פרק 15: ספק


1 דקות קריאה
27 Jun
27Jun

נועה עברה מקום.

היא עברה מהשולחן השני בצד ימין, לשולחן האחרון בצד שמאל, ליד ימימה, מאחורי חן. שלושתן היו עסוקות במשהו שאפרת לא ראתה, והשמיעו פרצי צחוק רמים. שאר הבנות היו במקומות הרגילים שלהן, המקומות שיסכה קבעה לאחרונה. זה אומר שנועה עברה כנראה ללא רשות, לפני השיעור שלה, של אפרת.

אפרת הקריאה את השם האחרון ביומן הכיתה, וסגרה אותו.

שתי בנות גררו את הכסא שלהן סמוך לזה של נועה וימימה. מישהי פתחה חבילת ביסלי גדולה. אפרת לקחה נשימה עמוקה. אין סיכוי שהיא תצליח להעביר שיעור בצורה כזו.

"בנות!" אפרת התקרבה לטור השמאלי. אף אחת לא הסתובבה אליה.

איך בדיוק היא יכולה ליישם כאן את התאוריות של יסכה?

"בנות!" היא הרימה את קולה. "אנחנו בתחילת שיעור עכשיו. שרית, רחל, לשבת במקום. נועה - " אפרת הרימה את קולה כדי שישמעו אותה. "תחזרי למקום הקבוע שלך."

"מה?" נועה הרימה את ראשה, צוחקת על - - - מי יודע מה.

"תחזרי למקום הקבוע שלך."

"לא בא לי." נועה הניפה את הצמה הבהירה שלה אחורנית. שרית וחן הסתכלו בציפיה על אפרת. ימימה אמרה משהו שאפרת לא שמעה. שתיהן גיחכו.

אפרת שמרה במאמץ על ארשת פנים רגועה. היא צריכה לא להכנס לעימות עם נועה, אבל היא גם חייבת לעמוד על כך שנועה תחזור למקום הקבוע, אחרת לא יהיה פה שיעור.

"נועה," היא ניסתה לשוות לקולה נימה החלטית ונעימה בו זמנית. "תחזרי למקום שלך, אפילו שאת לא רוצה." היא לא נשמעת מטופשת עכשיו?

"יאלה, מה הקטע?"

"אסור לעבור מקום בלי רשות."

את באמת נשמעת מטופשת.

וגם לחוצה ומפחדת מהן.

תשדרי יותר סמכות.

"אני מחכה, נועה!"

נועה הייתה עסוקה שוב בחפץ ההוא על השולחן. מצלמה אולי? המנהלת הורתה להעביר אליה מצלמות שבנות מוציאות בשיעור. שהיא תתקרב עכשיו לראות? הבנות נרתעות כל כך כשהיא נכנסת בין הטורים. לא נעים לה לעשות את זה. הן גם לא תיתנה לה את המצלמה, אם זו אכן מצלמה. שוב יהיה עימות – שהיא גם תפסיד בו.

מה יסכה הייתה עושה עכשיו? אם התאוריות של יסכה נכונות, אז צריך עכשיו לדרוש מנועה לעבור מקום, בעקביות ובלי לאיים בעונש.

"כל הכיתה מתעכבת, נועה."

"ממש מזיז לי."

בטור האמצעי עפה חבילת צ'יפס מצד לצד. כמה בנות התגודדו בעמידה. מרגלית פתחה ספר. שעון הקיר הראה על שתים-עשרה דקות לשתים עשרה. אפילו עשר דקות עדיין לא עברו מהשיעור. סיוט.

אפרת חזרה לשולחן המורה. "בנות, כולן למקומות עכשיו"! היא אמרה בקול הרם ביותר שיכלה להוציא מעצמה בלי לצעוק. "שרית, למקום. מרים, תכניסי את הצ'יפס. לפתוח ספרי דקדוק! נועה, תקומי ותשבי במקום הקבוע שלך!"

שרית נענתה לה. נועה הרימה את ראשה, הרעש בכיתה השתתק רק במקצת. עוד רגע הוא יחזור להיות כמו שהיה קודם – אלא אם כן היא תתפוס אותן עכשיו.

אולי התאוריה של יסכה על משמעת מתוך סמכות מתאימה רק לטיפוסים כריזמתיים כמוה?

מצד שני, כל מה שהיא אמרה על ליצור קשר אמיתי עם הבנות, חייב להיות נכון לגבי כל מורה.

"תקשיבו לי, בנות." אפרת הקיפה את השולחן ונעמדה מולן. "ממש אכפת לי מה שקורה כאן. אכפת לי לא רק כי אני מורה שצריכה ללמד, אלא אכפת לי שככה נהיה בינינו. אני זוכרת את השיעור הראשון שלי כאן. עוד לפני שלימדתי אתכן דקדוק. זוכרות?"

הן הביטו בה. מופתעות, וקשובות יותר. חשות, כנראה, בכנות שבמילים שלה.

"השיעור שבו נכנסתי לכאן לראשונה, ושהתכוננתן בו לערב החברותי שלכן בנושא הצבעים. שמתי לב אז למאמץ שלכן להתחשב בי." דמעות כמעט עלו בעיניה. רק שלא. "יש לכן רצון טוב, וגם לי יש." היא חייכה קצת, "אני רוצה שהשיעורים שלי כאן יהיו טובים, גם בשבילכן."

"נועה, תחזרי בבקשה למקום שלך, ובואו נתחיל את השיעור. פתחנה את הספרים."

היא נמנעה מלהסתכל על נועה, כדי למנוע ממנה תחושה של עימות, והתקרבה אל הטור השמאלי. "רותוש, פתחת? מצוין. חני, אנחנו בעמוד שישים ושש."

בזווית עיניה ראתה את נועה מתרוממת כדי לחזור למקום.

אז היא כן עשתה נכון.

השם, תודה.

"נועה!" ימימה, שישבה לצידה, חבטה בה קלות עם קלמר. "מה הקטע שלך?"

"תשתקי!" נועה חטפה ממנה את הקלמר, והשליכה אותו על השולחן.

כמה מהבנות שישבו בסמוך גיחכו.

"בנות – " ניסתה אפרת.

נועה התיישבה בחזרה, מתחרטת בבירור על כך שקמה לעבור. ים של דיבורים שטף את הכיתה.

"בנות, תקשיבו - - -"

באותה מידה יכולה הייתה לדבר לעצמה.


היא הגיעה אחרונה הפעם. חגית ולאה ישבו על ספת הבד הכחולה, וציפי על אחד משני הכסאות הצהובים ישרי המסעד שעמדו בצד.

"חיכינו לך." חגית אמרה בחיוך העדין שלה.

אפרת הססה לפני שהניחה את התיק שלה על הספה הבהירה, הנגדית. "פספסתי אוטובוס." התנצלה כשהתיישבה.

את סתם מתנצלת. לא מפריע להן שאחרת קצת.

"בסדר. אין שום בעיה." אמרה חגית.

"גם אני הגעתי קצת מאוחר." הוסיפה ציפי בידידותיות.

לאה החזיקה בשולי התיק שהיה על ברכיה. "טוב, בואו נתחיל."

חגית מזגה לאפרת מים מכד זכוכית שהיה על השולחן. "איך נתחיל? אולי מישהי רוצה לשתף במה שעלה בה מהפעם הקודמת? במה שהמפגש הזה עשה לה?"

אני רוצה לשתף במה שחלום מסויט עשה לי.

אבל אתן תחשובנה שהשתגעתי. אולי.

"לי זה גרם יותר לשים לב יותר לזה שאפילו שעברנו כאילו אותו דבר, כל אחת עוברת אותו אחרת." התחילה ציפי.

"ברור!" אמרה לאה.

ציפי פתחה וסגרה את פיה, כאילו רצתה להוסיף משהו והתחרטה.

עיניה של אפרת שוטטו על הסלון הבלתי שגרתי. אף פעם לא נתקלה בסלון בצבעים כחול-צהוב. ידה של לאה נחה על כרית צבועה בעבודת יד, פסיפס של אבנים בדוגמת הכותל המערבי היה מודבק אל הקיר.

"את אמנית?" שאלה את חגית.

"לא. רק אוהבת אמנות."

"במה את עובדת?"

"אהממ.. זה לא קשור למה שאנחנו עושות כאן עכשיו."

"טוב, סליחה." היא פגעה באיזו נקודה רגישה?

"לא קרה כלום." חגית חייכה בשלוה הרגילה שלה. "אין בעיה ששאלת."

אפרת הנהנה. האם רק נדמה לה שחגית החליפה מבט מהיר, מלא משמעות, עם לאה?

"מה שאמרת, ציפי, הוא כל כך נכון." אמרה חגית. "עברנו משהו דומה, אבל גם לגמרי שונה. כמו כל התמודדות בעצם. כל אחת עברה מה שעברה באופן אחר, וגם הקושי נופל על מקום אחר."

"מה את מתכוונת?" שאלה אפרת.

"אולי אני פשוט אשתף, במקום ללכת מסביב." חגית בלעה את רוקה, ואז הביטה באפרת. "לתינוק שלי הייתה תסמונת דאון. כשאמרו לי שאין לו דופק לא ידעו את זה עדיין. רק אחרי שהוא נולד ראו, ו- לאה, את אולי זוכרת שדברנו על זה בבית חולים," קולה נסדק. "על איך שאנשים מנחמים אותי."

"כן."

"אומרים לי שטוב שהוא נפטר. שעדיף להתמודד עם לידה שקטה מאשר עם גידול של ילד תסמונת דאון. "

"לא מבינים מה זה לאבד תינוק." אפרת שמעה את עצמה אומרת.

"כן. הרגשתי שזו אטימות נוראית מצידם, בהתחלה. וגם עכשיו." חגית קרבה את הכוס לשפתיה, והניחה אותה בחזרה. "לא יכולתי לשמוע אנשים מדברים ככה. כאילו, הילד שלי נפטר, והם אומרים שעדיף ככה. שעדיף בלעדיו. השתגעתי מהדיבורים האלה."

"בטח." אמרה אפרת בהזדהות.

אצבעותיה של חגית לחצו על הכוס. "אני לא מעזה להגיד את זה, אפילו לעצמי, אבל האמת שההרגשה שלי השתנתה מאז. כשאני חושבת עכשיו על מה שזה היה אומר, לגדל ילד עם תסמונת דאון, אני מרגישה עם הצער גם הקלה, ואז נקיפות מצפון על זה שככה אני מרגישה."

היא סובבה את הכוס בין ידיה. הביטה בלאה. "הוא היה ילד שלי. אני יכולה אולי להבין את עצמי, בשכל, אבל זה נורא."


"ארגון הבריאות של האו"ם אומר שזו לא מגיפה."

"שטויות. תראה כמה נדבקו בדרום קוריאה. מה זה אם לא מגיפה?"

"לא כל מחלה מידבקת היא מגיפה."

דובי חבש את הכובע בלי להתערב בשיחה שהתנהלה לידו, סמוך למתלים של החליפות. טפשי להיות מוטרד מדי ממחלה מעורפלת ורחוקה. יש מספיק סיבות לקוות שהמחלה לא תגיע לארץ.

ואם כן?

ידו נעצרה לרגע באמצע הדרך לתוך שרוול החליפה.

במצב של אפרת עכשיו, כל מחלה מסוכנת יותר.

טפטוף דק קידם אותו בחוץ, ברחוב הצר. נראה כאילו הטיפות מתפוגגות באוויר עוד לפני שהן מגיעות למדרכה.

איך זה בעצם שאפרת עדיין לא הייתה אצל רופאה?

זכרון של פנים זעירות הציף אותו פתאום. צינור הנשמה. עיניים עצומות. רופאים מודאגים מסביב.

דובי נשען על גדר הבטיחות.

עצם את עיניו בחוזקה, פקח אותן בכוח, וחצה את הכביש.

אפרת כבר הייתה אמורה לבקר אצל רופאה? מה היה בפעם הקודמת? הוא אינו זוכר את הפרטים.

יתכן שהיא בכוונה נמנעת מללכת?

הציץ בשעון. היא עדיין במפגש ההוא, עם הנשים האחרות. הלוואי שזה עושה לה טוב, ולא הפוך. הלוואי שהיא תחזור הביתה רגועה יותר בערב.


"זה לא שהתינוק הזה, שלא הספיק לחיות, נפגע או משהו ממה שאת מרגישה." לאה הטילה את כרית הנוי על ברכיה. "אני יכולה להבין שאת מרגישה לא טובה כלפיו, או כאילו לא באמת היית אמא בשבילו, אבל זו לא תחושה אמיתית. ממש קשה לגדל ילדים עם תסמונת דאון. יכול גם להיות שיותר טוב בשביל הילדים האחרים שלך זה מה שקרה, ומותר לך להרגיש הקלה. הרי זה לא היה תלוי בך."

"אולי זה מה שקשה לי." חגית לקחה נשימה עמוקה. "אני אמורה להרגיש שהייתי רוצה אותו בכל מקרה, ומגדלת אותו בשמחה, ולא משנה איך הוא היה."

"ברור שהיית מגדלת אותו ככה." אמרה ציפי.

"למה ברור?" הייתה התרסה בקולה של לאה. "אני ממש מבינה משפחות שמוסרות לאומנה ילדים עם תסמונת דאון."

"אל תגזימי." ציפי נדהמה. "ברור שבצורה הנורמלית – "

"מי קבע מה נורמלי? העובדה שרוב האנשים מגדלים בעצמם ילד תסמונת דאון, לא אומרת שזו הבחירה הנכונה בהכרח."

"לא בגלל שהרוב. בגלל שלילד הכי טוב עם ההורים שלו." אמרה ציפי.

"מי קבע? אולי הורים אומנים שרוצים אותו ומסוגלים להתמסר אליו, טובים בשבילו יותר?"

חגית רק החזיקה את הכוס שלה, נראה שהדיון עושה לה רע.

"אתן עוברות לנושא אחר." העזה אפרת לומר.

"כן. נכון." לאה הזדרזה להסכים, קולטת כנראה גם היא. "זה לא ממש קשור מה שדברנו עכשיו. חגית," קולה התרכך קצת. "אם החיים של התינוק היו תלויים בך, לא היית עושה הכל בשביל להציל אותו?"

"ברור שכן." חגית השתהתה רגע. "אבל אולי לא הייתי לגמרי שמחה בו."

"מי אמר שלהיות הורים זה אומר לשמוח תמיד בילדים? לדעתי להיות הורים טובים זה אומר לקחת עליהם את כל האחריות ולעשות להם הכי טוב, גם אם יש לנו רגשות אחרים. השאלה מה אנחנו עושים, כהורים. לא מה אנחנו מרגישים. הרגשות לא תמיד בבחירה שלנו."

ציפי לקחה עוגיה מהצלחת המצוירת.

"יש משהו במה שאת אומרת." אמרה חגית לאט.

אפרת נשענה לאחור. ציפי כרסמה בעוגיה. עיניה של לאה היו נעוצות ברצפה.

"איפה התינוקות קבורים, אתן יודעות?" אפרת שמעה את הקול שלה עצמה שואל. "איפה קוברים אותם?"



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.