פרק שני: אבחון


3 דקות קריאה
20 Dec
20Dec

"אפרת, תסתכלי עליו עכשיו. זה נראה לך נורמלי?" 

"וואו, את ממש מגזימה". 

"תסתכלי!" 

הציצה לסלון. דידי שכב על הרצפה, פניו לכיוון הספה, ודיבר לעצמו. 

"ילדים מדברים לעצמם לפעמים. מה יש? גם יוכי משחקת עכשיו לעצמה". "יש הבדל אם לשחק לבד או לדבר לעצמך, אבל זה לא רק זה". אחותה הוציאה תפוחים מהמקרר. היא הניחה אותם על השיש ושפשפה את מצחה. 

"למה הם עוד לא מתקשרים להגיד לי תשובה סופית?" 

"תתקשרי שוב לקופה". הציעה לה אפרת. 

טוב שהגיעה היום למיכל. בבוקר סיימה להכין את השיעורים למחר ובשלה ליומיים כדי שתוכל לצאת. רצתה ליסוע שוב למיכל. אחר כך תבקר גם את ההורים. 

עכשיו היא שומעת ממיכל שיש סיכוי שהתפנה תור מיידי אצל קלינאית תקשורת, לאבחון של דידי. אם אכן כך, היא תשאר עם יוכי ואפרים. 

מיכל התלבטה לפני שחייגה שוב. "אין תשובה." אמרה לאחר רגע. "מה יהיה?" 

אפרת אספה מהשולחן שאריות מהצהרים. "למה את כל כך לחוצה?" 

"הוא חייב להספיק לקבל לפחות ארבעה טיפולים עד וועדות ההשמה, ובשביל הטיפולים חייבים אבחון. " 

"ואם לא?" 

"אז אין סיכוי שיאשרו לו גן שפה. הוועדות בסביבות שבט – אדר. אין כמעט זמן." 

"אם בכלל הוא צריך גן שפה." 

"כן." מיכל חתכה את התפוחים. "יכול להיות שבכל מקרה עדיף לו להיות בגן שפה, כדי לקבל יחס אישי והכל. אבל אני כבר לא יודעת מה לחשוב. כל הזמן נראה לי כאילו משהו אצלו לא ממש תקין. את כל כך בטוחה שאני סתם מדמיינת?" 

"את לא מדמיינת, אבל השאלה איך את מפרשת את מה שאת רואה." 

"איך שהוא מדבר. ראית פעם ילד מדבר ככה, עם המנגינות האלה? ואיך שהוא מגדיר כל דבר, והסרבול שלו. ואיך שהוא מתאפק תמיד לא לבכות. בכוח. לא נראה לי נורמלי להתאפק ככה". 

"מיכל, באמת, להתאפק לא לבכות זה לא תסמין לשום בעיה". 

"הייתי צריכה להריץ לו אבחונים כבר לפני שנה. הוא התחיל פתאום לדבר, אז נרגעתי. יותר מדי נרגעתי." 

"את דואגת רק בגלל שהוא בכור. אני אומרת לך – " אפרת השתתקה כי דידי נכנס למטבח. "אני רוצה תפוח." הדיבור שלו באמת מתנגן בצורה חריגה. מיכל צודקת. 

"הנה. קח. חתכתי לכם בדיוק עכשיו." 

שתיהן עברו לסלון עם צלחת התפוחים. אפרים רץ למיכל. היא הושיטה לו שתי חתיכות. "תן גם ליוכי." 

יוכי לקחה את התפוח, תוך שהיא מתעמקת בנעלים של הבובה. דידי סידר אנשי פליימוביל בתוך מכונית משטרה. 

"יש גם מעלה בילדים שקטים." מיכל חייכה כשהתיישבה על הספה. "היית באמצע לספר לי על כיתה ז'. למה את עדיין לחוצה מזה?" 

"תקשיבי, זה היה זוועה איך שסיימתי איתן. הבת ההיא כאילו זרקה לי משהו בפרצוף. לא היה לי איך להגיב וגם לא היה זמן, כי כבר התחילה ההפסקה. אז הן פשוט צחקו וקמו והתפזרו, ואני יצאתי מהכיתה. איך אני יכולה להתחיל איתן עוד מעט מילוי מקום ארוך בדקדוק? הן תהיינה נגדי מההתחלה". 

"זו הרמה? להיות נגד?" 

"שכחת מה זה בית ספר, מיכל". 

"יש מצב." 

אפרים משך בידה של מיכל כדי שתושיב אותו על הבימבה. כמה מרץ יש לו. הפוך מהגדולים. 

מיכל התיישבה סמוך אליו על הרצפה. "את חושבת שלא היית צריכה להתערב בשביל הילדה הזו?" 

"לא. בטח שכן. היא הייתה ממש מסכנה." 

"את לא נראית לגמרי שלמה עם עצמך." 

"אולי את צודקת." אפרת העבירה יד על קווצות השיער של הפאה. האם זו הסיבה שהיא כל כך לא רגועה? "עשיתי את זה בדרך לא טובה. עכשיו אני תופסת." 

"מה?" 

"כאילו, פגעתי תוך כדי כך בבנות האחרות." היא חשבה על ההבעה שהיתה על פניה של נועה, כאשר היא דברה. "אוף, מיכל. אני מרגישה מטופשת".

"למה?" 

"רציתי לתקן את הפגיעה, אז הסברתי שמי שפוגעת היא בעצמה תינוקית." כמובן שהן תהינה עכשיו נגדה. אלא מה. היא כאילו ירדה עליהן. "הייתי צריכה לדבר בצורה אחרת." 

"בסדר. זה אנושי." הטלפון שעל הספה צלצל, מיכל זינקה אליו. "אחרי הכל ניסית לתקן פגיעה." אמרה לאפרת תוך כדי שהרימה. "אל תשכחי את זה." היא הקשיבה בדריכות. 

"כן, כן. בטח". 

"בסדר. נגיע מיד." 

היא התנשפה בקול. "התפנה להם התור. אפרת. אין לי מילים." היא הנמיכה את קולה. "תתפללי בשבילנו. אני מתה מלחץ. דידי, אנחנו הולכים עכשיו לאישה שספרתי לך עליה." 

הוא הרים מבט תוהה מהפליימוביל. "לאיזה אישה אנחנו הולכים עכשיו?" 

"שתעשה איתך כל מיני משחקים ודברים מעניינים. בוא, אני אלביש לך מעיל. אנחנו צריכים להזדרז". 


יוכי ואפרים עדיין התייפחו ליד הדלת הסגורה. טוב שלפחות נשארו איתה, ולא עם בייביסיטר. מיכל אומרת שלהשאיר אותם עם בייביסיטר זה סיוט. אף פעם לא הולך טוב. 

היא התיישבה בסמוך אליהם, ודפדפה בספרון הקשיח של 'מתוך הלב של תמי'. "בואו, תראו. הנה תמי. רוצים שאספר לכם עכשיו?" 

הם רק בכו. 

היא הוציאה ופלים מהתיק שלה. "רוצים? אני מקוה שאמא שלכם לא מדי תצטער שנתתי לכם עוד אחד". 

אפרים לקח ממנה את הופל מיד. יוכי הציצה בה, יבבה עוד, ואז לקחה גם היא ונגסה בופל מיד. 

שקט. 

"עכשיו בואו נספר סיפור." 

הם התיישבו לידה כאשר דפדפה בספר הצבעוני. "אתם רואים? פה תמי בוכה." איזה ציורים מדהימים. "תמי בוכה כמו שאתם בכיתם, כי אמא שלה הלכה." 

יוכי חייכה לעצמה. "מתוקה שאת." אפרת נישקה אותה. מה הייתה עושה בלי הילדים האלה. 

כשהתאוששה מספיק כדי ליסוע, הייתה מגיעה למיכל לפחות פעמיים בשבוע. הייתה מחליפה את מנחם, גיסה, עוד לפני שמיכל חזרה מהעבודה, משחקת עם הילדים, מתנחמת בחברתם, ואחר כך, אחרי שהם נרדמו, הייתה נשארת לשוחח עם מיכל. 

רק שהכל בסדר עם דידי. 

"יש לכם אמא מדהימה. שתדעו." 

יוכי הפכה דפים. "הנה, פה תמי שמחה." אמרה אפרת. "אתם רואים? והנה, כאן הבובה של תמי." 

למה ילדים קטנים רוצים תמיד לקבל ממך, ותלמידים קצת יותר גדולים רוצים להלחם בך? הם כאילו נחסמים, כשהם גדלים. 


קו ארבע שתיים שש הגיעה לתחנה כשמיכל התקשרה אליה. אפרת ענתה לשיחה תוך כדי שעלתה אליו. "אפרת, אין לי מילים, ואפילו רחצת אותם. מנחם אמר לי שהם היו מאושרים כשהוא חזר. את לא מבינה כמה זה עזר לי." 

"מה הקלינאית אמרה?" 

"שצריך לטפל בקושי בהיגוי, אבל זה לא דחוף. היא מבחינתה הייתה מחכה עוד קצת כדי שדידי יהיה בשל יותר לטיפול, אבל בגלל שאנחנו לחוצים להספיק עד  ועדות ההשמה, היא תמליץ על שישה טיפולים באופן מיידי". 

אפרת העבירה את כרטיס הרב קו. "וחוץ מזה?" 

"היא אמרה שהוא שיתף פעולה חריג לגילו, לטובה. שהוא מסביר את עצמו היטב, שהמשפטים שלו בנויים, שאוצר המילים שלו תקין, ושהוא גם מביע רגשות, כך שממש אין לי מה לדאוג." 

וואו, ברוך השם! "איך היא יודעת שהוא מביע רגשות?" אשה אחת הביטה בה. אפרת הנמיכה את קולה. "הוא סיפר לה דברים?" 

"היא שאלה אותי הרבה שאלות. שמעה ממני." 

"אז נרגעת?" 

"בערך. היא רק קלינאית תקשורת. לא הכל בתחום האבחון שלה." 

האוטובוס עצר בתחנה שליד הסופר פארם. שני גברים בכיפה סרוגה עלו. אפרת השעינה את ראשה על זגוגית החלון.  

"תקשיבי, מיכל. את באמת מדי דואגת. רואים שדידי ילד חכם, והוא מדהים. הכל בסדר איתו. אני אומרת לך." ברוך השם. ברוך השם. הוא מתוק שאין דברים כאלה, דידי. 

"איפה את?" 

"באוטובוס". 

"לא הלכת בסוף לאבא ואמא?" 

"לא." בשעה הזו אבא חוזר מהעבודה. אין לה כוחות נפש לזה עכשיו. 


אין לה אנרגיות היום בשביל חדר מורות, ואפילו לא בשביל שיעור חשבון נוסף בכיתה ב'. 

זה כן או לא. היא חייבת כבר לדעת. 

"אני אומרת לך, שווה לך לנסות פעם אחת בעין כרם". כשנכנסה לחדר המורות שמעה את נעמי אומרת. 

"בשביל מה". רחל, המחנכת של ז', ישבה שם מולה. "כבר ארבע לידות אני –" היא השתתקה כשראתה את אפרת. 

"שלום, מה נשמע?" אפרת מתחה את שפתיה לחיוך. לא היה עדיף כבר שרחל תסיים את המשפט? וכאילו שזה משנה משהו. 

"טוב שאנחנו נפגשות". רחל התעשתה מהר. "היה בסדר בכיתה שלי בשבוע שעבר? רציתי לשאול אותך ועוד לא הספקתי." 

"כן, ברוך השם." 

"המנהלת אמרה לי שתמלאי את מקומה של שרה. שרה אמורה לצאת לחופשה בערך בעוד שבועיים,  כך שתספיקי ללמד את הכיתה שלי מספר שיעורים לפני שגם אני א.. אצא לחופשת לידה." 

רחל באמת חושבת שיש לה בעיה לשמוע את המילים חופשת לידה? 

"תהיי איתי בקשר. זו כיתה בעייתית. יש אצלי כמה חצופות לא קטנות. תדווחי לי אם תהיינה בעיות. צריך לנהוג איתן ביד קשה." 

צירי הדלת חרקו. "רחל, את יודעת ש- " התחיל קולה של יסכה, ואז היא עצרה. "אפרת! את כאן! טוב לראות אותך. מתי חזרת?" 

"בשבוע שעבר". טוב שלא כל אחת שרואה אותה נהיית נבוכה. 

"לא ראיתי שהגעת. איך את מרגישה? חשבתי עליך המון". 

נעמי ורחל הביטו בהן. עיניה של רחל התרחבו. 

יסכה התקרבה אליה והנמיכה את קולה. "אמא שלי עברה לידה שקטה, לפני שנים, אבל היו לה אז כבר כמה ילדים, זה אחרת. וגם אז זה נורא." 

אני לא עברתי לידה שקטה. 

"אני מקווה שהתאוששת באמת. שמעתי שאת תהיי ממלאת המקום של שרה. אני אהיה במקום רחל. אז נהיה ביחד. סוג של." 

"איזה יופי." טוב באמת שככה. פחות עם רחל. יותר עם יסכה. 

רחל חזרה לפטפט עם נעמי, אבל מידי פעם העיפה בהן מבט חוקר. יסכה יוצאת דופן בחדר המורות הרשמי הזה, אבל בכל זאת מעריכים אותה. 


"אז זה באמת כן?" 

אפרת חייכה אליו. "כן." 

"וואו. ברוך השם! ברוך השם." עיניו נעשו לחות. כמה התפלל בשבועות האחרונים. במהירות מנה את החודשים בראשו. "זה אומר שבערך בסוף אלול. לקראת ראש השנה. איזה זמן מתאים." 

היא נראתה מופתעת. "בימים הנוראים". ציינה. 

"בימי הרחמים והסליחות". הוא חייך, נזכר בשיחה שהייתה להם בנושא באלול הראשון שלהם יחד, חודש אחרי החתונה. 

היא לא ענתה. נראתה עצורה קצת. כאילו קצת בהלם. אולי נכנסה למתח.  

"אני ממש מקוה שהפעם יהיה לך יותר בקלות. אתפלל על זה". 

הם התיישבו בסלון. "ברוך השם." חזר. אסיר תודה בתוכו. אבל למה היא נראית כך?  


בלילה לא הצליחה להרדם. 

עוד קצת יותר משמונה חודשים. 

תינוק. 

היא שוב תתחיל את השנה עם חופשת לידה, והפעם זו תהיה חופשת לידה אמיתית, בעזרת השם. אין שום סיבה לחשוש שמה שקרה יקרה שוב. מום בשכיחות של פחות מאחד למאה אלף, לא מתרחש פעמיים ברצף. 

וזה עוד בלי לקחת בחשבון את ההסתבכות הנדירה של הניתוח. 

מה יש לך שאת מחשבת הסתברויות. 

ויש עוד כל כך הרבה דברים שעלולים להשתבש. 

די. 

תינוקת. 

או תינוק. 

תינוקת. 

בזרועות שלה. 

נשימותיו של דובי היו קצובות, איטיות. הוא ישן עמוק. כמה שהוא היה מאושר היום. 

הם כל כך חיכו. גם היא התפללה על כך. 

הזכירה בכל שמונה-עשרה. 

למה היא לא שמחה. 

מה קורה לה.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.