." 

הרב כץ, ראש הכולל, עבר לידו והניד לו בראשו לשלום. 

"כל הכבוד לך, אפרת. באמת." מתי יחזרו החיים שלהם למה שהיו פעם. 

בפסיעות מהירות הוא נכנס חזרה. הלוואי שבקרוב. 

שהשם יעזור להם, ושזה כבר יקרה.


הסיפור על הנס שקרה בכינרת לא עניין אף אחת. בנות פטפטו, מישהי זרקה עיפרון לצד השני של הכיתה. אפרת אלתרה משהו שעזר לה בעבר בכיתות אחרות, הבטיחה שתצייר ציור אישי למי שתשלים את השכפול במהירות, אבל קודם לכן הן חייבות לשמוע כמה הסברים כדי שתדענה מה לכתוב. 

מי צריך ציור של כינרת? צעקה מישהי. 

זה לא סתם ציור של כינרת, אפרת הבטיחה. ציור של סירת קייאקים בכינרת. הייתן פעם בחופש בכינרת? מי הייתה בשיט? 

הניחה להן לצעוק ולהתרגש כמה דקות. אחר כך השתיקה, לימדה, וחיכתה עד שהן השלימו את השכפולים שהגיעו אליה לשולחן. שרבטה סירה אחר סירה, ביצועיה משתפרים מדף לדף. תרפיה בציור. היא צריכה להושיב את עצמה לצייר בבית, סתם כך לעצמה.

ילדה דקיקה דחפה מתחת ידיה את השכפול הצבוע שלה. "המורה, תציירי לי עוד משהו. כבר צבעתי."

הפעמון צלצל. היא התעכבה כדי לאייר במהירות סירות בארבעה שכפולים נוספים, וכדי להוסיף לדף של הדקיקה גלגל הצלה בין הגלים, שראש וידיים מבצבצים מתוכו. 

"רק לי המורה ציירה איש טובע!" שמעה את הדקיקה מכריזה בגאווה כאשר יצאה אל הפרוזדור. חדר המורות נחסך ממנה להפסקה זו. המשיכה מיד לכיתה ב', שיעור חשבון.

כאן הלך פשוט יותר מההתחלה. היא הדגימה על הלוח חיבור במספר דו ספרתי, ואחר כך הנחתה אותן לעמוד מתאים בחוברת. כאשר התיישבה, נפתחה דלת הכיתה. 

"המנהלת שלחה לך." ילדה עם צמה בהירה הושיטה לה פתק ממו ורוד מקופל. מקובל להכנס ככה באמצע שיעור? בלי לדפוק

'לאפרת היקרה, ברוך שובך.' נראה שהפתק נכתב במהירות. 'הכנסי אלי בבקשה לאחר השיעור הנוכחי'.

הילדה עקבה אחריה שקראה, ורק אז יצאה. בשולי הפתק היו חורים זעירים. יש מצב שהמנהלת שלחה לה את הפתק מהודק והילדה הזו הוציאה את הסיכה בזהירות? איזו נועזות. באיזו כיתה היא? ח'?


"את יכולה להשאר לשעה שישית ולהכנס לכיתה ז'?" היא ישבה מול המנהלת, אחרי השלום, ומה שלומה, ושהיא מקווה שהכל בסדר. 

איך הכל יכול להיות בסדר, אבל דווקא טוב שהמנהלת לא מתעלמת אלא מראה שאיזושהי מחשבה כן הייתה לה עליה.

"את לא צריכה ללמד, אלא רק להשגיח עליהן. יש להן בעוד שבועיים ערב חברותי, ואני מעדיפה שהן תקדשנה את הזמן לחזרות בשיעור הזה, שהתבטל, מאשר באחד מהשיעורים של מחר בבוקר.

"כיתה ז'. מפה ולשם הבינה שזו כיתה שמורות הכי חוששות ממנה. היא אמורה להתחיל שם מילוי מקום ארוך בדקדוק עוד מעט. שיעור מהרגע להרגע הוא הדבר האחרון שהיא צריכה שם.

"בסדר. אין בעיה. אני יכולה להשאר". 

"מצוין. דברי עם רחל, היא בקשה שהן תתחלנה בחזרות למרות שהיא לא נמצאת. היא תגיד לך מה בדיוק לעשות. יצא דווקא לטובה, שתכנסי אליהן. שהן תכרנה אותך כבר עכשיו".


"די, אמרנו שלא נפריע לה! מסכנה!" הלחישה הקולנית הזו תפסה את אפרת כשהפנים שלה ללוח. הלורד המחיק השתהה בידה לרגע, ואז סיימה לכתוב 'אדום'. 

אז לכן הן היו בשקט, יחסית, מאז שנכנסה אליהן. לא הבינה מדוע הן מקשיבות לה, איך הן משתפות פעולה. מראש הכינה את עצמה לתרחיש אחר לגמרי. הנה לה התשובה.

"למה היא מסכנה?" ג'ינג'ית שישבה בשולחן הראשון שאלה את השאלה הזו רגע לפני שאפרת הסתובבה בחזרה לכיתה. החברה שלידה עמדה ללחוש לה משהו, אבל נסוגה בלחיים סמוקות מול מבטה של אפרת. 

"היא תגיד לך אחר כך". שמעה אפרת את עצמה אומרת לג'ינגי'ת. היא חייכה קלות מול אנקת תדהמה שעלתה בכיתה. הלוואי שבחדר מורות הייתה מסוגלת להתמודד כך עם אזכורים למה שעברה.

היישירה מבט לכמה עיניים נבוכות. "הנושא שלכן לערב החברותי, הוא צבעי היסוד." 

היא הצביעה על המילים שכתבה על הלוח. "הצבעים הללו: צהוב, כחול, ואדום. עכשיו נעשה סיעור מוחות. תחשבו מה מזכיר לכן כל צבע. תגידו לי ואני ארשום על הלוח". 

היא מתחה קו מתחת ל'צהוב', ורשמה את התשובות שהתעופפו מאחוריה. שמש, סביון, חמניה.

אפרת הסתובבה אליהן. "מה עוד?" 

"מה הקטע שלכן עם פרחים? זה הדבר הכי משעמם שיש!" ילדה מקצה הכיתה קראה. שערה הבהיר היה קלוע לצמה. היא נעצה באפרת עינים תכולות. לא בפעם הראשונה היום. 

אל תלחצי ממנה.

"איך קוראים לך?" שאלה אותה אפרת. 

ההיא צחקקה. אולי במבוכה? – ואז ענתה: "נועה."

"נועה, ככה זה בסיעור מוחות." אפרת דברה בנעימות. "כותבים כל דבר שנזכרים בו, גם אם הוא נראה מיותר ולא מתאים. רק אחר כך בוררים מה טוב ומה לא. בסדר? בואו נמשיך."

"בננה." השמיעה מישהי. 

"מיץ תפוזים."

"סוכריה צהובה." זו הייתה הילדה הג'ינג'ית שבשורה הראשונה. הידיים שלה היו שלובות עוד מתחילת השיעור. 

"טפשה, רותוש! סוכריה יכולה להיות בכל צבע. זה כמו שתגידי חצאית!" 

כמה מהבנות צחקו. היא אמורה להגיב? 

"טלאי צהוב." אמרה ילדה מקורזלת שיער שישבה בצד, וברגע שאפרת רשמה, הוסיפה: "עיתונות צהובה."

"אלו רעיונות מקוריים!" מאיפה ילדה בכיתה ז' יודעת על עיתונות צהובה? "איך קוראים לך?" 

"מרגלית."

"הרעיונות שלך נהדרים. טלאי צהוב – כולן יודעות מה זה. נכון? מרגלית, מאיפה את מכירה את המושג עיתונות צהובה?"

"אני מכירה." 

"בואי תסבירי לכולן מה זה". 

"אין לי קטע להסביר".

מישהי גיחכה. אחרות לחששו. 

אפרת אחזה בלורד. 

"יש לכן עוד רעיונות?" 

הן המשיכו להענות לה. לימון. אפרוח. חלמון של ביצה.


עברה איתן לכחול. מה הוא מזכיר?

"ים."

"חצאית תלבושת."

פנים של תינוקת שעוד מעט תמות.

"כובע של שוטר". 

"מדים של שוטר". 

"המעקה בחצר של בית הספר".

היא הניחה ללורד. "נהדר, בנות. כל הרעיונות שכתבתן יכולים לעזור לכן בהמשך. עכשיו נעבור לצבע האחרון, האדום. בואו, תגידו רעיונות".

דם. עגבניה. תפוח אדום. כלנית.

"האדומים במהפיכה הקומוניסטית". מרגלית הייתה זו שהשמיעה. 

אפרת השתהתה מול הלוח. אף אחת לא תבין מה זה. 

חיפושית, גג של בית. 

"הי, למה לא כתבת מה שאמרתי?" תבע הקול של מרגלית.

אפרת התאמצה לחייך אליה. "ממילא לא תעשו תוכנית על רוסיה. נכון?"

"אבל אמרת שרושמים את כל הרעיונות שיש. שזה סיעור מוחות."

"האמת, אהממ..." כמה בנות גיחכו. היא עושה עם מרגלית טעות אחר טעות. 

"את צודקת." הסתובבה ללוח ורשמה: 'האדומים במהפכה ברוסיה'.

"מה זה נקרא האדומים במהפכה ברוסיה?" בררה הג'ינג'ית, רותוש.

"כן. המורה. אנחנו לא מבינות" בת אחרת קראה. בנות נוספות הצטרפו אליה. 

אפרת נשענה על הלוח. 

"בואי, מרגלית, תסבירי לכולן". בשביל מה היא מתאמצת לחייך אליה שוב. היא רק נראית מטופשת.

"למה שאני אסביר. אני לא המורה פה".

אפרת הרימה את התיק שלה מהכסא לשולחן. אחר כך החזירה אותו לכסא.

"טוב, אז לא. מה עוד מזכיר לכן הצבע האדום?"

מרגלית קטעה אותה. "המורה לא יודעת על האדומים ברוסיה?" 

"אדום הוא הצבע של הקומוניסטים." רק שזה נכון באמת. "אבל עכשיו אנחנו – "

"אדום הוא הצבע של הסוציאליסטים. הסוציאליזם התחיל ב-" 

"די, מרגלית!" נועה קראה אליה מקצה הכיתה. 

"מה את רוצה מהמורה הזאת? היא לא אשמה שאת גאונית."

"כן. היא לא מורה להסטוריה." הצטרפה גם זו שישבה ליד נועה. 

מרגלית פתחה ספר שהיה מונח על השולחן שלה.

"ברמזור יש אדום." קראה מישהי. 

הן שוב היו איתה. תבורך נועה.

"רימון".

"השקיות של פוקס".

"יו, נכון!"

ואז עוד קריאה נלהבת: "השיער של רותוש".

"דווקא הוא יותר כתום." השמיעה נועה.

פרץ של צחוק היה בכיתה.

"עכשיו גם הפנים שלה אדומות!" קראה בת ממושקפת.

רותוש עדיין ישבה בידיים שלובות. השפתיים שלה רטטו, אדומות גם הן. 

"הלב שלנו אדום". שמעה אפרת את עצמה אומרת כמו משום מקום. "של כל אחת מאיתנו."

הן השתתקו בהפתעה.

"בבית הספר כשהייתי בגיל שלכן, הייתה לי חברה שכולם צחקו עליה. על הבגדים שלה ועל דברים שהיא אמרה" הקול שלה רוטט קצת. רק שהן לא שמות לב. 

"רק כשגדלנו עוד יותר גילינו שהיא ממש חכמה, ומוכשרת. היום היא עובדת במשרדים של עזר מציון בעבודה חשובה." מה היא מרעיפה עליהן פרטים מיותרים שהן גם אינן יכולות להבין את משמעותם. "כמובן שהיא כבר מזמן מתלבשת רגיל ויפה, כמו כולם.

הפעמון צלצל. 

"למה צחקנו עליה? כי היינו תינוקיות בעצמנו". אפרת אחזה בתיק."תמיד אפשר למצוא מה ללגלג, על כל אחד. הרבה פעמים לועגים דווקא על האנשים הכי חכמים, כי הם קצת יוצאי דופן, ולא קולטים כמה שהם חכמים. אבל זה רק אומר על מי שמלגלג, שלו בעצמו יש איזו בעיה."

רותוש הביטה בה כאילו משתה אותה בזה הרגע עם גלגל הצלה.

נועה שיחקה בקצה הצמה שלה. "ממש תודה על הטפת המוסר." היא אמרה בקול.


דלת הבית נסגרה. 

בבת אחת התעורר ונדרך. 

ברז נפתח. פסיעות.

הריח של המרק הכתום הגיע לחדר השינה.

"אפרת? חזרת?" 

מצא אותה ממלאת לעצמה צלחת מרק.

"איך היה?"

היא הסתובבה אליו וחייכה. 

"די בסדר. אבל בכיתה ז' היה קשה. בת אחת התחצפה אלי בצורה הזויה."

"לא נורא. זו רק התחלה". 

"לא ממש התחלה". היא הניחה את הצלחת על השולחן. 

"זה חד פעמי. אבל עוד כמה שבועות יהיה להן איתי קבוע."

הוא הקשיב כשגוללה באוזניו את השתלשלות העניינים בכיתה ז'. "צדקת כשהגנת על הילדה שפגעו בה." קבע. המנהלת לא הייתה צריכה להפיל עליה מילוי מקום כזה ביום הראשון שהיא חוזרת. זה לא בסדר. "אל תדאגי. כשתהיי איתן קבוע יהיה לך קל יותר. כמו שבכיתות הנמוכות את כבר מסתדרת בקלות". טוב שאפרת חזרה לעבודה, בסך הכל זה עושה לה טוב. הלוואי שהשם יברך אותם בקרוב גם במה שהם הכי צריכים.


לתגובות: שרי - gmail.com@7649044



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.