פרק 11 / מישהו לדבר איתו


1 דקות קריאה
11 May
11May

תקציר:

אפרת מוצפת בתחושת אבל על התינוקת שאיבדה לפני ההריון. כשהיא משתפת את בעלה בתחושה שלה, השיחה מסתבכת ונוצר מתח רב ביניהם. היא נוסעת למיכל, אחותה, כדי לשתף אותה ולהתיעץ איתה. מיכל מקשיבה לה בתחילה, אבל באמצע השיחה היא מוסחת וכביכול מתנתקת מהשיחה. 


אני מגיעה לאמא. היא יושבת על הספה בבית של מיכל. תינוקת בוכה. אני מחפשת אותה. היא לא במיטה של אפרים. גם לא בעגלה שלו. אני מוצאת אותה על השולחן בבית של אבא ואמא. היא צורחת. היא פצפונת. היא התינוקת שלי. הפנים שלה אדומות מצרחות. אני מחבקת אותה. היא נהיית בצבע כחול. אני צועקת לאבא שצריך לקחת אותה לניתוח. אבא יושב על כסא בסלון. הוא כועס על אמא. הוא שואל למה תמיד יש רק עצבים בבית. אמא אומרת שהוא אף פעם לא מקשיב. אני מראה להם את התינוקת. היא בוכה ובוכה. גם אני בוכה. הדמעות שלי נופלות על הגופיה שלה. היא לובשת רק גופיה. אני פוחדת שקר לה. אני מחבקת אותה. כל הגוף שלי רועד. אבא ואמא רבים. היא יכולה למות, אני אומרת להם. היא צריכה מנתח יותר טוב. תעזרו לי למצוא מנתח טוב. אבא אומר שהוא לא יכול לחיות ככה בבית יותר. אמא אומרת שהוא חושב רק על עצמו. למה את בוכה? דובי שואל אותי. אני מראה לו את התינוקת. אני רוצה שהוא ייקח אותה. צריך לקחת אותה שוב לבית חולים. הם צריכים לעשות לה ניתוח חדש. התינוקת צורחת. אני מחבקת אותה. אני רוצה להאכיל אותה. דובי הולך למרפסת.

התינוקת עדיין בכתה. 

החדר חשוך. 

היא עצמה במיטה שלה. 

לילה עכשיו.

קפאה מתחת לשמיכה.

הבכי הפסיק.

התינוק של השכנים? התינוקת שלה? 

תחושת התינוקת עוד בזרועותיה.

לא יכול להיות שזה היה רק חלום.

אפרת התהפכה על הצד, ומשכה את השמיכה על ראשה. התינוקת. היא צריכה להחזיק אותה עכשיו. "בואי," לחשה. "מתוקה שלי. בואי. בבקשה." עצמה עיניים, ניסתה להרפות. הנה, היא חוזרת לסלון של בית הוריה. דובי כבר לא נמצא. התינוקת. איפה היא.

תרגעי.

אם תרגעי, החלום ימשיך.

היא רגועה. היא רק מחכה לתינוקת.


השולחן בסלון ריק. ההורים שלה – הנה, הם יושבים ומדברים. היא יכולה לדמיין אותם.

תנשמי עמוק. עוד מעט זה יקרה לבד.

רק הנשימות של דובי הישן נשמעו.

היא צריכה לחכות עוד קצת.

עוד קצת.

עוד.

היא יכולה להכנס בחזרה לחלום.

זה עוד יכול לקרות.

היא צריכה להיות רגועה.

בתנופה העיפה את השמיכה ממנה. התיישבה בבת אחת. אחר-כך הלכה אל הסלון החשוך. הדליקה את האור. כיבתה.

זה ממילא היה רק חלום. תרגעי.

בסדר, זה לא החלום שחסר לי, ואת יודעת את זה מצוין.

לא. אני לא יודעת.

אוף. תשתקי.

על הספה בחושך חיבקה את רגליה הרועדות. היא צריכה להביא את השמיכה מהחדר. אין לה כוח לזוז. היא משתגעת. היא פשוט משתגעת. היא לא יכולה בלי התינוקת. הזו. התינוקת שהייתה לה. לא תינוק אחר בעוד כמעט שבעה חודשים.

היא לא יכולה. היא מתה. לא יכולה לשאת את הצער הזה. רוצה למות גם.

את לא נורמלית.

זה לא אכפת לי.

יבבה של תינוק מבחוץ. נשימתה נעצרה. הוא של אבוקסיס? לא. אלו צרחות של תינוק קטנטן. חני בלוי ילדה? מתי ראתה אותה בפעם האחרונה?

כנראה ילדה, ואף שכנה לא העזה לספר לה.

איזה יופי זה, שהיא גם מתנתקת מחברה בגלל האסון.

על השולחן נראו במטושטש שאריות מעוגת השוקולד שדובי הכין. אפרת השעינה את המצח על ברכיה המקופלות ובהתה לתוך החושך. זה לא שמיכל הייתה רק עסוקה טכנית עם הילדים. ברור שלא. היה אפשר להבין זאת כבר קודם, כשדברו במוצאי שבת.

למיכל קשה מידי להכיל את הקשיים שלה.

אבל היא אף פעם לא הייתה ככה.

היבבות הפכו לצרחות.

היא רוצה להחזיק אותה, אותו, את התינוק או התינוקת של חני. לטפל בו עכשיו. מה יש. חני בטח צריכה עזרה.
את משוגעת.
יופי, אז שהיא תשב כאן עם עצמה בדכאון עד הבוקר, ואז תלך ללמד מולדת וחשבון בכיתה ג'. ולנסות לשרוד בכיתה ז'.
אני לא רוצה ללמד.
את יודעת שבסוף תלכי כמו ילדה טובה.
נכון. כי אני אחראית. מה את רוצה שאעשה?
נכנסה לחדר השינה החשוך. דובי ישן באותה תנוחה. לקחה את השמיכה שלה. חזרה לסלון. ישבה שם בעינים פקוחות.
כל כך הזוי להתלבש עכשיו וללכת להציע לחני עזרה?
כן. זה הזוי. הזוי עכשיו באמצע הלילה והזוי תמיד. חני לא תרצה שהיא תעזור לה עם התינוק.
אני משתגעת.
את אומרת את זה מדי הרבה.
אני חייבת לדבר עם מישהו.


כשיצא מהבנין, ראה אותה מגיחה מפינת החצר. התיק של העבודה היה בידה האחת, המטריה הסגורה באחרת. הוא הבחין בה רגע לפני שהיא ראתה אותו. היא נראית עצובה? מצוברחת? הבוקר הייתה קצת מדוכאת. כל-כך הרבה כוח וסבלנות הוא צריך. כמה זמן זה עוד ימשיך ככה?
היא חייכה כשהבחינה בו, והוא התקדם לעברה. "איך היה היום?"
"בסדר בסך הכל. בכיתה ז' שוב היה קשה יחסית."
"המחנכת שלהן כבר יצאה לחופשה?"
"אולי היום. לא ברור לי." היא נראתה מותשת.
"טוב, השם יעזור." הוא עמד להמשיך, ואז נזכר: "מה עם שבת?"
"נראה לי שנהיה בבית."
"אולי נתארח אצל ההורים שלך?"
"אין לי חשק ליסוע. האמת שאמא שלי הזמינה אותנו. דברתי איתה לפני רגע. אמרתי לה שאין לי כוח עכשיו לנסיעות."
"אני מקוה שההורים שלך לא יפגעו."
"למה שיפגעו?"
"אבא שלך התקשר אתמול כשהיית אצל מיכל. בטעות ספרתי לו שאת אצלה, והיה נראה לי שהוא נפגע מזה שלא באת לבקר אותם."
"למה ספרת לו?"
"לא יודע. ככה יצא."
"ומה הוא אמר?"
"כלום, אבל אם לא נבוא אליהם עכשיו, אחרי שאמא שלך הזמינה, הם יחשבו שאת מתחמקת מלבוא."
"אני ממש לא מתחמקת." אפרת התעצבנה. "אתמול לא היה לי כוח, ולשבת לא רציתי בגלל סיבה אחרת בכלל. טוב, לא משנה. אני אתקשר לאמא שלי ואגיד לה שאני מרגישה טוב יותר ושנגיע אליהם לשבת."
טיפה הרטיבה את עורפו. טיפה אחרת את ידו. מתחיל לטפטף. חתולה רצה ברחבה.
"היא נכנסה לבנין." אפרת נראתה מודאגת.
"מי?"
"החתולה."
"שטויות." הדלת של היחידה שלהם קרובה כל כך לפתח הבנין. "היא לא תהיה בדיוק ליד הדלת שלנו."
"ואם כן?"
"אז תגרשי אותה."
"אני פוחדת."
אויש. אפשר לחשוב. הוא הסתובב ומיהר לבנין. החתולה ישבה על עגלה אפורה אחת.
"קשט!"
היא קפצה והתחבאה מתחת לעגלה.
הוא עלה כמה מדרגות כדי לפנות לחתולה מקום לברוח בלי להתנגש בו. "קשט!" השמיע משם. "קישטה! קישטה!"
היא לא מכירה את מילת הקוד?... דובי חבט במעקה. רעש עמום נשמע. החתולה התכווצה מתחת לעגלה אחרת.
הוא דילג על המדרגות ויצא. הטפטוף התחזק. אפרת עמדה במרחק. המטריה פתוחה בידה. "בואי. את יכולה לבוא."
"איפה היא?"
"מתחת לעגלות."
"אתה לא יכול לגרש אותה?"
"היא לא יוצאת. כנראה בגלל הגשם. בואי."
אפרת התקרבה רק קצת. "אני לא מעזה להיכנס ככה."
"תחשבי כאילו אין שם חתולה."
"אבל יש שם."
כמה זמן הוא יתעכב בגלל חתולה?
"אפרת, נו. היא לא מסכימה לזוז משם. היא לא תזוז גם כשאת תעברי."
"ואם היא כן תצא?"
"היא לא תצא. אני אומר לך."
אפרת התקרבה לאט. "אין לי כוח לזה עכשיו."
"בואי, אני אכנס איתך, אעמוד בצד של העגלות."
"מלחיץ אותי." היא אמרה, אבל נכנסה איתו בכל זאת.

כשהיה בדרך, היא התקשרה אליו.
"רציתי לבקש ממך משהו."
"כן. מה יש?"
"אני... תראה, חיה ספרה לי פעם שיש לה חברה שעברה לידה שקטה."
הוא אטם את האוזן האחת שלו כדי להצליח לשמוע אותה למרות רעש המנוע.
"אני רוצה שתבקש ממנה את מספר הטלפון."
"של החברה?"
"כן."
"למה?"
"אני רוצה לדבר איתה, אולי זה יעזור לי. זה גם מה שחיה בעצם אמרה לי אז. היא אמרה שהיא ספרה לחברה הזאת עלי, ושהחברה הציעה שנדבר אם אני רוצה."
"רעיון טוב. את לא רוצה לבקש מחיה בעצמך?"
"נוח לי יותר שאתה. בסדר?" הוא שמע אותה בקושי.
האוטובוס עצר בתחנה. אנשים נוספים במעילים רטובים, מחזיקים מטריות נוטפות, נדחסו פנימה. מישהו דפק לו על הכתף. "כל כך קשה לך לקום?"
דובי הסתובב. "מה?"
"יש פה אישה עם תינוק על הידיים. אתה לא רואה?"
הוא הזדרז לקום. "אתה יכול לבקש בצורה נורמלית יותר." ענה לאדם שהעיר לו. "לא ראיתי אותה."
הוא נדחק בין האנשים שעמדו ליד הדלתות האחוריות, ופתח את רשימת אנשי הקשר. הלוואי שהחברה ההיא תוכל להקל על אפרת. הוא יתקשר לחיה.

עוגה עם שמנת מתוקה ושוקולד לבן. מתכון בטוח לצרבת בשבילה עכשיו. אפרת חיפשה שקית אטומה והכניסה לתוכה את תבנית העוגה. לפחות שלא תעמוד מול העינים ותגרה אותה.
דובי כל כך שמח אתמול בעוגה שאפה. עושה לו טוב לאפות. היא החמיאה לו על העוגה המורכבת, והתאפקה לא לומר לו שאם היה מכין את העוגה הפשוטה שכבר הכין כמה פעמים, הייתה יכולה ליהנות ממנה. חששה שאם תתחיל לדבר, תתפרץ ממנה גם המרירות שבקושי הצליחה לכלוא בתוכה.
במקום שיכין עוגות, שיקשיב לה.
באמת כל כך קשה להקשיב? למה היא צריכה להתמודד לבד עם צער שמשותף לשניהם?

אפרת התיישבה על הספה. אין לה כוח עכשיו. היא גמורה. אולי זו כן הייתה טעות ללכת להוראה. מבטה ננעץ בספרות הכחולות שכתבה קודם על דף דפדפת ליד השם 'ציפי'. להתקשר?
פתחה את המקרר. הירקות נגמרו, ורק שני פלפלים נשארו. כדאי שתצא לירקן. היא חפשה את כרטיס האשראי, פתחה את דלת הבית והתחרטה.
החתולה עוד שם?
ואם החתולה תקפוץ מהעגלות בדיוק כשהיא תעבור?
דובי היה יכול לסלק אותה בשתי דקות. למה נראה לו כל כך טפשי שהיא פוחדת מחתולה? נראה כאילו כבר אין לו כוח לקשיים שלה.
כשהייתה בחורה הייתה עוברת במקרה כזה ליד העגלות במהירות. עכשיו אין לה כוח לכלום.
אז שלא יהיו ירקות לארוחת ערב.
חזרה לדף הדפדפת שהשאירה על הספה. החזיקה אותו, וחייגה לאט.
"ציפי?"
"כן. מי מדברת?"
"קבלתי את מספר הטלפון שלך מחיה מלמד. גיסתי. היא אמרה שאת עובדת איתה ביחד."
"כן. נכון."
"היא אמרה ש-"
איך תמשיך.
"הו, אני נזכרת." הקול התמלא חמימות. "הצעתי לה שתתקשרי, אני ממש שמחה לדבר איתך. חכי רגע."
קולות הילדים מלאו את הקו. אחר כך היה רעש של דלת נסגרת, ושקט.
"נכנסתי לרגע לחדר," הסבירה ציפי האלמונית. "כדי שנוכל לדבר. ממש כאב לי ששמעתי מחיה מה עברת. זה כאב שנראה כאילו אין דרך להתמודד איתו, ועוד בלידה ראשונה."
"כן."
"איך את מרגישה עכשיו? כמה זמן כבר עבר?"
"חצי שנה."
"זה כמעט כלום, ולאנשים נראה כאילו את אמורה כבר להתאושש ולהיות אחרי."
גם לבעלי נראה ככה.
אפרת השעינה את המצח על ברכיה המקופלות.
"אצלי עברו כבר יותר משנתיים." שמעה את ציפי ממשיכה. "ועדיין – " היא לא המשיכה את המשפט. "היית רוצה שנפגש? זו שיחה בשביל פנים מול פנים."
"נכון, צודקת."
ציפי השתהתה לפני שהוסיפה. "יש מישהי ברחוב שלי שעברה לידה שקטה. היא נראית אישה נהדרת. מה דעתך שאציע לה להצטרף?"

כשחזר, היה הרחוב החשוך רטוב. גשם כבר לא ירד. הוא העיף מבט בין העגלות. החתולה כבר לא הייתה שם. בבית היה הסלון מואר, וחדר השינה חשוך. אפרת ישנה.
פתח את המקרר, והוציא גבינה ופלפל אדום לארוחת ערב. כשסיים לחתוך אותו, שמע את אפרת קמה.
"אני לא מאמינה שישנתי כל כך הרבה. לא תכננתי להרדם בכלל!" נראה שמצב הרוח שלה השתפר מאז הצהרים.
"מצוין שישנת."
"כן, אבל לא מצוין שאני צריכה לישון כל כך הרבה. "
"את זוכרת לקחת ברזל?"
"כמעט כל יום."
"אז כנראה שאת צריכה גם ויטמינים. איך היה אחר הצהרים? דברת בסוף עם החברה של חיה?"
"כן."
"ואיך היה?"
"דברנו קצת, בינתיים. היא רוצה לפתוח קבוצת תמיכה."
"מה זה אומר?" חודש אחרי האסון חיה התקשרה, התנצלה קצת שהיא מתערבת, והסבירה לו שחשוב לפנות לטיפול רגשי אחרי אסון כזה, או להשתתף בקבוצת תמיכה. אמרה שלא כדאי שילחץ על אפרת, אבל שידע שזה חשוב. היא סיפרה שיש בתי חולים שפותחים קבוצות תמיכה ליולדות שאיבדו תינוק.
"לא קבוצה רשמית." הסבירה לו עכשיו אפרת. "היא אמרה שיש לה ברחוב אישה נוספת שעברה לידה שקטה, ושאולי ניצור קשר עם עוד אחת או שתיים, ושנדבר ביחד על מה שעברנו. היא אמרה שלדעתה זה יכול לעזור."
"נשמע טוב." הוא אמר, למרות שלא היה בטוח.
"כן." אפרת לקחה ליד את הקערה הלא-שטופה של העוגה שהכין. "אני מקווה."


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.