פרק 13: מוצץ


2 דקות קריאה
09 Jun
09Jun

תקציר:

אפרת מוצפת בתחושת אבל על התינוקת שאיבדה לפני ההריון הנוכחי. היא יוצרת קשר עם אישה שעברה לידה שקטה, והן יוזמות מפגש עם שתי נשים נוספות שחוו אובדן של תינוק.



פתאום קלט שהערב שלהם שקט מדי. תמיד היו מפטפטים הרבה יותר ביחד.

מתי זה השתנה?

במטבח מצא את אפרת, משרבטת על דף. היא הרימה את שולי הדף כשנכנס. היא לא רוצה שיראה מה היא מציירת?

"את מכינה שכפול?"

"לא. סתם."

כמעט אף פעם אינה מציירת סתם.

אתמול בערב בישלה את ארוחת הצהרים של היום, שלשום הכינה שיעורים לבית הספר, יום לפני כן הייתה עסוקה גם כן עם העבודה. הכל היה כאילו רגיל, אבל תמיד לא הייתה שקטה כל כך.

"מה דעתך שנצא קצת?"

"לאן?"

"סיבוב בחוץ. בעצם, בואי נצא לעיר. גן סאקר אולי?"

"קר."

"הערב דווקא לא כל כך קר. בואי. כבר מזמן לא יצאנו."

לקח רגע עד שהיא ענתה. "טוב."

בזמן שהיא התארגנה ליציאה, הוא מצא בארון חפיסה של קרקרים שנשארה, והכניס אותה לשקית יחד עם בקבוק קטן של מים. אפרת מצוברחת? כועסת עליו? מה השתנה בה? אולי סתם כך תפסה מצב-רוח שקט יותר.


הגן החשוך היה ריק. כמעט.

משהו אדום נצץ מהקצה הרחוק של המדשאה.

"מנגל." הוא אמר לאפרת.

"בחורף בלילה?"

"דווקא מחמם, לשבת ליד אש." הרוח נשאה אליהם את ריח הבשר הצלוי.

גבעולי הדשא נרמסו בחושך תחת הנעליים שלהם. האוויר היה צלול ונקי. מישהו עבר בשביל ברכיבה מהירה על אופניים. אנשים בודדים נראו בתוך בית הקפה החדש.

"לאיזה צד את רוצה להמשיך?"

"לא משנה לי."

הם המשיכו בשביל שליד המדשאה, והקיפו את מתחם המתקנים.

"בוא נשב." בקשה אפרת כשעברו ליד מגרש הסקייטבורד.

רוח ידידותית של ערב נענעה את הענפים של עצי האורן שמעליהם. בחור בחולצה קצרה רץ במעלה השביל, מתנשף בקול.

"איך לא קר לו?"

"לא קר כשרצים. לך קר?" מזג האוויר היה נעים יחסית לערב של חודש שבט, אבל במרחבים הפתוחים נשבה רוח.

"לא. כנראה גם אני כבר התחממתי מההליכה." חיוך קל עלה על שפתיה.

המגרש היה ריק. היה בו רק ילד אחד, בשיער בהיר קצר, שנסע על סקייטבורד בצבע כחול בוהק. שערותיו התרוממו עם הרוח בכל פעם שהילד עלה עם הסקייטבורד בתנופה על העליה המובנית שבמגרש. נביחה של כלב נשמעה ממרחק. רוכב האופניים שראו קודם עבר על פניהם ברכיבה מהירה.

"איך ילד בגיל כזה נמצא פה לבד בלילה?" הקשתה אפרת.

"בן כמה הוא נראה לך?"

"לא יותר מעשר."

"משונה באמת."

הילד הקיף את המגרש כשזרועותיו פרושות לצדדים.

"איך היה לך היום בבית הספר?"

"לא משהו."

"בכיתה ז'?"

"כן, רק בימים הראשונים של ההוראה היה לי כל כך קשה."

היא נשמעה מצוברחת כל כך. ליבו יצא אליה.

"זו הילדה החצופה ההיא, נועה אמרת שקוראים לה?"

"גם. נועה מרכזית בחברה, וסביבה יש כמה חברות שנראה שהן מפריעות לי בכוונה בשביל למצוא חן בעיניה. היום הייתה לי בעיה עם הילדה המחוננת שספרתי לך עליה. היא הוציאה בכוונה את הספר ההוא על ימי הביניים, ופתחה אותו מולי. הייתי רוצה להתעלם. אין לי כוח כבר למאבקים שם, אבל היא ממש הראתה לי שזה הספר הזה, ושהיא פותחת אותו בכוונה על השולחן, ובנות ראו וחיכו לראות מה אני אגיב."

"וואו. מה עשית?"

"הזהרתי אותה שאם היא לא תכניס אותו מיד חזרה, אני אמסור את השם שלה למחנכת. זאת אומרת, לממלאת מקום של המחנכת. זו מורה שהן אוהבות, קיוויתי שהיא לא תרצה להסתבך איתה."

"זה עזר?"

"לא. היא השאירה את הספר על השולחן בכוונה, למרות שהיא סגרה אותו. אני צריכה לדווח עליה לממלאת המקום של המחנכת. לפחות היא אשה לענין, לא טיפוס מלחיץ כמו המחנכת הקבועה."

בעל ואישה עם תינוק בעגלה התקרבו מהמשך השביל. קולות הוויכוח ביניהם הגיעו עוד לפניהם.

"שנינו חייבים להשתתף בחתונה הזו." התרגזה האשה.

"בפעם המאה אני מסביר לך שזה לא הגיוני. לא באמת מצפים מאיתנו שנסע עד חיפה רק בשביל החתונה."

"ממש 'רק'!"

הם המשיכו הלאה בשביל.

"סליחה," אפרת קראה אחריהם פתאום.

הם לא הסתובבו. אפרת התכופפה והרימה משהו מהרצפה. "סליחה!" קראה בקול רם יותר אחרי הזוג המתרחק. "המוצץ שלכם!"

האישה הסתובבה, ותוך כדי כך דיברה בכעס לבעלה. "הו, תודה." שמע אותה אומרת לאפרת. "סליחה, לא היית צריכה להרים."

"לא. זה בסדר."

הזוג התרחק יחד עם הוויכוח על החתונה בחיפה. אפרת התיישבה בשקט. הילד בשיער הבהיר ניתר מעל מחסום המתכת שבאמצע העליה המובנית, וגלש עם הסקייטבורד לצד השני שלה. איך הוא יכול? בכל פעם שעשה זאת שוב היה נראה כאילו הוא עף באוויר.

"תראי, אפרת!"

אפרת הסתכלה במגרש. המבט שלה היה לא ממוקד.

"כזה מוצץ בדיוק קניתי לפני הלידה."

אורות פנסי התאורה היטשטשו סביבו לרגע.

המוצץ היה במגירה שאפרת הכינה בימים שלפני, יחד עם קצת בגדים שהיא קנתה. היא הסבירה לו לפני כן שמרגיע אותה להתארגן מראש, ושאלה האם יש בעיה לקנות פריטים לתינוק לפני הלידה. הוא ענה שלא - אין שום מקור הלכתי וגם לא מקור מבוסס אחר. אם השם גוזר משהו, זה לא בגלל שקנו פריט כלשהו בחנות. זה ברור לו גם עכשיו, כמובן.

"מיכל אמרה לי אז שאני חייבת להרגיל אותה למוצץ מההתחלה." אפרת בהתה במגרש. "יוכי הייתה צורחת לה שעות, והיא הצטערה שלא הרגילה אותה למוצץ מיד אחרי שנולדה."

בחור בשיער מתולתל ארוך נכנס למגרש הסקיייטבורד. הוא הניח קורקינט ארוך בחבטה על הארץ.

"צדקת. באמת מוגזם לתת לילד להסתובב ככה לבד."

"איזה ילד?"

"הילד שבמגרש. תראי איזה טיפוס הגיע עכשיו."

היא לא ענתה.

הבחור הקיף את המגרש עם הקורקינט. אחר כך עלה אתו על המגלשה המובנית שבמרכז המגרש. הילד ביצע שוב את הדילוג באוויר על מחסום המתכת.

"אני לא תופס איך הוא מצליח לעוף ככה באוויר עם הסקייטבורד."

"אתה בכוונה מעביר נושא?"

"למה את מתכוונת?"

"דיברתי על מה שקניתי לה לפני שהיא נולדה. אתה מדבר על הילד שבמגרש. אז אני שואלת אם זה בכוונה."

"מה רצית שאגיד על המוצץ?"

"שום דבר מסוים. רציתי רק שנדבר על זה."

"דיברנו כבר בלי סוף."

הילד חזר על הפעלול שוב ושוב. הבחור אמר לו משהו. שניהם צחקו. הבחור עלה בתנופה עם הקורקינט על אותו משטח, ניסה להרים אותו באוויר – והתגלגל.

"דובי, אם היית יודע כמה קשה לי שאתה חוסם את השיחה עליה." קולה רעד. "ממש קשה לי ככה."

שוב הם חוזרים לאותו מקום.

הוא התאמץ לעצור את הכעס שלו. "אני לא חוסם. לא אמרתי לך לא לדבר. מה את רוצה ממני?"

"שזה לא יהיה נושא בטאבו. הוא כל כך חלק מהחיים שלנו עכשיו."

"הוא היה חלק מהחיים שלנו. עכשיו יש לנו דברים אחרים בחיים. לא יתרום לאף אחד כלום, אם כל הזמן נחזור לאותו נושא מדכא!"

היא מלמלה משהו בשקט. אולי 'כן יעזור'?

התאפק לא לשאול מה אמרה. זה רק יעצבן אותו.

הבחור קם ועלה שוב על הקורקינט.

אפרת רק בהתה קדימה.

"אנחנו כנראה שונים בזה." הוא ריכך את קולו, "לכן אני שמח שמצאת לך את החברות ההן, שיהיה לך עם מי לדבר."

"הן לא חברות שלי, וגם אם הן היו, חברות הן לא במקום בעל."

"מה זה קשור? אני מדבר רק על כך שאת רוצה לשוחח שוב ושוב על מה שהיה."

"רק שנינו ההורים של התינוקת הזו."

"הדיבורים שלנו לא מחזירים אותה לחיים.."

הבחור עם השיער המתולתל ניסה שוב להניף את הקורקינט מעל מחסום המתכת. הוא התגלגל אחורנית.

"בואי נחזור." דובי נעמד, ארך רגע עד שגם היא קמה.

הם ירדו בשביל. כלב רץ אחרי בחור על אופניים, שאוזניות היו תחובות לאוזניו. בפתח בית הקפה המואר עמד זוג, שנראה כמחכה למשהו. ילד בשיער בהיר הגיח בטיסה מהירה על סקייטבורד כחול בוהק.

"פעם אחרת תבוא בשעה שקבענו." נזף בו האיש.

הילד המשיך ליסוע לכיוון היציאה מהגן.

"אז הוא באמת לא היה לגמרי לבד." אמר דובי לאפרת.

"מי?" נראה כאילו המחשבות שלה במקום אחר.

"הילד מהמגרש. לא שמת לב? ההורים שלו כאן."

"אה, כן."

כמה בחורים במעילים התיישבו על הדשא. הבחור בחולצה הקצרה רץ בשביל המרוחק. אפרת הייתה שקטה, כנראה בגלל הזכרונות ששוב עלו בה.

"נלך לכיוון הזה," הוא הראה לה. "לקו שלושים ושתים."

היא הנהנה.

הרמזור היה אדום. הם נעצרו לפני מעבר החציה.

בחניה הקרובה הכניס האיש שראו קודם, סקייטבורד כחול לתוך תא המטען של רכב קטן. ילד בשיער בהיר פתח את הדלת האחורית.

הרמזור התחלף, ושניהם חצו את הכביש הסואן.


דובי מחזיק את הילד עם השיער הבהיר. הוא אומר שהילד הזה לא מת. הוא מניח את הילד בעגלה. האיש שראינו בגן סאקר מוביל את הילד. האשה אומרת שהיא לא רוצה ליסוע לחתונה של המשפחה שלה. שרק הבעל יסע. הילד נושך את המוצץ הוורוד. 'תני לי את המוצץ.' אני אומרת לאשה. היא כועסת על בעלה. 'אתה לא מקשיב לי אף פעם.' זה אבא. 'אין למה להקשיב.' הוא אומר. זה אבא.

התינוקת שלי בעגלה. אני רצה להרים אותה. האשה רצה מהר עם העגלה. 'זו התינוקת שלי!' אני צועקת לה. היא והבעל שלה בורחים לתוך מגרש הסקייטבורד. התינוקת בוכה. עוד מעט היא תהיה כחולה. עוד מעט היא תמות. 'תחזירי לי אותה!' אני צועקת. שום קול לא יוצא מהפה שלי. חם לי בכל הגוף. אני רצה. אין לי אוויר. התינוקת בעגלה צורחת. היא קוראת לי 'אמא'. היא רוצה שאני אציל אותה. האשה מחזיקה אותה ביד אחת. היא נוסעת על סקייטבורד. יש חושך ואני לא רואה טוב.'זה מסוכן.' אני צועקת. הקול שלי לא נשמע. 'תני לי אותה! תני לי אותה! הרופא יהרוג אותה!' כל הגוף שלי חם. אני לא יכולה לנשום. אני מטפסת בעליה של המגרש. אני לא מצליחה לעלות. אין שם אף אחד. אני שומעת את התינוקת צורחת. אני מחפשת אותה בכל המקומות. אני לא רואה אותה. היא תמות. עוד רגע היא תמות.


חושך.

השמיכה על פניה.

הורידה אותה.

כל הגוף שלה רועד.

חם לה נורא.

אפרת עצמה עיניה ביאוש.

משב רוח של אוויר חדר מחרכי התריס.

האשה מהחלום צפה מול עיניה, בורחת עם התינוקת.

התיישבה בתחושת דחיפות.

התינוקת.

איפה היא?

איפה היא עכשיו?


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.