פרק 12: קבוצת תמיכה


1 דקות קריאה
01 Jun
01Jun

בחדר, שהיה פעם שלה ושל מיכל, סגרה אפרת בשקט את המיטה הנפתחת, והניחה בצד את נעלי הבית של דובי. שבת בבוקר. דובי הלך לבית-הכנסת כשהיא עדיין ישנה, ולפני כן שמעה את מיכל מגיעה עם הילדים.
חבטה בדלת הקפיצה אותה, הבימבה.
"דידי, תזהר!" שמעה את מיכל נוזפת בקול מהוסה, "אפרת ישנה, אל תעשה רעש!"
"לך למרפסת!" הורתה אמא.
אפרת פתחה את שלבי התריס, אור של בוקר הציף את החדר הסגור. היא התיישבה בשקט על המיטה העליונה.
"יש לי ראיון ביום שני." היא שמעה את יפי מהמטבח, מספרת למיכל. "בכללית. ראיון למזכירות."
"קופת חולים כללית?"
"כן, בסניף כאן בעיר."
"יו, איזה יופי. את רוצה לעבוד שם?"
"רוצה כל מקום שהוא לא עמותת 'חיים וקיימים'. אין לי כבר כוח לסיוט הזה."
"ברור שאת חייבת לעבור לעבודה אחרת," עכשיו היה זה קולה של אמא. "אבל אל תתייאשי מהנדסאים. את עוד תמצאי עבודה בתחום."
" היא לא יכולה להתחייב לעבודה, ואז לעזוב אחרי חודש כי היא מצאה עבודה שהיא רוצה יותר." אמרה מיכל. "לא עדיף להתרכז לתקופה רק בחיפושים אחרי עבודה בהנדסאים? בלי לעבוד בינתיים?"
בתוך החדר השעינה אפרת את ראשה אחורנית. עוד מעט יחזרו מהתפילה. בכל מקרה היא תצטרך לצאת ולפגוש את מיכל. למה היא מסתבכת? היא פשוט צריכה לזרום עם מיכל רגיל, וזהו.
רק זהו. שזה לא פשוט.
לא לחינם לא רצתה לבוא השבת להורים. הרגישה כל כך מעורבבת מבפנים, כל כך טעונה. היא הייתה צריכה עוד קצת זמן כדי להיות מסוגלת לדבר עם מיכל כרגיל.
ברור לה לגמרי שמיכל לא חייבת לה כלום, והיא כבר נתנה לה המון. אבל מה שקרה לאחרונה, מסבך אותה. למה מיכל יצרה אצלה תחושה שהיא פנויה ורוצה להקשיב, ואז בבת אחת, אחרי שחלקה איתה משהו כל כך אישי, לגמרי לא הייתה איתה?
אפרת עצמה את עיניה. לא האופי שלה להיתקע כך עם אנשים, בטח לא עם אנשים שקרובים אליה.
היא השתנתה, או שהאחרים השתנו?
אולי זה מה שנהיה כשקורה לך אסון.
למה שלא תצאי מהחדר הרגע ודי? מספיק עם זה!
היא לא יודעת איך להסתדר עם המרחק הפתאומי שבינה לבין מיכל. היא רוצה לזרום איתה כרגיל, אבל לא מרגישה שהיא יכולה. זה כאילו להיות חשוף למישהו שבעצם מרוחק ממך עכשיו.
"צריך להשאר כל הזמן במעגל העבודה," פסקה אמא בסלון. "וזכותה של יפי לעזוב ברגע שהיא מוצאת משהו טוב יותר. בחוזה מתחייבים רק להודעה מראש לפני הפסקה."
אפרים בן השנתיים פרץ בבכי.
"מה קרה?" מיכל שאלה שם.
"יוכי חטפה לו את הספרון." ענתה יפי.
אפרת קמה והתקרבה לדלת. דידי הודיע שנכון, הוא ראה את יוכי חוטפת לאפרים. אפרים צווח.
היא יכולה לצאת עכשיו, כשמיכל עסוקה עם הילדים.
"אפרים, אני אביא לך ספרון אחר." שידלה מיכל.
"למה שהוא יוותר לה? הספרון היה אצלו." תהתה יפי.
אפרת פתחה את הדלת.
אמא שלה חייכה לקראתה. "ישנת טוב?"
"כן. תודה רבה." כמה שאמא שלה שמחה מאז שהיא יודעת.
מיכל הרימה את אפרים הצורח. "שבת שלום, מיכל." אפרת חייכה אליה, "איזה יופי שבאתם."
מיכל השיבה לה בחיוך חטוף. "אמא מביאה לך עכשיו ספר אחר." היא הודיעה בהחלטיות לאפרים. "הנה, בוא תראה אלו ספרים יפים יש כאן לסבתא!"
השולחן היה כבר ערוך. אפרת נזהרה לא לדרוך על יוכי, שישבה במעבר עם בובה מילי ועם הספרון, והתיישבה על הספה.
אפרים עדיין צרח.
"תני לי אותו." מנחם, גיסה, הגיח פתאום מהמרפסת. הוא נטל את אפרים הצורח מזרועותיה של מיכל.
"אמא! אמא!"
"עכשיו אבא." פסק מנחם, והוציא את אפרים מהסלון.
הצווחות של אפרים התעמעמו מאחורי דלת המרפסת הסגורה.
"את צריכה לחנך אותם לא להיות כל-כך עקשנים." אמרה אמא. "גם הוא, וגם יוכי, ודידי במיוחד."
"אני שומעת." מיכל נראתה מותשת.
"את עשית קידוש, מיכל?" שאלה אמא שלהן.
"כן. אכלתי לפני שיצאתי מהבית."
"אני לא." יפי הניחה את ידיה מאחורי העורף. "ואני צמאה. מתי אמורים לחזור?"
"אי אפשר לדעת." אמא ענתה בתרעומת. "אבא מוצא תמיד עם מי לדבר אחרי התפילה. כמה שאני אומרת לו שאנחנו מחכים לו ושזה קשה שהוא מתעכב, זה לא עוזר. יש אנשים שחושבים רק על עצמם."
משהו ניתק בתוכה של אפרת.
הרוח הניעה את מפת הניילון על השולחן.
"גם דובי עדיין לא חזר." שמעה אפרת את עצמה אומרת. "בואו נעשה קידוש במקום לחכות להם."
"רעיון מצוין." הגיבה מיכל.
"כן," גם יפי קמה, "אבל מעצבן באמת שלא מתחילים את הסעודה בזמן."

דידי ויוכי הגיעו למטבח אחרי הקידוש. אמא חתכה את עוגת השוקולד שהכינה לפרוסות ריבועיות.
"אני רוצה עוד!" הודיע דידי לפני שסיים.
אפרת ישבה ליד השולחן. סמוך למגש עם הפרוסות. דידי דחס לפיו את שארית הפרוסה שבידו, והושיט לאפרת כף יד מלוכלכת בקרם שוקולד כמצפה לעוד. היא צחקה והניחה חצי פרוסה בכף ידו.
"אני גם." יוכי אמרה.
אפרת נתנה לה. "מותק, יוכי."
אפרים הגיע בריצה מהמרפסת.
"הוא קלט ששווה להיות פה." אמרה אפרת למיכל, שחייכה חזרה. דידי סיים לאכול, ואמא לקחה אותו אל הכיור כדי לשטוף פנים.
"אני לא מצליחה להחליט מה לענות להכט." השמיעה פתאום יפי.
"מה השיקולים?" שאלה מיכל.
"הוא הרי לא רצה אותי, אז למה הוא חוזר עכשיו?"
"הרבה פעמים יש דברים כאלה." אמא ניגבה את פניו של דידי. "זו לא סיבה להרתע מהצעה טובה."
"אבל זה בכל אופן מטריד. לא?" יפי נשמע קצת במצוקה.
"ממש לא אמור להטריד אותך." פסקה אמא, באותו רגע שמיכל שאלה "למה מטריד?"
"כאילו לא ברור מה הוא חושב." ניסתה יפי להסביר.
"גם אני הייתי מרגישה ככה," אמרה אפרת, "אבל זו לא באמת הרגשה הגיונית. כנראה שבזמן שעבר מאז הפעם הקודמת, הוא הבין יותר מה הוא באמת מחפש. אם הוא רוצה להפגש שוב, זה דווקא אומר שברור לו יותר שהוא רוצה אותך, נראה לי."
"זה לא היה אמור להיות לו ברור לפני כן?" שאלה יפי בסרקזם.
"יפי, ככה זה החיים." אמא נשענה על השיש. "את היית רוצה שהוא יתנהל אחרת, אבל לא הכל הולך לפי מה שרוצים. אנשים לא תמיד יודעים מה הם מחפשים." היא הפסיקה לרגע. "גם כשהם חושבים שהם יודעים, הם הרבה פעמים טועים."
מבטה של מיכל נפגש לרגע עם זה של אפרת.
"את אולי מרגישה כאילו הוא דחה אותך, אז מה הוא נזכר פתאום עכשיו." אמרה מיכל ליפי.
"בדיוק! אם הוא לא רוצה אותי, אז לא."
"תדברי בהגיון!" אמרה אמא.
"אני מבינה את ההרגשה," אמרה מיכל. "אבל כמו שאפרת אמרה, לפעמים אחרי זמן, ואולי אחרי שנפגשו עם אחרות, נהיה ברור יותר מה בעצם מחפשים. זה לא אומר שיש משהו שהוא לא לגמרי רוצה בך."
"אני מבינה." יפי לא נשמעה משוכנעת.
"תוכלי גם לדבר איתו על כך בפגישה בעצמה." מיכל שטפה את פניה של יוכי.
"נראה לך?"
"כן. ברור. לא בצורה של חקירה, כמובן. אבל בשיחה זורמת. לדעתי מתבקש שהוא יסביר את עצמו."
"נכון." הסכימה אפרת. "תחכי שיהיה לכם יותר טבעי ביחד, ואז תשאלי אותו, ולדעתי כדאי לך להסכים להיפגש איתו שוב. בשעתו הרי רצית אותו."
כל-כך הרבה התייעצה היא עצמה עם מיכל כשהייתה בשידוכים. מיכל הסבירה לה איך לבחון כמה בסיס משותף יש להם, לבדוק האם יש שפה משותפת, והאם יש לבחור הבנה רגשית. על דובי לא היו לאפרת ספקות, אבל לפניו היה מישהו שהיא לא העזה להוריד, למרות שלא באמת רצתה אותו. לא ידעה אז לתת שם לתחושות שלה. מיכל עזרה לה. כמה היא חייבת למיכל.
"טוב, אני צריכה לחשוב על כך עוד."
יפי קמה. דידי שכב בפינת המטבח, שקוע במחשבות. אפרת הושיטה לו את ידיה. "דידי, רוצה לבוא אלי?"
הוא הסתכל עליה וקפץ את פיו.
"בוא, מותק!"
"אני לא רוצה שתחבקי אותי." הוא ענה.
יפי צחקה. "ילד בדרן זה."
"אל תדברי עליו כשהוא שומע." בקשה מיכל בקול נמוך. "הוא חכם יותר ממה שהוא נראה."
"מה שהוא נראה זה מספיק לגמרי." השמיעה אפרת. "דידי, בטוח אתה לא רוצה חיבוק? אז אולי רק תיתן לי יד?"
הוא הסתכל עליה כחושב. "טוב, יד אני כן נותן."
"אז יופי לנו."
היא הושיטה לו את ידה והוא קם. "בעצם אני כן מסכים לסבת עליך." אמר באותה נימה משובשת-מתוקה-איטית שלו. היא התיישבה והרימה אותו אליה. מבטה נפגש עם עיניה המחויכות של מיכל, והיא חיבקה את דידי בחום.



"אז זה אמיתי? התכנסנו כאן כדי לדבר על כמה שאנחנו מסכנות?" זו שישבה מול אפרת ירתה פתאום, אחרי שהן הספיקו רק להחליף מילים ראשונות של שלום. היא הייתה נראית כבת שלושים, לבושה בטעם, בפאה בצבע חום בהיר ארוכה קצת מדי. לפני כן היא הציגה את עצמה כלאה.
"מה פתאום, למה את אומרת ככה?" ציפי, זו שאיתה שוחחה אפרת טלפונית בשבוע שעבר, ענתה מיד. "זה לא ענין של מסכנות. אבל זו התמודדות."
"גם התמודדות וגם מסכנות." זיק לא ברור היה בעיניה של לאה.
חגית, המארחת, הניחה על שולחן העץ הנמוך כד של תה חם.
"רציתי להציע לכן שלא נגיד את שמות המשפחה שלנו, מי שלא נוח לה." ציפי המשיכה.
"כאילו, בקטע של שידוכים. שזה מקלקל? את לא אמיתית." זו שוב הייתה לאה.
"לא שמקלקל בשידוכים, רק שככה יהיה לנו יותר רגוע לשתף בדברים אישיים."
"אני שמחה על המפגש הזה." חגית הקדימה את לאה, שכבר פתחה את פיה כדי לענות. היא התיישבה על הספה הכחולה לצידה.
"כל הכבוד לך על האירוח." החמיאה אפרת. לה עצמה לא היה חשק להזמין אליה שלש נשים זרות, למרות שבשונה מחגית, היא לא צריכה למצוא פתרון לילדים שצריכים להיות מחוץ לבית בזמן שהן נפגשות.
"נחמד לי יותר לארח אתכן כאן מאשר לנדוד מי יודע לאן." חגית דברה בעדינות שנראתה חלק ממנה. "את אפרת, נכון? ציפי ספרה לי על היוזמה שלך. נהניתי מהרעיון, הוא הגיע אלי בזמן מתאים."
"היוזמה בעיקר של ציפי." אפרת חייכה. "אני התכוונתי רק לדבר איתה, והיא הציעה לצרף אותך."
"אני הכרתי את לאה בבית החולים." חגית הביטה בה. "היינו במחלקה ביחד אחרי שזה קרה, לכן מיד חשבתי שאולי גם היא תרצה להצטרף."
"מתי זה היה?"
"לפני כמעט שנה."
"ומאז אתן שומרות על קשר?"
"לא." לאה הייתה זו שענתה, "לחגית נשאר המספר שלי, והיא התקשרה והציעה לי להצטרף. האמת, אני לא בטוחה עד כמה זה יכול להצליח."
אי אפשר לפספס את זה שאת לא בטוחה.
"למה לא בעצם?" שאלה אותה חגית בעדינות.
"כי מה אנחנו בעצם רוצות?"
"לדבר על מה שעברנו. מי שעברה גם, יכולה להבין אותך יותר." אפרת זיהתה את הרוגז בקולה של ציפי. היא צודקת, בשביל מה לאה מצטרפת אם היא לא בענין? הן באו כדי לשוחח.
"כן. נכון. אבל שום דבר לא ישנה את מה שהיה." לאה לקחה כוס חמה מהשולחן.
"ברור." הסכימה חגית. "אף אחת לא חושבת אחרת כמובן. אולי באמת נעשה תיאום ציפיות בסיסי, מה אנחנו בעצם רוצות שיהיה כאן בינינו. ציפי אמרה שהיא מעדיפה שלא נגיד שמות משפחה, וזה לגמרי מובן. את השם שלי אתן כבר יודעות, אבל כל מי שנוח לה יותר להשאר אנונימית, יכולה בהחלט."
"טוב, אני לאה מליק, אם זה משנה כאן למישהי. אבל באמת שלא דחוף לי לדעת את שמות המשפחה שלכן."
ציפי העוותה את שפתיה בתנועה כמעט לא מורגשת.
"בכל מקרה כל מה שאנחנו אומרות כאן הוא רק בינינו. כן?" טוב שחגית הייתה זו שענתה, עם הטון המרגיע שלה. "על כך אנחנו צריכות להתחייב במאה אחוז."
לאה פתחה את פיה והתחרטה. אפרת לקחה עוגית קוואקר מתוך הצלחה המעוטרת שעל השולחן. "את אפית את העוגיות?" שאלה את חגית.
"הבת הגדולה שלי."
הריח היה טוב וטרי, כאילו נאפו העוגיות עכשיו, אבל איכשהו לא הייתה מסוגלת לאכול. היא הניחה לעוגיה, ולקחה לידיה את כוס התה. בצלחת נוספת היו בוטנים, ובמרכז השולחן עמד עציץ מתכת שבתוכו עץ גמדי. לידו צלחת חרס שנראתה מצויירת ביד.
"בואו נתחיל." הציעה חגית. "יש לכן דברים מסוימים שאתן רוצות או לא רוצות שיהיה כאן?"
"פשוט לדבר." שמעה אפרת את עצמה אומרת. וגם שאף אחת לא תהרוס את האווירה בכוח.
"את צודקת," אמרה חגית. "הצורך בשיחה הוא חזק ועמוק, גם בשביל לעבד את הצער שלנו, וגם בשביל שמישהו יבין אותנו. הרבה פעמים אין דרך למלא את הצורך הזה, כי כשאת מנסה לדבר, את מרגישה שלא מבינים אותך. את רוצה אולי להתחיל, אפרת?"
אפרת לגמה מהתה. הוא היה מתוק מדי, ובכל זאת לגמה ממנו שוב. חגית חיכתה לתשובתה. ציפי ולאה הקשיבו.
"טוב." אמרה בחיוך לא ממש יציב, והחזיקה את הכוס החמה בשתי הידיים. "אהממ... אצלי זה הכי טרי. אבדתי אותה בי"ג אב, לפני קצת יותר מחצי שנה."
"ממש טרי." אמרה ציפי. "אני זוכרת שחיה גיסתך ספרה לי, כאילו זה היה לפני קצת זמן."
"זו הייתה לידה ראשונה, ככה שאין לי בינתיים ילדים, וזה חלק ממה שכל כך קשה לי. אני בעצם רוב היום לבד בבית, ואני לא יכולה לחשוב על שום דבר כמעט חוץ מזה. זאת אומרת, ברור שאני חושבת, אבל כל הזמן חושבת גם עליה."
"את עובדת?" שאלה חגית.
"כן. אני מורה."
"יפה."
"לא כל כך יפה." אפרת צחקה קצת. "נושא לקבוצת תמיכה אחרת. אני שנה רביעית בהוראה, ועדיין במילויי מקום, וזה קשה. לא משנה, אבל ברור שטוב שיש לי עבודה. הייתי משתגעת אם הייתי רק בבית בלי כלום, ורק חושבת עליה כל הזמן."
"יהיו לך עוד הרבה ילדים בעזרת השם." אמרה ציפי בעידוד. "הבית שלך לא ימשיך להיות ריק."
"כן, אבל זה לא בדיוק."
"מה לא בדיוק?"
"זה לא שילד חדש פותר את הבעיה."
"ברור, כי עברת חוויה קשה."
"לא רק. זה כאילו – " איך היא תסביר את עצמה. "אם אני - לשמוח בילד אחר, זה כאילו לוותר על הילד הקודם. כאילו להגיד שהוא לא חשוב."
"מה פתאום?" ציפי הביטה בה כאילו אמרה משהו מטופש.
"יש בזה." אמרה לאה. "אם היה נולד לי עכשיו בן, לא הייתי מרגישה שהוא במקום התינוקת שנפטרה, כי ההיא הייתה בת, אחרי חמישה בנים. אבל אם הייתה נולדת בת, אז כן. במידה מסויימת כאילו היא באה במקום התינוקת ההיא."
"את מתכוונת להגיד שנוצרת אצלך תחושה של כאילו בגידה?" שאלה חגית בעדינות. "בגידה בתינוקת? כאילו אם תשמחי בתינוק אחר, אז כאילו לא לגמרי אכפת לך שהיא לא בחיים?"
עיניה של אפרת נעשו לחות. "כן."
"אני מאמינה שגם הורים שכולים שאיבדו ילד בן כמה שנים, שמחים בתינוק חדש שנולד. אלו שני דברים. יש צער על הילד שאבד, ויש שמחה בילד שנולד. אבל אני מבינה מה שאת אומרת. בגלל שזו תינוקת שרק נולדה, יש תחושה שאם יש אחריה ילדים נוספים, והיא נשארת רק בזיכרון, אז כאילו ויתרו עליה והמשיכו הלאה."
"כן. וזה גם – הרי אפילו לא ישבנו עליה שבעה. כאילו לא הייתה לה נוכחות בכלל."
"לא יושבים שבעה על תינוק עד גיל חודש כי הוא עדיין לא בר-קיימא." התחילה ציפי.
"כן, אני יודעת," דובי הסביר לה את ההלכה ואת סיבתה אחרי שהתינוקת נפטרה. "אבל אני בכל זאת מרגישה קצת כאילו המשכנו הלאה אחריה."
"ממש לא נראה שהמשכת הלאה." השמיעה לאה.
אפרת בלעה את רוקה, תוהה מדוע היא חשה אסירת תודה פתאום. "נכון, אני – את צודקת, ואני – אני כמובן גם רוצה להמשיך את החיים, אבל אני רוצה לזכור אותה."

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.