פרק 16 / הולכים לקלפי


1 דקות קריאה
12 Jul
12Jul

"בוקר טוב!" דובי נכנס במהירות עם תיק התפילין.

אפרת חיכתה לו בסלון.

הוא הניח את התפילין על המדף בארון, ומיהר למטבח. "אוכל כבר בכולל." 

אמר, והוציא שתי פרוסות לחם. "הייתי בטוח שבשעה הזו לא יהיה תור בקלפי."

"הצבעת כבר?"

"כן. בטח."

הוא מרח גבינה בזריזות, והיא חיפשה את המילים. "חשבתי שנלך ביחד."

"אה, לא ידעתי שאת רוצה."

הוא חייך חיוך חפוז, 

ויצא.

היא טפחה לרגע על פניה, והתיישבה על הספה.

אוף. אוף.

בבחירות הקודמות הם יצאו ביחד, בבוקר. הם היו אז רק קצת יותר מחודש אחרי האסון. זו הייתה הפעם הראשונה שהסתובבה בשכונה מאז הלידה. 

היו כמה שהסתכלו עליה. דובי אמר לה לא להתרגש, אנשים מסתכלים כי הם סקרנים, או כי הם רוצים להבין מה היא מרגישה. זה מגוחך. מה שבאמת קורה, קורה אצלה בלב ואצלם בבית, אין מה לראות עליה. תוך פעם או פעמיים אף אחד כבר לא יסתכל.

היא שמחה אז שדובי יצא איתה. כך היה קל יותר לעבור את הפעם הראשונה. בחזור הם ישבו בגינה קטנה. ידעה שדובי מאחר בגלל זה לכולל, והייתה אסירת תודה שהוא מבין כך את הצורך שלה.

טוב, די. אז עכשיו זה אחרת, ואת גם לא חודש אחרי האסון. הוא לא אמור לנחש שאת רוצה ללכת להצביע יחד איתו.

לא ציפיתי שינחש. רק קויתי שתהיה לי הזדמנות לדבר איתו.

אם בכלל יהיה לך אומץ להגיד לו.

מה קשור אומץ, זה דבר פשוט והגיוני.

אבל דובי יתעצבן.

היא צריכה לחשוב איך להסביר לו, כך שלא יתעצבן, ובכל מקרה - אין מה לעשות, מה שהיא מרגישה – היא מרגישה.

אפרת נשכבה במיטה.

אין לה כוח.

יום חופש בזכות הבחירות. חבל שלא מחר, כשיש לה במערכת את כיתה ז'. מהן היא צריכה חופש. לא מהכיתות הנמוכות.

דובי יבין אותה?

היא עוד לא אכלה היום כלום. היא צריכה לקום ולאכול משהו. אין לה חשק.

ציפי הייתה המומה אתמול כשהיא שאלה בקבוצה על הקבורה של התינוקות. למה? זו לא מחשבה שעולה לכולם? לאה אמרה שלדעתה זה רק מתסבך, להתחיל להתעסק עם קברים. חגית טענה שזו שאלה של הרגשה אישית. סיפרה שאותה מרתיע הרעיון ללכת לקבר של התינוק שלה.

מה יכול להיות יותר מרתיע ממה שכבר קרה?

טוב, קומי ותתחילי לתפקד.

די. נמאס לה. כבר חצי שנה היא נאבקת ונאבקת כדי לתפקד כמו שצריך. 

די. חופש היום, ונגמר לה הכוח.

הפלאפון שלה צלצל.

איפה הוא בכלל?

אין לה כוח לקום.
אולי זה דובי שהחליט להתקשר?

אפרת משכה את עצמה מהמיטה. הצלצול הפסיק רגע לפני שמצאה את הפלאפון – על השיש הבשרי.

'מיכל' על הצג.

אה, הרי גם למיכל יש חופש היום.

למה יש לה דמעות רק מהמחשבה שמיכל התקשרה אליה? היא לא נורמלית.

מיכל תבין אותה, תבין שהיא פתאום לא יכולה לחשוב על שום דבר חוץ מאשר על הקבורה של התינוקת. איך יכול להיות שלא דברו איתה על זה כלום אחרי האסון? חגית ולאה סיפרו ששאלו אותן בבית החולים אם הן רוצות להיות מעורבות בקבורה, או להשאיר את האחריות לחברא קדישא. 

איך יתכן שאצלה לא? אם כבר היה אמור להיות הפוך, התינוקת שלה חיה כמה שעות.

אולי זה תלוי במדיניות של בית החולים.

חגית גם ספרה שיש לה תמונה.

די. אל תתני למחשבות שלך ללכת לשם.

החזיקה את הטלפון רגע ארוך ביד.

אחר כך לחצה לחיוג למספר האחרון.

"אפרת, מה שלומך?" קולה החם של מיכל בקע מעבר לקו, אחד הילדים יילל ברקע.

אפרת התיישבה על הספה עם הטלפון. "זו יוכי שבוכה?"

"כן. אני לא מצליחה להרגיע אותה." מיכל נשמעה מותשת. "אני מקוה שנוכל לדבר ככה."

"גם דידי ואפרים בבית?"

"אפרים – כמובן. דידי לא, הוא הלך לגן, בתלמוד-תורה יש לימודים כרגיל."

אוטובוס נסע ברחוב. דלת נטרקה בבנין. אפרת השעינה את ראשה על מסעד הספה. הן אף פעם לא היו צריכות לחפש את המילים, היא ומיכל. איך הן יכולות לחזור למה שהיה קודם?

"איך את מרגישה?" שאלה מיכל.

"האמת, לא משהו." אחותה תבין אותה.

"מה קרה?"

להגיד באמת?

יש גבול לכמה שהיא יכולה ליפול על מיכל עם הקשיים שלה.

"לא משהו מסוים." אפרת עצמה את עיניה. "סתם ככה בכללי. די חלשה, וגם בבית הספר הולך לי קשה."

"מה קורה?"

"הכיתה שספרתי לך עליה. נהיה לי ממש קשה איתן."

היללות שמעבר לקו התגברו.

"מיכל?"

"כן, סליחה. ניסיתי להביא כאן משהו להרגיע את יוכי, אבל זה לא עוזר." 

היא נשמעה מותשת. "על מה דברנו?"

"על בית-הספר, ועכשיו אני קולטת שהייתי יכולה לבוא אליך היום לעזור."

"לא יודעת אם היית יכולה לעזור."

"מה קרה?"

"לא שקרה משהו." לקח רגע עד שמיכל ענתה. "רק שקשה לי איתם, אבל אין מה לעשות. הם צריכים אותי."

אף פעם מיכל לא הסתייגה שהיא הציעה לה עזרה עם הילדים.

"הייתי יכולה לעזור לך בדברים אחרים." אפרת גירדה בקצה הציפורן פירור לא מזוהה שהיה דבוק לספה. "בעצם, אני לא יודעת אם יש לי כוח לנסוע."

"בטח שלא. במצב שלך עכשיו לא הגיוני שתסעי מחוץ לעיר כדי לעזור לי."

הבכי של יוכי נהפך לצרחות.

אפרת הנמיכה קצת את הווליום של הטלפון. אולי אמא צודקת שהילדים של מיכל עקשנים מידי. אולי מיכל מידי מפנקת אותם.

יופי לך, תהיי שיפוטית בלי שום נסיון בעצמך.

"אני כל כך עייפה." אמרה מיכל כשחזרה אל הטלפון.

"חבל שלשניהם אין לימודים ביום של בחירות."

"גם בימים של לימודים יש בעיות."

"אבל לפחות אז בבוקר את משוחררת."

היה שקט מעבר לקו.

"מיכל?"

"כן, סתם חשבתי על משהו. אפרים – לא. לך לשחק במשהו אחר! אפרת, אני מצטערת. אני רואה שאני לא יכולה לדבר עכשיו."


"עוד לא הצבעת?" הוא הופתע, כשהתברר לו גם בערב שאפרת טרם הלכה להצביע. היא נראתה במצב רוח גרוע.

"לא היה לי כח ללכת."

"אבל זה חשוב. במיוחד עכשיו הבחירות קריטיות."

"כל פעם אומרים את זה."

הוא חייך. "כנראה שהמצב מחמיר מפעם לפעם, אבל ברצינות, למה לא הלכת?"

"לא היה לי כוח, אז דחיתי. רוצה שנלך ביחד אחרי ארוחת ערב?"

"כן. למה לא." יהיה נחמד לצאת קצת.


"בוא נשב כאן." היא הציעה כשעברו ליד אותה גינה קטנה, בדרך חזור.

המתקנים היו ריקים, שקט מסביב, מה שהיא צריכה עכשיו בשביל השיחה הזו.

"אני רוצה להגיד לך משהו שאולי ישמע לך מוזר בהתחלה." היא אמרה כשהתיישבו.

"מה?"

"על התינוקת."

הוא נאנח בקול.

"תקשיב רגע, דובי. תנסה להבין אותי. בסדר?"

"טוב."

למה הוא כבר נשמע ככה. היא עוד לא אמרה כלום.

"אני מבינה שלך קל יותר לא לדבר על הנושא הזה. אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה, ואם אני לא יכולה לדבר איתך, זה בסופו של דבר מרחיק בינינו."

לא זה מה שהיא תכננה לומר.

"מה את רוצה?"

"לדבר איתך על משהו מסוים שמאד מטריד אותי בקשר אליה."

ידיו היו שלובות.

"אני רוצה לדעת איפה היא קבורה, ואולי גם –"

"בשביל מה זה טוב?"

"לא אמרתי שזה טוב. אמרתי שאני רוצה." היא לקחה אוויר. "דובי, תנסה רגע להבין. לילדים שנפטרים יש קבר. נכון? הורים יכולים ללכת לקבר של הילד שלהם בשביל –"

"זה מטורף."

"דובי, אני מרגישה שזה כן -"

"זה מטורף. מה את משווה בין ילד גדול שנפטר לבין תינוק בקושי נולד?"

"מה זה 'בקושי נולד'? היא חיה כמה שעות."

"זה נקרא בקושי נולד." הוא קם בכעס. "די כבר עם זה, אפרת. את כאילו מנסה בכוח להיכנס לדיכאון ולהכניס גם אותי לשם. עברנו קושי גדול. עברנו אותו. יהיה לנו בעזרת השם תינוק אחר, ועוד הרבה ילדים. למה שנהרוס את כל החיים בגלל אסון אחד?"

היא נאבקה בדמעות שהציפו את עיניה. "אני עושה כזה מאמץ לא להיכנס לדיכאון. אין לך מושג כמה אני מתאמצת לתפקד כרגיל."

"אז למה להזכיר אותה שוב ושוב?"

"זה לא 'להזכיר', אני לא שוכחת אותה לרגע."

הוא נשף בתרעומת.

"דובי, תנסה להקשיב לי רגע."

הוא הביט בה.

"קשה לי שאין לנו שום זיכרון שלה. מישהי שילדה בלידה שקטה, ספרה לי שיש לה תמונה מהתינוקת שלה."

"הם צלמו תינוקת שכבר לא בחיים?"

"כן."

"זה מטורף. הם לא נורמליים."

"למה הם לא נורמליים? היא גידלה את התינוקת הזו בתוכה תשעה חודשים. זה לא שהילדה לא הייתה קיימת. היא לא הייתה אוויר, היא חיה עד קרוב ללידה."

"זה מה שיוצא לך מלפגוש את הנשים ההן?"

משהו נחבט בתוכה.

"לא זה 'מה שיוצא לי'. על הקבר הן לא דברו. רק אני מרגישה ככה. אני רוצה לדעת איפה התינוקת קבורה. יכול להיות שאני לא -"

"אפרת, די. בואי נלך."

"אבל תקשיב רגע."

"הקשבתי. די."

הוא נשאר לעמוד לידה, מחכה שהיא תקום.

"זה לא עושה לנו טוב שאני לא יכולה להגיד לך מה שאני מרגישה."

"מצטער, אפרת. זה עושה לי רק רע."

ואותי זה גומר שאתה ככה.

מבטו נדד מעבר לכביש.

רגע ארוך הביטה בו. הוא לא החזיר לה מבט.

אם רק היית באמת מקשיב.

אל תגידי לו כלום. את לא רואה שהוא לא רוצה לשמוע אותך?

היא בלעה במאמץ את רוקה, קמה מהספסל, והלכה איתו לכיוון הבית.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.