פרק 14: לראות אותה


1 דקות קריאה
21 Jun
21Jun


"להחליף כיתה עם כיתה ג'!"

"לא. עם כיתה ה'!"

"טיפשי להחליף כיתה."

"למלא את הכיתה בבלונים!"

"איזה רעיון תינוקי."

"לתלות למורה שקית מים מעל הדלת!"

"זה אף פעם לא מצליח."

"הכל אצלך טיפשי ותינוקי."

"כי אתן אומרות רעיונות תינוקיים. צריך להכין תוכנית."

"המורה לא תתן לנו. היא תגיד שהיינו צריכות לשאול רשות מראש."

"היא אמרה בעצמה שאנחנו יכולות להכין תוכנית!"

אפרת הניחה את התיק שלה על שולחן המורה שבכיתה ג'. "שלום ילדות." היא פנתה לילדות שהתגודדו במרכז הכיתה. "אתן מחפשות רעיון לראש חודש אדר?"

"כן. כן!" רעיה, זו שלפני כן פסלה את הרעיונות של הילדות האחרות, הסתובבה אליה בהתלהבות. "שהמורה תגיד לנו רעיון! אנחנו רוצות לעשות תוכנית שתבזבז לנו הרבה זמן מהלימודים!"

אפרת חייכה. "חוץ מזה שאתן רוצות שהיא תבזבז הרבה זמן, מה עוד אתן רוצות?"

רעיה לא קלטה את הציניות המשועשעת שבשאלתה. "שהיא תהיה כיפית!"

ילדה אחרת קטעה אותה. "המורה, נכון בלונים זה לא תינוקי?"

"זה כן!" התרגזה רעיה.

"יש כל מיני סוגים של משחקים שאפשר לעשות עם בלונים." אפרת נעמדה לפני השולחן. "אני יכולה לתת לכן רעיונות. רוצות?"

"יש!"

"אז בואו, נלמד עכשיו על נהר הירדן, ובעשר הדקות האחרונות של השיעור אני אתן לכן רעיונות למשחקים שאפשר לעשות עם בלונים."

היא חיכתה עד שהן התיישבו.

"איפה מתחיל נהר הירדן?"

"מאיפה שנדע?"

"נסו לנחש." אמרה להן, והסתובבה ללוח כדי לצייר את הנהר המפותל. הן עקבו אחריה כששרטטה את המפה של ארץ-ישראל, וסימנה בלורד אדום את שלושת הנחלים הנשפכים אל הירדן. הלוואי שבכיתה ז' היה פשוט כמו כאן. כאילו עולם שלם מפריד בין הכיתות הללו. או בעצם, בין כל כיתה שהיא לכיתה ז'.

אחרי הפסקה יהיה לה שיעור חלון, ואחר כך תצטרך להכנס ללמד שם. בתחילת השבוע אמרה למרגלית שהיא תדווח למחנכת, יסכה, על הפרת המשמעת שלה. אתמול ניסתה להשיג את יסכה כדי להגיד לה. יסכה סיכמה איתה שהן תשוחחנה היום בשיעור החלון המשותף לשתיהן.

מה יסכה תגיד?

אפרת שרטטה חיצים אדומים שהורו על זרימת המים, ואז קלטה שטעתה בכיוון של אחד מהם ומחקה. היא צריכה להתרכז. יסכה תבין את הקושי שלה עם כיתה ז'? לכל המורות קשה שם עם משמעת. לא רק לה.


"מה היה בשיעור קודם?" שאלה אותה יסכה, כשישבו שתיהן לשוחח בהפסקה.

אפרת עטפה בשתי ידיה את כוס הקפה שהכינה. היא גללה את ההתרחשות האחרונה באוזניה של יסכה. "נראה כאילו מרגלית עושה את זה בכוונה." אמרה לבסוף. "היא ממש הראתה לי את הכריכה של הספר, ובנות אחרות עקבו כדי לראות מה אני מגיבה. הייתי חייבת להתייחס לזה. אמרתי למרגלית שאם היא לא מכניסה את הספר לילקוט, אדווח לך."

"היא בטח לא הכניסה."

"אה.. נכון."

"היא רצתה להראות לך שהיא לא נבהלת מהאיום. זה דפוס התנהגות שחוזר אצלה הרבה."

"אני מבינה." מה היא יכלה לעשות אם לא להזהיר את מרגלית?

"אגיד לך, בכוונה רציתי שנדבר פנים מול פנים ולא ככה בטלפון על רגל אחת." יסכה העיפה מבט לכמה  מורות שישבו בסמוך, והנמיכה את קולה. "אני מכירה את הכיתה הזו מזמן, ואני רוצה לעשות איתן שינוי. לא עם כל מורה הייתי יכולה לדבר, אבל איתך כן."

כי את חושבת שאני מבינה ענין, או כי ממני את לא נלחצת?

האמת שנראה שאת לא נלחצת מאף אחת כאן.

"כל מה שאומרים כאן על כיתה ז', הוא שהיא בעייתית וחצופה." יסכה קרבה את כסאה אל אפרת. "אני בבית הספר הזה מאז שהן היו בכיתה ב'. כבר אז היו דיבורים כאלה. היום זה כבר הפך לרשמי. כיתה ז' היא חצופה ובעייתית. נקודה. האבסורד הוא שאת לא שומעת אפילו פעם אחת שמישהו מברר למה הן בעייתיות. מה גרם לזה? אף אחד לא מנסה להבין מה באמת קורה שם. כאילו אין מה להבין."

אפרת הנהנה בחוסר בטחון. למה בעצם יסכה מתכוונת?

"אפרת, את מלמדת בכיתה ז'?" אחת המורות התערבה פתאום. "אל תקחי אותן ללב. סיפור אבוד. את רק נכנסת אליהן, עוד לפני שהן מכירות אותך או שפתחת את הפה, ואת כבר מרגישה את העוינות שלהן אליך. כאילו נכנס אויב."

"כן, הן מאד חצופות." צילי, המחנכת של כיתה ו' הצטרפה לשיחה. "לא הייתה לי אף פעם כיתה קשה, כמו שהן היו."

"אבל זה לא שהן באמת חצופות." יסכה אמרה. "זה כל הענין. הן לא היו חצופות, אם לא היו גורמים להן להיות כאלה."

"שניה," צילי נדרכה. "את אומרת שמישהו חינך אותן להיות חצופות? אני אולי?"

יסכה הסיטה לאחור את שיער הפאה שלה. "אני מדברת על הגישה. איך נראה לך נהיים חצופים?"

"אולי כשלא שמים גבולות?"

"גם, אבל זה לא בעיקר." קולה של יסכה היה היחיד בחדר מורות. אפרת הביטה בחטף לצדדים. מורות אחרות עקבו אחרי השיחה. קלטו שמשהו קורה.

"ילדים נהיים חצופים כשגורמים להם להתמרד," יסכה המשיכה בלי להירתע. איך היא מעזה? היא באמת לא נלחצת מאף אחת? "אבל בואי נדבר רגע על מה שקורה עכשיו, בסדר? הן בנות שלש-עשרה עכשיו. זו כבר תחילת גיל ההתבגרות. זה לא גיל שאמורים ללכת בו בכוח עם חניכים, אם יש בכלל גיל שאמורים. צריך – "

"צריך לוותר להן על כל דבר, כי הן בתחילת גיל ההתבגרות." קטעה אותה צילי בסרקזם.

"למה את לוקחת את מה שאני אומרת למקום ציני? תקשיבי שניה. גם כשאני הייתה ילדה אמרו לי שאני חצופה."

"את עדיין." העירה מישהי.

כולן צחקו. גם יסכה.

"טוב, האמת שלא התכוונתי לפוזה הזו. באתי לדבר כאן עם אפרת. אני לא מתערבת לכן."

"לא. תמשיכי." זיק נצנץ בעיניה של צילי. "שנה שלמה הוצאתי את הנשמה עם הכיתה הזו. הרעיון שחינכתי אותן להיות חצופות הוא מרתק."

"די, צילי. את יודעת שלא לזה התכוונתי."

"אז למה כן?"

"כלום. נושא חינוכי שאני מדברת עליו עם אפרת."

אפרת החזיקה את שולי התיק שלה. למה היא מתחילה להרגיש כאילו היא בובה לראווה בשיחה הזו?

"תשתפי אותנו בנושא החינוכי." קולה של צילי היה מלא משמעות.

"את דווקא רוצה, אז בסדר." יסכה הזדקפה בכסאה. "מרגלית, למשל. הענישו אותה כבר כמה פעמים על הספרים שהיא מביאה. מה יוצא מזה?"

"אז מה את רוצה, שיוותרו לה?"

"למה תמיד הדיון הוא האם לוותר או האם להעניש? כאילו אין עוד אופציות. נראה שאף אחד לא רואה את הילדה הזו. למה היא קוראת ספרים כאלה?"

"היא קוראת כי מתחשק לה." אמרה נעמי, המורה לאנגלית.

"למה מתחשק לה? למה לי בגיל שלש-עשרה לא התחשק לקרוא ספרים על ימי הביניים ועל מהפכות בצרפת?"

"היום כן?" זרקה מישהי.

יסכה צחקה.

"מרגלית ילדה אינטליגנטית מאד." אמרה צילי שלא חייכה. "אבל זה לא מצדיק שהיא תביא לכיתה כל ספר שמתחשק לה."

"כן, אבל את שוב מדברת על צדק, במקום לדבר עליה, על מרגלית."

"אני לא מבינה מה את רוצה, יסכה." היה נראה שנעמי באמת רוצה להבין.

"אני רוצה שנחשוב על מה שבאמת קורה לה, שנחשוב למה היא מביאה ספרים לכיתה, למרות שהיא יודעת שהיא תענש."

"כי היא חצופה." ענתה נעמי.

"להגיד שהיא חצופה לא עונה על כלום. השאלה היא מה עובר לה בראש. למה היא עושה את מה שהיא עושה."

"היא רוצה שנתייחס אליה. היא רוצה תשומת לב."

"היא ילדה מורכבת," התערבה שוב צילי, "ואת צודקת שיש כאן משהו שמצריך התערבות פסיכולוגית. צריך לשאול את היועצת. אמרתי את זה למנהלת כבר בשנה שעברה."

"איך בבת אחת עברנו מאפס הקשבה לילדה לטיפול פסיכולוגי?"

"למה אפס הקשבה?" צילי נראתה כמעט עוינת.

"בכל השיחות כאן לא שמעתי אפילו פעם אחת שמנסים להבין אותה ולברר מה קורה לה, מה היא חושבת, מה היא מרגישה. תמיד מדברים רק על איך נגרום לה להירתע ולא להביא ספרים."

"כי יש לנו קודם כל אחריות על הכיתה ועל ההשפעה שלה עליה." אמרה צילי. "יסכה, זה מאד נחמד כל מה שאת אומרת, אבל בתור מורה את צריכה אחריות על הכיתה. את לא יכולה להפקיר כיתה, בגלל שאת רוצה לעודד ילדה אחת."

"מי דיבר על להפקיר?"

צלצול נשמע.

צילי אספה עט ופלאפון לתוך התיק שלה. "אם את נגד להעיר, ונגד להעניש, ומצפה רק שנבין את הילדה שפורצת גבולות, מה נראה לך יקרה בכיתה?"

"אפשר גם להבין וגם לשים גבולות." קולה של יסכה התרומם קצת.

גבותיה של צילי התרוממו בספק. נעמי אמרה משהו בשקט לזו שישבה לצידה.

"שלא תחשבי שאת הראשונה שבאה לבנות בגישה של הבנה." צילי נעמדה. "השקענו שם המון, יותר ממה שאת חושבת, וניסינו איתן הכל. יש כיתות שצריכות שילכו איתן יותר יפה. לא הכיתה הזו."

היא והאחרות התקדמו לעבר הדלת.

"הסתבכתי." אמרה יסכה לאפרת כשנשארו שתיהן בחדר המורות הריק. היא לא נראתה מוטרדת. איך יש לה אומץ? "מורות עם וותק של שלושים שנה לא מוכנות לשמוע שאולי הן טועות בדרך שלהן."

אולי הן לא טועות.

כנראה שכן. לפחות קצת. יש הגיון במה שיסכה אומרת.

"מתסכל אותי בעיקר שאף פעם לא עוצרים לחשוב." יסכה הרחיקה קצת את הכסא שלה מהשולחן, "יש כאן כיתה שהיא כבר שנה שביעית בבית הספר, ובמשך כל השנים יש אתה בעיות. איך אפשר להניח בכזה בטחון שהבעיה בבנות? הן רק ילדות! למה אף פעם לא בודקים אולי משהו בגישה החינוכית של בית הספר מצריך שינוי?"

היא הביטה באפרת וחייכה פתאום. "טוב, מה אני נופלת עליך. אני פשוט מכירה את זה כל כך טוב מבפנים, שהמבוגרים רואים בך חצופה, ואז הם נלחמים בך, כשאת בעצמך בסך הכל ילדה, וזקוקה להם. נועה, למשל. היא ילדה ממש חכמה, ורגישה. תמיד מדברים רק על הצחוק שלה בשיעורים ועל החוצפות."

"כי זה מה שבעיקר רואים."

"תלוי גם מה מחליטים לראות. האם בוחנים כל בת מבחינת הדרישות של בית הספר. או האם מסתכלים עליה כבן אדם שלם בפני עצמו, עולם מלא, ילדה שהתפקיד שלנו מולה הוא לעזור לה לצמוח ולהתבגר בצורה כמה שיותר טובה."

אפרת הנהנה רפות. למה יסכה מתכוונת?

"טוב, בואי נחזור לבעיה עם מרגלית. היא ילדה במצוקה, זה ברור אם מסתכלים עליה. תחשבי כמה מבלבל להיות אינטליגנטית בצורה חריגה כל כך. בטח יש הרבה דברים שמטרידים אותה, ואין לה עם מי לדבר עליהם. היא נראית בודדה, והיא מנסה את המורות מפני שהיא זקוקה להן. היא צריכה שמישהו יראה אותה."

הבעת פניה של מרגלית מהשיעור האחרון צפה מול עיניה של אפרת. יותר בוחנת מאשר מתריסה, מחכה לראות מה היא, אפרת, תגיב. ואז היד שלה שהיססה על הספר, כמעט הכניסה אותו, והתחרטה.

"אני מבינה מה שאת אומרת." היא אמרה ליסכה לאט. "היא נראית קצת אבודה."

"בדיוק!" יסכה התלהבה. "היא צריכה גבולות, אבל היא לא צריכה עונשים. צריך להזהר לא להכנס איתה לעימותים. עימותים רק מרחיקים אותה מאיתנו, ולא באמת מחנכים אותה."

"אז מה בעצם לעשות?"

"צריכים למצוא דרך להגיע אליה, מבפנים, ליצור איתה חיבור. וכשיש איתה בעיות משמעות - להיות סמכותיים איתה. לא הייתי אומרת את זה לכל מורה, אבל ראיתי אותך פעם בכיתה ד'. את יודעת להיות סמכותית. את צריכה פשוט לעמוד על שלך גם בכיתה הזאת. בלי לאיים ובלי להעניש. למשל, בשיעור האחרון, ברגע שהזהרת אותה שתאמרי לי אם היא לא מצייתת, בעצם איתגרת אותה. היא רצתה להראות לך שהיא לא נבהלת ממך ולא ממני, ובכוונה השאירה את הספר על השולחן. אם פעם אחרת במקום זה פשוט תדרשי ממנה להכניס את הספר, ותחכי בסבלנות שהיא תציית, בלי להלחץ, היא תשמע בקולך בסוף. את מבינה?"

"את אומרת שעם עונש או אזהרות היא לא מצייתת, ובלי, אז כן?" זה נשמע אבסורדי.

"לא בדיוק. עם עונש יש סיכוי שהיא תציית, אם העונש יהיה גדול מספיק כדי להפחיד אותה, אבל בצורה הזו מפסידים לטווח ארוך, וגם בטווח הקצר – נוצר מצב שצריכים שוב ושוב ענישה, וגם שאחרי כל פעם שבה היא לא צייתה, צריך להגדיל את העונש, כדי להצליח להרתיע ."

אפרת מצמצה, מנסה להבין.

"תראי," יסכה המשיכה, "בגלל שהלכו עם הכיתה הזו כל הזמן בדרך הזו, עכשיו קשה יותר לתקן. זה יקח זמן. את מעדיפה שאני כן אתערב עכשיו עם מרגלית?"

עיניה הירוקות ננעצו באפרת, מצפות לתשובה.

"אני לא יודעת. אני אולי צריכה לחשוב על זה."

"כדאי לך לשמוע את הרב יעקובזון בנושא. יש לו הרצאה מדהימה על משמעת. ממש חבל לי על מרגלית. רואים שהיא מסובכת עם עצמה וצריכה עזרה,במקום זה נלחמים בה. היא צריכה שכמה שיותר מורות ילכו איתה בדרך אחרת, בדרך של אמון בה. שהן יאמינו שאפשר להגיד לה משהו והיא תקשיב ותציית, גם בלי איום או עונש. אבל לא רק מרגלית בבעיה הזאת. גם נועה אותו דבר, מסובכת בתור חצופה, וצריכה שיתנהגו איתה אחרת."

"אני מבינה."

לא ממש בטוח שאני מבינה.

יסכה חייכה שוב. "אני כל כך שמחה שאת פתוחה לשמוע ולחשוב על זה. שמעת מה אחת המורות אמרה מקודם? שהבנות בכיתה הזו מתייחסות לכל מורה חדשה, כאילו היא אויב שמגיע. זה נכון, אבל למה אף אחת לא מבינה שמצב כזה מוכרח להיות קשור גם למורות עצמן?"

אפרת נשענה אחורנית בכסא שלה. השיעור הראשון שלה איתן – מתי הוא היה? – השיעור ההוא שבו ערכה איתן סיעור מוחין על צבעים, לקראת הערב החברותי שלהן. הן היו דווקא ממש בסדר בהתחלה, ריחמו עליה בגלל האסון. רק אחרי שהיא הגנה על רותוש, וכנראה לא מספיק בטקט, הן נהיו עוינות כלפיה.

יסכה צודקת, צריך לחפש את הדרך אל הלב שלהן.

"רותוש נראית מסכנה שם."

עיניה של יסכה הוארו. "נכון. הנה דוגמה. הילדה הזו צריכה עזרה, זה ברור. יש לה בעיה חברתית בסיסית. את לא חושבת שזה אמור להטריד את המורות לא פחות מאשר החוצפות של נועה? למה הנושא הזה אף פעם לא עומד על הפרק כשמדברים על הבעיות שיש בכיתה? התפקיד שלנו הוא בעיקר לעזור לבנות לגדול טוב. לא רק ליישר קו עם המסגרת."

זה נכון. אפרת לגמה קצת מהקפה שכבר לא היה חם. בעיות המשמעת תופסות את כל תשומת הלב, אבל אם היא חושבת על הבנות בנפרד מזה – ברור שהן בסך הכל ילדות טובות, ושהן זקוקות ליחס טוב. מי הייתה זו שקראה בלחש לאחרות בשיעור הראשון ההוא, והזכירה שהן החליטו לא להפריע?

נדמה לה שזו הייתה נועה.

שעון הקיר הראה על אחת עשרה ועשרה.

בעוד חצי שעה יתחיל השיעור שלה איתן. 


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.