פרק 10: עוגה


1 דקות קריאה
04 May
04May

תקציר: אפרת מוצפת בתחושת אבל על התינוקת שאיבדה לפני ההריון. כשהיא משתפת את בעלה בתחושה שלה, השיחה מסתבכת ונוצר מתח רב ביניהם. היא מחליטה ליסוע לאחותה, מיכל, כדי לשתף אותה ולהתיעץ איתה.


מיכל פתחה לה מיד. "אפרת!" היא חייכה בחמימות, וחיבקה אותה.

בבית של ההורים, הן לא היו רגילות לחיבוק. רק בסמינר גילתה שלא כולם ככה, שזה ענין של מנטליות, שיש בנות שמתחבקות עם אמא שלהן ואחיות שלהן בתור הדבר הכי רגיל וטבעי. היא ומיכל דיברו על זה פעם, ועדיין הרגישו מוזר עם הרעיון.

אחרי האסון פרצה מיכל את המחסום הזה.

"איזה יופי שבאת." אמרה מיכל כשהתיישבו שתיהן על הספה.

אפרת שחררה את הנעל הימנית הלוחצת. "באמת יופי." חייכה. כבר מיום ראשון ניסתה לפנות ערב שבו תוכל ליסוע. "מה איתך?" היא התרגלה מידי לפרוק אצל מיכל את הקשיים שלה. מאז השיחה שלהן במוצאי-שבת היא תוהה האם לא עשתה טעות. "מה עם דידי?"

"בסדר, ברוך השם. אנחנו בהמתנה עכשיו לטיפולים אצל קלינאית תקשורת."

"המתנה ארוכה?"

"אומרים לנו שלא, אבל זה בכל אופן לא מספיק מהר. הוא צריך להספיק לקבל ארבעה טיפולים עד לוועדות השמה, והן אמורות להיות בשבועות הקרובים ממש."

"החלטתם סופית על גן שפה?"

"לא. ממש לא. הגננת טוענת שגן שפה לא טוב בשבילו. היא אומרת שהוא צריך להיות במסגרת עם ילדים מפותחים, כי הוא מחקה הרבה את הסביבה." מיכל נראתה מודאגת. "אנחנו רוצים בשבילו שילוב. שהוא יקבל בגן הרגיל את העזרה שהוא צריך. גם זה דבר שמחליטים עליו בוועדה".

"אמרת שהקלינאית טענה שהוא כמעט לא צריך עזרה".

"כן, אבל הוא צריך אבחון של ריפוי בעיסוק. רואים שיש לו קושי במוטוריקה גסה, וגם... לא יודעת." אחותה העבירה את אצבעה על החתך הקטן שבמרכז הספה. "אני חושבת שהוא צריך עזרה רגשית. לא בדיוק ברור לי".

"למה את חושבת שהוא צריך עזרה?"

"לא יודעת, אני רק רואה שהוא מסתבך רגשית." היא הביטה באפרת בחמימות. "מה קורה? מה קרה בשבת?"

"היה לנו קצת מסובך." למיכל באמת יש עכשיו כוח להקשיב?

"מה מסובך?"

"דובי כאילו מתעצבן על זה שאני עצובה". היא העבירה לשון על שפתיה בתחושת בגידה. היום שאלה את דובי אם הוא מסכים שהיא תספר למיכל על ההריון. הוא ענה שכן, אם זה חשוב לה. 

בסוף – היא מדברת עליו.

"למה הוא מתעצבן?"

"כנראה כי קשה לו עם זה."

"אבל מה השתנה ממה שהיה עד עכשיו? עד היום הוא גם כן התרגז בגלל שקשה לך?"

"לא. אה.. אצלי זה השתנה." האם רק נדמה לה שאחותה קצת מוסחת?

"מה השתנה?"

קצה של שרוול פיז'מה הגיע מקצה הפרוזדור, מאחורי גבה של מיכל. שרוול בגובה ילד. מרפק מכוסה בפיז'מת פלנל כחולה שהציץ משם בלי לזוז.

"נראה לי שדידי קם." אמרה אפרת בקול נמוך.

מיכל הסתובבה. "דידי, למה קמת?"

המרפק נעלם, ואז הופיעה זרוע.

מיכל קמה לפרוזדור. אפרת שמעה רק לחישות. אחר-כך נכנסה מיכל עם דידי. "ראית מי באה אלינו?"

הוא רץ לזרועותיה של אפרת. היא הושיבה אותו על ברכיה, ונשקה לו בחום. 

"איזה מותק שאתה."

מיכל חייכה אליה. "דידי, כיף לך שפגשת את אפרת. אתה יכול לשבת עליה עוד קצת, ואחר כך אתה צריך לחזור לישון."

הוא משך בכתפיו. "אני לא מסכים לישון."

"למה אתה לא מסכים?"

ראשו היה מושפל. "אני לא מגלה."

מיכל החליפה איתה מבט.

"תגלה רק לי." ניסתה אפרת.

הוא לא ענה.

"דידי, אתה חייב לישון." הייתה התלבטות בקול של מיכל.

הוא קפץ את פיו.

"אתה יכול לשבת עוד קצת על אפרת, ואחר כך אתה חייב ללכת לישון." 

מיכל התיישבה בחזרה על הספה. "מה התחלת להגיד, אפרת?"

זרועותיה של אפרת חבקו את דידי. הוא בטח יסיח שוב את דעתה של מיכל. 

עדיף לחכות שהוא יחזור למיטה.

"בכיתה ז' נהיה לי קצת יותר רגוע." סיפרה במקום זאת.

"וואו, יופי, איך זה קרה?"

"המחנכת שלהן התערבה, ספרתי לך. פחדתי שזה לא יחזיק, אבל גם אתמול, כשהיא לא הייתה בבית הספר, היה שם שיעור יחסית בסדר."

האמת, גם השיעור הזה לא היה לה קל, אבל לפחות היא הרגישה בשליטה בסופו של דבר. כשהיא נכנסה, הייתה קבוצה של בנות מסביב למרגלית. זה הפתיע אותה. עד היום ראתה את מרגלית רק מתעסקת לעצמה בשקט. היא בקשה מהבנות להתיישב. הן לא נענו לה. הקשיבו למרגלית שסיפרה על המאבק של שלטונות סין במחלה מדבקת שהתפרצה שם. מרגלית תארה איך בנו שם בית חולים בעשרה ימים. 'רק במדינה עם שלטון קומוניסטי יכולים לעשות דבר כזה' היא הסבירה 'בגלל שהשלטון חזק אין עיכובים של פרוצדורות בקבלת החלטות'. שרית בררה מה זה אומר. גם לאפרת לא היה מושג. בטון הכי תקיף שהצליחה להוציא מעצמה דרשה מהבנות לשבת, איימה שהיא תדווח למחנכת שלהן. רק אז הן נענו לה, סוף סוף.

איך הילדה הזו יודעת כל דבר? על מה שקורה היום בסין היא לא קוראת בספרים.

"הן חוששות מהמחנכת שלהן, לכן הן שומעות עכשיו בקולי." הסבירה עכשיו אפרת למיכל. "המחנכת צריכה לצאת עוד מעט לחופשת לידה. אני מקוה שלא תהיה אז בעיה איתן."

"את יודעת מי תהיה ממלאת המקום שלה?"

"כן, מישהי שכנראה יודעת להסתדר איתן." יסכה נראית תמיד בטוחה בעצמה, בכל כיתה. "לי בטח יהיה נחמד ורגוע איתה יותר מאשר עם המחנכת הנוכחית. למרות שגם עם המחנכת הקבועה, הרבה יותר טוב ממה שציפיתי שיהיה."

מיכל הנהנה. היא הושיטה את ידיה לדידי. "זהו. דידי. עכשיו אתה צריך כבר ללכת לישון."

הוא הציץ רק לרגע במיכל. "אני לא מסכים לישון."

"אין כזה דבר לא להסכים ללכת לישון, דידי. ילד הולך לישון כשאמא שלו אומרת לו." היא קמה והושיטה את ידה. "בוא."

"בגלל סיבה שקשורה לגינה." הוא אמר פתאום בדיבור האיטי שלו.

"כי הלכנו מוקדם מהגינה?" מיכל נאנחה בחצי צחוק חצי יאוש. "דידי רצה מאד היום להשאר עוד בגינה." היא הסבירה לאפרת. "אבל היינו חייבים לחזור כי נהיה קר."

"לי לא היה קר."

"אני יודעת, דידי. אבל ליוכי ולאפרים היה קר. וגם לי. וזהו. אתה חייב עכשיו ללכת לישון."

אולי היא יכולה לעזור. "אני אשאיר לך הפתעה אם תישן יפה," הציעה 

אפרת. "מחר בבוקר תקבל אותה."

הוא נצמד אליה.

"הוא לא אמור לקבל פרס על ההתנהגות הזו." מיכל נראתה מותשת. "דידי, חייבים לישון."

הוא עצם את עיניו בחוזקה. מיכל הרימה אותו בעדינות, והוא פלט צרחה. בכי נשמע מחדר הילדים.

"עכשיו יוכי התעוררה!" מיכל שמטה אותו על הספה בתסכול. "דידי, פעם אחרת לשמוע בקול אמא בלי בעיות!"

היא הלכה משם לחדר הילדים. דידי נצמד לקצה הספה כשרגליו ישרות וצמודות.

"דידי," ניסתה אפרת.

הוא שמר את עיניו עצומות' אפרת לקחה נשימה עמוקה. כשדידי מחליט להסתגר, אין מה לעשות. אולי מיכל צודקת שהוא צריך עזרה רגשית. מחדר הילדים שמעה את יוכי מתייפחת. למה דווקא היום זה ככה? בדרך כלל האחיינים שלה ישנים רגוע בערב.

היא התמתחה, וניגשה לחלון. בהתה קצת בכלי הרכב שחלפו בכביש למטה. אחר כך פנתה למטבח כדי לקחת משהו לשתות.

על השולחן עמד המחשב הנייד של מיכל, פתוח. אפרת שלפה כוס ממתקן הכוסות, ואז שמעה מאחוריה את הפסיעות המהירות של מיכל.

"עוד רגע אחזור לסלון." היא אמרה לאפרת, תוך כדי שסגרה את המחשב בתנועה מהירה. אפרת מצמצה. אחותה חוששת שהיא תסתכל לה במיילים?

רגעים אחדים אחר כך ישבו שתיהן שוב על הספה. דידי ישב עדיין באותו מקום. יוכי הייתה בזרועותיה של אפרת, כשהיא מוצצת אצבע ומסתכלת בספר.

"היית באמצע לספר לי על מה שהסתבך לך עם דובי." מיכל הביטה בה, קשובה למרות הנוכחות של הילדים.

"כן."

"מה קרה?"

"אה.. אני שוב בהריון."

"מה? באמת?" מיכל הניחה יד על זרועה. "מתאים להגיד לך על זה מזל טוב? איך את מרגישה?"

"די טוב, ברוך השם."

"אבל?"

אפרת צחקה צחוק קצר. "מי אמר שיש אבל?"

"תסתכלי בראי... לא, ברצינות. את לא נראית שמחה, וגם סיפרת שיש בעיות. מה קרה?"

"שבת הייתה חצי שנה אחרי."

"אחרי – " מיכל התחילה בשאלה. ואז תפסה. "נכון. זה בדיוק התאריך?"

"כן. אמרתי את זה לדובי."

"ו - ?"

טראאח. יוכי זרקה את הספר על הרצפה, יללה ובעטה ברגליה. דידי ירד מהספה, ולקח את הספר.

"אני אביא לך את בובה מילי, יוכי." מיכל קמה איתה. "סליחה, אפרת. רגע."

אפרת השעינה את ראשה אחורנית, על כפות ידיה. היא חיכתה עד שמיכל הרגיעה את יוכי עם הבובה, ושבה והתיישבה לצידה.

"ההריון גורם לי לחשוב יותר על התינוקת." תוך כדי שהוציאה אפרת את המילים, קלטה פתאום שזה בעצם עיקר הדבר.

"למה באמת?

"זה כאילו לא פיר. היא הייתה מסכנה כל כך כשנולדה, ואנחנו שוכחים אותה וכאילו שמחים שיש תינוק אחר במקומה. כאילו במקומה."

עיניה של מיכל נדדו לילדים שעל הרצפה. מבטה השתהה עליהם רגע ארוך.
אפרת מצמצה.

מיכל הביטה בה שוב. "אבל את לא באמת שוכחת אותה." היה נראה כאילו היא חושבת על משהו אחר.

"ברור שלא."

"אז?"

מה 'אז'? אז היא מסתבכת, אז היא פוחדת. אז היא מתה מגעגועים.
היא גם לא מסוגלת לחשוב שוב על לידה.

"יוכי, אולי תנעילי לבובה את הנעליים שלה?" מיכל התיישבה לידה על הרצפה, ואז כאילו נזכרה. הרימה את עיניה אל אפרת, וקמה. "מה היית באמצע להגיד לי?"

הטלפון שלו צלצל כשיצא עם השקיות מהמכולת, אבא של אפרת היה על הקו.

"רציתי לשאול אותך על ברוך הכט." אמר אחרי שהתעניין בחמימות בשלומו של דובי.

"הכט? זה שוב על הפרק?"

"כן. השדכנית אמרה לנו שהוא רוצה לחזור לשידוך, ויפי מתלבטת."
דובי העביר את שתי השקיות ליד אחת, והצמיד את הפלאפון לאוזן בידו הפנויה.

"מה אתה אומר עליו?" שאל חמיו.

"הוא בחור מצוין." ענה דובי כמובן מאליו. בסוף הקיץ הם שוחחו הרבה על ברוך הכט. הציעו אותו אז ליפי, אחותה של אפרת, וחמיו ברר אצלו שוב ושוב. דובי חשב שהשידוך מתאים, והצטער שלא חשב בעצמו להציע את הכט. בסופו של דבר הם נפגשו. אחרי ארבע פגישות ברוך הוריד את השידוך. לשדכנית הוא אמר שהוא התרשם מיפי, אבל הוא חש שאין ביניהם התאמה. בזמנו הבין מאפרת שיפי נפגעה מהדחיה. כנראה שלכן היא מתלבטת עכשיו האם להיענות.

"אתה חושב שהכט הוא טיפוס יציב?" חמיו נשמע קצת אבוד.

"למה לא? כי הוא רוצה לחזור? זה קורה הרבה פעמים."

"כן. נכון. בכל זאת חשוב לי לוודא. מה אתה אומר?"

"הוא נראה לי בסדר גמור. בחור רציני, לענין, מה שאמרתי לכם אז. מה הוא הסביר? למה הוא רצה לחזור?"

"הוא אמר לשדכנית שאולי הוא החליט אז מהר מדי."

סיבוכים. דובי חצה את הכביש בפסיעות מהירות. טוב שהוא בזמנו לא הסתבך. לא היו לו היסוסים על אפרת. בסוף הפגישה השלישית כבר ידע שזה מה חיפש.

"אפרת נמצאת?" ברר חמיו.

"לא. אני לא בבית עכשיו, אבל גם היא לא. היא נסעה למיכל."

"זאת אומרת שהיא בפתח תקוה?" חמיו הופתע. "בדרך גם אלינו?"

"אני לא בטוח." איזו פשלה הוא עשה עכשיו. "נראה לי שהיא הייתה צריכה משהו מסוים ממיכל, ושזה ייקח לה זמן."

לא הייתה תשובה מעבר לקו.

"הלו?"

"כן. כן. הבנתי." חמיו הפסיק לרגע. "מה שלומה?"

"מצוין. ברוך השם."

"תמסור לה דרישת שלום ממני." היה כאב בקול.

כששלף את המפתח, שמע פסיעות נכנסות לבנין. מאיר בלוי ואשתו היו מאחוריו. מאיר החזיק כסא בטיחות בידו. הוא נראה נבוך מעט. ארך לדובי רגע לתפוס שמתחת לשמיכה נמצא תינוק זעיר.

"מגיע לכם מזל טוב?"

מאיר נראה נבוך מעט. "כן."

"מזל טוב! מזל טוב!" דובי לחץ את ידו. "איך זה שלא שמענו? בן או בת?"

"בן. מחר הברית. היינו אצל ההורים של אשתי עד היום. לכן לא הזדמן לי להודיע." התנצל מאיר. "תכננתי לתלות היום מודעה בבנין."

"שתזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים." איחל דובי בלבביות.

השמחה הכנה שחש התפוגגה כשסגר מאחוריו את דלת הבית.

זיכרון של כסאות בחדר המתנה צף מול עיניו, כסאות שלא היה מסוגל להתיישב עליהם. ניתוח שמתארך. טלפון לאפרת שליבו יצא אליה, רופא שניגש אליו בסבר פנים חמור.

השקיות עם המצרכים נשמטו מידיו של דובי.

"בקרוב אצלנו, בעזרת השם." אמר בקול לחלל היחידה.

הוא צריך להזהר לא לשקוע בזכרונות הללו.

על השולחן במטבח היו שאריות מארוחת הערב שלו. הוא פינה אותן במהירות, מתאמץ לזמזם תוך כדי. בדירה הקטנטונת שלהם כל פיסת מלפפון מיותרת מפירה את השלוה.

לא ממש בקרוב אצלם תינוק, אלא בזמן, בעזרת השם. הם יעשו מאמץ ויעברו את התקופה הזו כמה שיותר טוב.

הוא ערם את המצרכים על השיש, וחיפש בספר המתכונים את העוגה אותה בחר לפני כן. אפרת מן הסתם לא תחזור לפני שתים-עשרה. יש לו זמן לנסות, לפשל קצת אולי, לתקן פשלות, לאפות ולנקות.

להפריד שמונה ביצים.

את זה הוא לא עשה אף פעם. עד היום התנסה רק בעוגיות ובעוגות פשוטות.

כשהיה מאורס, הסבירה לו חיה, אחותו, שיש נשים שמפריע להן שהבעל נכנס למטבח. "זה לא אומר שאתה אמור לא לאפות." היא הסבירה לו. 

"אבל תהיה מודע לכך שזה עלול להפריע ותבין אותה אם כן."

לאפרת לא הפריע שהוא נהנה לאפות. היא הופתעה מהתחביב הזה שלו, אבל זרמה איתו לגמרי. אמרה שזה דווקא כיף, שמדי פעם יש עוגה בלי שהיא צריכה להכין אותה.

דובי פתח ביצה אחת ובדק אותה. איך בעצם הוא אמור להפריד אותה עכשיו? הוא הזיל בזהירות את החלבון אל הכוס. כדור החלמון נשפך גם הוא. שוב ניסה, לתוך כוס אחרת. חשב שהצליח, אבל ברגע האחרון התגלש גם החלמון לתוכה.

בפעם השלישית הוא הצליח. בערך. קצת חלמון הסתנן פנימה. אבל בסדר. בסך הכל בסדר.

בסופו של דבר הצליח לקבץ לקערה שמונה ביצים. כמה טיפות צהובות שייטו בנוזל השקוף. הוא התעלם מהן. העיקר זה הסך הכל. עכשיו להניח את הביצים המופרדות, ולהכין את הבצק לבסיס של העוגה.
אחרי שהכניס לתנור את הבצק השטוח בתבנית, הכניס את קערת החלבונים למיקסר. תוך חמש דקות אמור להיות קצף לבן ומוצק, כך הבטיח המתכון.

זה לא קרה. במקום הקצף הייתה בתחתית הקערה בלילה דלילה בצבע צהבהב. הוא הנמיך בשימת לב את המהירות של המיקסר, ואז שמע את צלצול הטלפון. אפרת.

תשע וחצי עכשיו, היא בטח עדיין אצל מיכל.

"איך עובר עליך הערב?" שאלה אותו.

משהו מוזר בקול שלה, או – אולי נדמה לו בגלל הרעש? הוא השתיק את המיקסר. "נהדר. ברוך השם. הכל אצלך בסדר?"

"כן."

"את אצל מיכל?"

"לא. יצאתי כבר."

"את הולכת להורים שלך?" הלוואי. כל כך לא מוצלח מה שיצא עם חמיו.
"לא. אני כבר באוטובוס."

"איפה באוטובוס?" בעיקרון כדאי שהיא תרד, אם היא עדיין יכולה, ותלך להורים שלה. הוא צריך לעדכן אותה שאבא שלה יודע שהיא בפתח תקוה. האמת, הוא היה צריך לעשות את זה קודם.

"אני כבר בכביש ירושלים תל-אביב."

"ברצינות? למה יצאת ממיכל כל כך מהר?:

"הילדים שלה לא היו רגועים. ראיתי שזה מפריע לה. "

"יו, חבל. עד שנסעת. נהנית אצלה לפחות? בזמן שהיית?"

"כן."

"יופי. אני שמח."

היה רחש מעבר לקו.

"אז את בדרך הביתה עכשיו?"

"כן. איך אתה? נהנה מהשקט?"

הוא צחק. "אני מכין לך הפתעה."

"באמת? מה?"

"הפתעה."

"איזה כיף."

בתחושה של הכרת טובה סגר את הטלפון. האמת שהיה זקוק לערב שקט, והנה, גם לאפרת עשה טוב לצאת קצת ולהחליף אוויר. יקח לה בערך שעה להגיע. הוא צריך לשקם את העוגה הזו מיד.

במתכון היה כתוב לאפות עשר דקות את הבסיס לעוגה. הוא שלף את התבנית מהתנור. השוליים היו מוזהבות. יופי.

מה עכשיו? בקערה יש תערובת ביצים שלא הצליח להקציף. על השיש שוקולד לבן וחבילת קוקוס. איך הוא יפיק מכל זה עוגה סבירה?
במספר של אמא שלו השיחה עברה לתא הקולי.

שיתקשר לחיה?

חיה תגיד שזה נהדר שהוא אופה. זה משחרר. היא תגשש לדעת האם אפרת בטוח מרוצה מכך, ומה שלומה.

הוא צריך עכשיו עזרה באפיה. לא פסיכולוגית בהתנדבות. הוא יתקשר לשולמית.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.