פרק שלישי: שקט.


4 דקות קריאה
04 Jan
04Jan

"גם אחותך בשידוכים. נכון? במה היא עובדת היום?" 

"מזכירה באיזו עמותה." היא ענתה לחיה, אחותו הגדולה של דובי, והעבירה לדובי את בקבוק השתיה שביקש. "בבני ברק. היא מחפשת עכשיו מקום עבודה אחר." 

טוב שבאו לשבת להורים של דובי. דווקא לא היה לה חשק לצאת, אבל טוב שהסכימה. עושה טוב לפגוש עוד אנשים, לדבר על עוד דברים. בבית היא משתגעת מהמחשבות. 

"שבת שלום!" קול הגיע פתאום מהכניסה. שלוימי נכנס. יעל אחריו, עם העגלה. 

"איזו הפתעה!" חמותה קמה לקראתם. 

דובי החליף עם אפרת מבט מהיר. גם הוא חושב עכשיו על מה שהיה בסוכות. 

הייתה מרגיעה אותו אם היו יכולים לדבר רגע בפרטיות. הדס של שלוימי ויעל גדולה עכשיו יותר, גדולה מכדי להזכיר לה את התינוקת.

שבת שלום, ומה שלומכם, ותזוזת כסאות. כולם התמקמו. בן השנתיים על ברכיו של שלוימי, והדס התינוקת בזרועותיה של יעל. 

"מה נשמע?" יעל שאלה אותה בחיוך. "חזרתי לעבודה. לפני שבועיים." חשק זדוני מוזר גרם לה להגיד דווקא את זה. אולי גם בגלל שחיה קמה מהשולחן כדי להפריד בין הילדים שלה, שרבו.

"אה, יופי." יעל נבוכה קצת, כמו שאפרת חשבה שיקרה. היא לא רוצה להביך, אבל חופשת הלידה שלה היא לא משהו אפל שאסור להזכיר.

"איך זה?" שאלה יעל אחרי רגע.

"בסדר. בערך. אני עדיין במילויי מקום. אז תמיד זה קצת קשה."

"בטח. אני לא מבינה בכלל איך אפשר להיות מורה." יעל חייכה אליה.

נהדרת יעל. גיסה שאיתה אף פעם לא מסתבכים.

הדס בכתה. יעל הוציאה בקבוק מהעגלה.


"כדאי לך להניק מיד אחרי הלידה." הדולה יעצה לה, כשעוד היה בוקר. שעות לפני הלידה עצמה. "זה חשוב."

"קודם כל חשוב איך שהיא בעצמה תרגיש." אמרה מיד אמא שלה. 

"אמא שלך צודקת." המיילדת החייכנית התערבה בשיחה. היא פנתה לאפרת. "בלי לחץ, חמודה. יהיה לך מספיק זמן אחר כך בשביל כל מה שתרצי."


הדס השתעלה. יעל הרימה אותה וטפחה על גבה. אפרת הסיטה את עיניה. מה יש לה.

"אחות של יהושע התארסה." חיה ספרה ליעל. 

"אה, מזל טוב! עם מי?"

"בחור מ'נחלת'. השם שלו לא יגיד לך כלום."

הדס מצצה את הבקבוק בשקיקה.


החלטת שהיא כבר לא מזכירה לך את התינוקת.

היא באמת לא מזכירה. לא צריך דברים שיזכירו.


"קוראים לו משה כהן. זה כמו להיות בלי שם, בערך".

יעל צחקה. גם אפרת.


על איזה שם היינו מחליטים בסוף? 

די. 

חבל שהם לא החליטו סופית על שם לפני הלידה. כך זה היה נשאר השם שלה. הם היו זוכרים אותה עם השם הזה.

"כולם שואלים איזה כהן. הם כהן ממודיעין עילית. זה לא אומר כלום לאף אחד. כהן זה כאילו אין שם משפחה, ו'משה' הוא אחד השמות הכי נפוצים".

"העיקר שהיא התארסה." חמותה אמרה.

הבנים התחילו שוב זמירות. גם דובי, לצידה. מתי כבר תוכל לדבר איתו בשקט.

אחרי ברכת המזון אמרה שהיא הולכת לנוח. דובי אמר שגם הוא מגיע עוד מעט לחדר. לא ידעה איך לרמוז לו בנוכחות כולם שהיא מחכה לו. הוציאה 'קטיפה' ממגירת העיתונים, ופנתה לחדר שלהם. 

כרגיל דפדפה מהסוף, מחפשת את הסיפורים בהמשכים, סקרנית לראות מה התקדם בהם מהפעם האחרונה שבה הזדמן לה העיתון. אחר כך חזרה להתחלה. בלי לחץ, ילד. בכותרת גדולה. ואחר כך: "ילדות חסרת עול? לא אצל ילדי תש"פ. "יש לחץ. חייבים לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר". מכתב של הרבנית קולודצקי, שהוקרא בכנס של מנהלות ומפקחות. מעניין. 

כתבה על הלחץ הלימודי, ראיונות עם אמהות, עם מורות. מעניין. בעמוד הבא, הופיע המכתב עצמו. בזמן האחרון באים אלי הורים בוכים ורועדים על ילדים הלוקים בנפשם. וזה לא אחד ולא שניים, המצב כמו מגיפה ל"ע.

ברצינות? זה קורה בגלל לחץ לימודי? בבית הספר לא נראה שילדות לחוצות כל כך. בעצם, איך היא יכולה לדעת, אולי הן מבטאות את הלחץ רק בבית. חוץ מזה, היא בסך הכל מורה ממלאת מקום. ממנה לא נלחצים.

במקום שהורים יהנו מהילדים, ידברו איתם, יש כל הזמן לחץ, תעשי שיעורים, למדת למבחן... 

הורים רבים מרגישים ככה? 

עיניה רפרפו על ההמשך: להוריד מלחץ שיעורי הבית אחרי הצהרים, להוריד מלחץ המבחנים, לעשות מבחנים קלים שכולם יצליחו, לתת ציונים טובים, להתחשב, לא לגעור במאחרות, לדון לכף זכות. 

היום גם הורים צריכים מחמאות... 

מיכל הייתה מאושרת אחרי שהגננת של דידי אמרה לה שהוא משתלב חברתית. אבל זה משהו אחר. מיכל פשוט דואגת לו. זו גם מחמאה לדידי, לא למיכל. 

הניחה את העיתון בצד, ונשכבה במיטה. 

מה לה ולזה. בקושי מורה. עוד לא אמא. 

את כן אמא. 

אמא לילדה שחיה כמה שעות. 

ברור שזו אימהות. אם לא הייתה משמעות לחיים של התינוקת, היא לא הייתה נולדת. 

לקחה שוב את העיתון. 

המכתב הזה יעשה משהו? יסכה אמרה פעם בחדר מורות שאף אחד לא יצליח לשנות המוסדות החינוכיים. רק משיח. אחת המורות שאלה מה היא רוצה מהמוסדות, אבל המנהלת נכנסה ויסכה השתתקה. המשיכה לדפדף.

ושמעון איננו איתי. 

מה זה??? 

היא לא יכלה להעלות על דעתה כי זו הפעם האחרונה שבה תראה אותו בחיים עד ביאת גואל, ובשעות הבאות הוא יסיים את חייו הקצרים מאד ב'מוות עריסה'.

הנה, יש דברים גרועים יותר ממה שאת עברת. 

תינוק בן חמישה חודשים. 

למה גרוע יותר. 

אמא שלו החזיקה אותו. חיבקה אותו, ראתה איך הוא נראה. יש לה תמונות שלו. 

את לא נורמלית. 

היא כן. 

טוב שכותבים גם על דברים מהסוג הזה. 

לקחה אוויר. המשיכה לקרוא. 

אני שואלת את אסתי מה דברה עם הילדים בימים שלאחר הפטירה: "לא יכולנו לדבר הרבה, כי הבית המה מאנשים. לא השאירו אותנו לרגע לבד".

היא בבית של ההורים שלה, בימים הראשונים אחרי בית החולים. דובי איתה כמעט כל הזמן. מיכל מגיעה. 

אבא שלה מחייך אליה, חיוך שהוא כמעט בכי. אמא שלה אופה בשבילה, בתקוה שהתאבון שלה יתעורר. יפי נזהרת לא להתקל בה. 

וכל הזמן שקט. 

שום ביקורים. שום טלפונים. 

שקט גם בחופשת הלידה שלה. שקט. שקט. שקט. 

אנשים באו ודברו איתנו. הם דאגו לכול. 

לכול. 

לילדים האחרים? 

עיניה שוטטו הלאה על השורות. 

ספרי על תגובות מחלישות או מחזקות שקבלת.

אצלה זה צריך להיות קודם כל 'ספרי על תגובות שקבלת'. 

יש מצב שלמשל, חני בלוי, השכנה שלה ממול, וידאה בכל פעם שיצאה מהבית שלא תתקל בה בטעות? רק חודשיים אחרי הלידה נפגשו בחדר המדרגות. בטח הוקל לחני. אז היא כבר הרגישה שהיא לא חייבת להתייחס. כאילו שזה כבר מספיק רחוק מהלידה. כאילו שום דבר משמעותי בעצם לא קרה.


הוא מזג לעצמו קולה, כשחיה פנתה אליו. 

"מה שלום אפרת?" 

"ברוך השם, טוב יותר". 

"היא נראתה לי מתוחה, בסעודה."

"צריך הרבה מאד זמן כדי להתאושש". אמא שלו נכנסה למטבח. גם היא שמעה את המילים האחרונות של אחותו. "חיה, עדיף שלא נדבר כך מאחורי הגב של אפרת."

"נכון." פלט, למרות שידע שחיה תתרגז. 

די כבר עם זה. 

הלך משם לסלון. 

דווקא היה נדמה לו שהאירוח עשה טוב לאפרת. ראה אותה מחייכת בסעודה, מפטפטת, משתחררת ממצב הרוח הרע שתקף אותה בימים האחרונים.

הוא התיישב על הספה. עיניו נודדות לכיוון המטבח. עכשיו חיה מסבירה לאמא שכן חשוב שידברו על אפרת? שצריך להסביר לו, לדובי, למה אפרת זקוקה ממנו? שהוא אינו מספיק תומך? 

לפני כמעט שנתיים, כשהוא קפץ הביתה באיזה מוצאי שבת של חורף, הוא פגש את חיה במטבח, יושבת שם עם אמא.

"קיבלנו שש הצעות בשבילך השבוע." אמא ספרה לו. 

על שולחן המטבח היו מפוזרים דפים, ששמות ומספרי טלפון משורבטים עליהם. 

"כל כך קשה להתחיל לברר מאפס על כל הצעה". חיה העתיקה אחד ממספרי הטלפון לנייד שלה. "ועלולים לפספס דברים קריטיים. אני כל הזמן מנסה לחשוב האם אין מישהי שאנחנו פשוט מכירים ושהיא מתאימה לך. יש מישהי שאני חושבת עליה. בחורה שעשתה לי כמה פעמים בייביסיטר וממש התרשמתי ממנה. בחורה מקסימה, מיוחדת."

"אז אולי באמת?" קיוותה אמא שלו. 

"היא רגישה מאד."

"את מתכוונת שהיא קצת לא בוגרת?" הוא רצה להבין.

"רגישות זו לא ילדותיות." חיה הופתעה, ואז התרגזה. "אין שום קשר. אם כבר הפוך. אני רק חושבת שאולי היא צריכה מישהו רגיש יותר, שיבין אותה".

להצעה ההיא הוא לא ניגש בסופו של דבר. חיה החליטה שהוא אינו מתאים. שלושה חודשים אחר כך הוא התארס עם אפרת. 

איך חיה הצליחה לקלוט שאפרת במתח? אולי זה פשוט טבעי לתחילת הריון חדש, ואין מה לעשות.

אבל אפרת לא הייתה אמורה להיות עכשיו בעיקר שמחה? 

אמא שלו הייתה כל כך מאושרת אם הייתה יודעת שהם כבר מצפים שוב. מה אכפת לאפרת שהוא ישתף אותה?


"אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה". 

אפרת התיישבה על המיטה כשנכנס לחדר. העיתון היה זרוק לידה על המיטה. היא לא בילתה את הזמן בקריאה שלווה כמו שקיווה. 

"על מי?" 

"על התינוקת."

"בגלל התינוקת של שלוימי?" כנראה בגלל זה היא נראתה לחיה מתוחה.

"לא ממש". 

הוא התיישב, מחפש את המילים להרגיע אותה. 

כותרת על כריכת העיתון השמוט צדה את עיניו. 'הריסה בעריסה'. 

"מה זה, כתבה על מוות בעריסה?"

"כן."

"לכן את ככה?" בשביל מה מפרסמים כתבות כאלה. למי זה טוב.

"אני לא 'ככה'." אפרת נשענה לאחור על הקיר. "אני רק נזכרת בה."

היא נראתה במצוקה, כמו בימים שכבר חשב שלא יחזרו.

"אני חושבת על הדקות הראשונות של החיים שלה, לפני שראו שהיא במצוקה. אני –"

"לא כדאי שתחשבי על זה." היא צריכה שהוא יעזור לה להמשיך הלאה.

 "עוד קצת יותר מחצי שנה יהיה לנו תינוק חדש. בעזרת השם".

אפרת עצמה את עיניה.

"אל תדאגי." הוא שיווה לקולו נימה בטוחה. "בהמשך יהיה לך קל יותר".

אפרת רק נאנחה בקול.

"בסוף את תשכחי אותה". הוא התאמץ לעודד.

עיניה היו מופנות ממנו. 

"אני לא רוצה לשכוח אותה".

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.