פרק 17: אמא הכי טובה


1 דקות קריאה
26 Jul
26Jul


מנחם, גיסו, מזג את הטיפות האחרונות שבבקבוק היין אל תוך הכוס שלו.
"יש עוד יין?" הוא השעין את מצחו על כף היד, מבוסם בעליל. אילו לא היה שותה, לא היה חש בנוח לבקש מהשווער שלהם עוד יין. הוא עדין מדי בשביל זה.

"בוודאי, בוודאי." אבא של אפרת נראה משועשע. "שימי, תביא יין."

שימי, הבן הבכור, קם למטבח.

"מצוין. מצוין." מנחם לקח את הבקבוק ברגע ששימי הביא אותו אל השולחן. 

"איפה הפותחן? אה, הנה."

הוא ניסה לייצב את הפותחן במרכז פקק השעם, אבל הידיים שלו לא היו לגמרי יציבות.

"אני אפתח." הציע דובי.

מנחם לקח ממנו את הבקבוק הפתוח. "השווער רוצה לשתות?"

"לא, תודה. אני שתיתי מספיק."

מנחם מלא את כוסו ושתה בלגימה. "זה יין טוב." הוא אמר לדובי, הסתכל על התווית, וקרא לאט. "יין קברנה איכותי. כדאי לך גם לשתות."

"מנחם," מיכל ניגשה אליו פתאום. "אל תשתה עוד. בסדר?"

מנחם הסתובב אליה. "לא כל יום פורים."

"אבל גם פורים הוא יום. נצטרך אחר-כך לחזור עם הילדים."

"מה אפשר לעשות. פורים הוא רק היום."

הוא הניח את הבקבוק הפתוח על השולחן. מיכל חזרה למקום שלה בהשלמה. דובי לקח את הבקבוק, סגר היטב עם פקק השעם, והניח חזרה, קצת רחוק מגיסו.

כאשר לו ולאפרת יהיו ילדים בעזרת השם, הם יתווכחו על דברים הקשורים לילדים? כנראה שקצת כן, כמו כל הזוגות. או שיתווכחו יותר מקצת. זה בטח יהיה קל יותר מאשר עכשיו.

מאז שאפרת אמרה לו שהיא רוצה לחפש את הקבר, היא השתנתה לגמרי.

מה היא רוצה ממנו?

בהריון לא עולים לקבר, בכל מקרה.

צהלות משחק של הילדים של שימי נשמעו מאחד החדרים, ואחר כך דפיקות-מהלומות על הדלת.

"ותוסף אסתר..."

חבורה של בחורי ישיבה שתויים נכנסה.

מישהו מהילדים פרץ בבכי מבוהל.

"לפני המלך..." הם פלסו דרך עד חמיו.

"לא פחות מאלף... לא פחות מאלף..."

לפני שלש שנים גם הוא היה ככה?

"וגם וגם חרבונא.. וגם וגם חרבונא.."

"קליין!" מישהו מהם צהל לקראת שימי. "אתה כאן!"

"וגם אתה כאן." שימי קם לקראתו בידידות.

הבחור הושיט את ידו. שימי הרים את ידיו בחיוך. "אני לא לוחץ ידיים היום."

"מה? למה?"

"בגלל הקורונה."

שניים מהבחורים האחרים החלו למחוא כפיים לפי הקצב 'חרבונה, חרבונה, זכור לטוב'. הם רק שינו את המילים -"קורונה, קורונה, לא תגיע לפה."

"כדאי שתשטוף ידיים עם סבון." שימי אמר למנחם אחרי שהבחורים עזבו.

"למה?"

"בגלל הקורונה. הבחורים האלה מסתובבים מבית לבית. סיכוי טוב שהם הביאו איתם את הוירוס."

"אין קורונה אצל החרדים." טען מנחם. "אתה לא עוקב אחרי הדיווחים של משרד הבריאות? יש מאומתים בתל אביב ובאור יהודה וברכבת מנתב"ג. לא בריכוזים חרדיים."

"זה ענין של זמן." טענה אמא. "ברגע שאחד ידבק, כולם ידבקו."

"אל תפתחי פה לשטן." העיר אבא.

דידי בכה בזרועותיה של מיכל, הוא היה עדיין מבוהל בגלל הבחורים שנכנסו. אפרים גרר להול את הקופסה הגדולה של המכוניות ובצהלות צחוק זרק ממנה לכל עבר. אמא הלכה למטבח.

"את לא יכולה להגיד לו להפסיק עם זה?" שאלה יפי את מיכל.

"זה לא יעזור."

"אבל זה מעצבן ככה."

"אם אני אקח לו את הקופסה הוא יצרח. לא יותר מפריע?"

"הוא לא אמור לבלגן עוד יותר את הסלון והמטבח. מספיק שבחדרים הכל הפוך."

"את צודקת." התערבה אפרת. ברור שליפי נמאס. גם אם האחיינים יאספו לפני שילכו הביתה, ישאר לה אחר כך המון בלגן לסדר, אבל מיכל מותשת. ודידי עדיין מיבב לה. כמה היא יכולה. "אני אאסוף את מה שהוא זרק."

"אוף, לא זה מה שאמרתי." יפי התרגזה.

"לא חשבתי שזה מה שאמרת." למה יפי כל כך עצבנית? "באמת לא אכפת לי לאסוף. אני אתן לו משחק אחר."

מיכל העבירה לנחמי, אשתו של שימי, את הבקבוק של הקולה, והשעינה את סנטרה על ראשו של דידי. נראה שהמחשבות שלה תפוסות במשהו.

אפרת ליקטה מהרצפה כמה מכוניות. היא התכופפה כדי לחלץ מכונית מתחת לכסא של יפי. יפי לא זזה. למה היא מתנהגת כך?

רגע, מה קורה עם השידוך של הכט? יפי אמרה לה בערב אחד שהם כנראה יפגשו. אפרת מצמצה. מתי זה היה? איך לא שאלה אותה כלום? אסור לה להיות שקועה כך בעצמה.

ממש יעזור שתגידי שאסור לך. גם ככה את נקרעת כדי לתפקד כרגיל. די.

עכשיו, ליד כולם, היא לא יכולה לשאול את יפי.

אפרת הזיזה את העגלה של אפרים, כדי להוציא מהפינה מכונית שנזרקה לשם. ספר הציץ מהשקית התלויה על העגלה. "מיכל, אפשר לראות?" הרבה ספרים יפים הגיעו אליה ממיכל, היחידה אצלם שממש מתעניינת בספרי קריאה.

"מה אפשר?" שאלה מיכל בלי להסתכל.

"את הספר שיש לך כאן." אפרת הציצה בתוך השקית. 'ילד הסוסים' היה רשום על הכריכה. ספר לא חרדי? במרכז תמונה של אדם בשיער בהיר המחזיק ילד נלהב על גבי סוס גדול. "מה זה? נראה מעניין."

"למה את פותחת את השקית?" מיכל הזדקפה בחדות.

"מה? סליחה." בבלבול הרפתה אפרת מהשקית. כנראה שיש בה משהו שמיכל לא רוצה שיראו. "סתם רציתי לראות אם יש לך ספר מענין לקרוא."

"כן, טוב. לא אכפת לי שתקחי. כבר קראתי אותו."

"וואו, איזה כיף. מזמן לא קראתי ספר טוב. אבל את יכולה להשאיל לי? מאיפה יש לך אותו?"

"קניתי." מיכל הנמיכה את קולה. "תכניסי עכשיו את הספר. טוב?"

בבלבול נגשה אפרת עם הספר אל התיק שלה, התלוי ליד הכניסה בבית, ותחבה אותו פנימה. מיכל חוששת שאמא תראה את הספר? למה?

"יהיו בחירות רביעיות וחמישיות ושישיות." מנחם דיבר באיטיות של שיכור, הבקבוק קפוץ בידו, ומצחו שעון עליו. "אחר כך יהיו בחירות שביעיות, ושמיניות, שום דבר לא יהיה במדינה הזו."

"השתכרת לגמרי." אמר לו שימי.

"המדינה השתכרה."

דובי חייך אליו. "הכל בסדר, מנחם. אל תדאג."

"אני לא דואג למדינה." ראשו של מנחם התנדנד מצד לצד. "למה שאני אדאג למדינה? אני לא ראש הממשלה. נתניהו יהיה עוד פעם ראש הממשלה. או שבני גנץ יהיה."

"בני גנץ לא יהיה. הוא לא יקים ממשלה עם המשותפת." פסק שימי.

"הכל יכול להיות." אמר אבא.

"אסור להתווכח עם אבא." שימי לקח את היין. גם הוא שיכור? "אילו היה מותר, הייתי אומר שיש דברים שלא יכולים להיות."
בכיות נשמעו כל הזמן ברקע.

"למה דידי בוכה?" שאל חמיו.

"הוא נבהל מהבחורים שהיו כאן קודם." ענתה יפי.

"מאז שהם היו כאן הוא לא נרגע?"

"הוא יותר מדי נבהל מכל דבר." אמרה אמא למיכל. "דידי, תראה איך יוכי משחקת יפה בבובה שלה במטבח. אפילו אפרים שהוא תינוק משחק יפה בלי לבכות."

"כל ילד הוא איך שהוא." אמרה מיכל בעייפות. "אפרים לא נבהל, אבל דידי כן. לא נורא. עוד מעט הוא יירגע."

"את מדי מפנקת אותם." אמרה אמא.

מיכל עצמה את עיניה, סנטרה שעון על ראשו של דידי.

"באמת, מיכל. הוא כנראה סתם רוצה צומי." אמרה יפי. "את מדי מפנקת אותו."

מיכל פקחה את עיניה. "אני יודעת מה שאני עושה." היא אמרה בחדות.

"מה קרה?" מנחם, שישב בצידו המרוחק של השולחן, קם. הוא עמד לא יציב. "מיכל, את יודעת מה שאת עושה הכי טוב מכולם. בטח שאת יודעת. שאף אחד לא יגיד לך מה לעשות."

אפרת ראתה את אביה מחליף מבט מהיר עם שימי. מה קורה למנחם? תמיד הוא עדין כל כך, קצת מופנם. הוא אף פעם לא השתכר בצורה כזו.

"מיכל אמא הכי טובה שיש." הוא אמר באיטיות של אדם שתוי. המילים התבלבלו על שפתיו.

אפרים בן השנתיים נכנס בריצה צוהלת לסלון. הוא נעצר במבוכה כשראה את אביו.

"בוא." אפרת הושיטה לו את ידיה. הוא מיהר אליה, היא הרימה אותו על הברכיים, וראתה שהוא נועץ מבט המום באביו. "אבא שלך קצת שיכור." לחשה באוזנו. "זה לכבוד פורים."

"מיכל היא אמא הכי טובה." מנחם התנדנד.

"מנחם, די." מיכל הסמוקה קמה. דידי השתתק. "מנחם, אתה שיכור. די. נדבר אחר כך."

"אז מה אם אני שיכור?" הוא התנדנד וצנח על הכסא. "את לא אמא הכי טובה?"

"תגיד לנו מי לדעתך ירכיב את הממשלה." התערב שימי.

"מיכל אמא הכי טובה." מנחם המשיך כאילו לא שמע אותו. "היא צריכה להיות פחות טובה, אבל גם זה לא יעזור." הוא השעין ראשו על השולחן ופרץ בבכי. "כמה שהיא תהיה טובה זה לא יעזור כלום. זה מה שאני אומר לה."

"הוא השתכר לגמרי." אמרה אמא.

מיכל התיישבה, פניה חסרות צבע.

"כלום לא יעזור." התייפח מנחם.

אפרת העיפה מבט מהיר על דובי. הוא נראה המום.

"גלידה." יוכי בת השלש נכנסה לסלון, נעלי הבובה קמוצות בכף ידה. "גלידה!"

"עוד מעט יקבלו גלידה, יוכי." אמרה לה אמא.

אפרת הניחה יד על כתפה. יוכי התרחקה ממנה. "גלידה!"

מיכל הרימה אותה. "עוד רגע נביא לך גלידה."

מנחם השתתק. ראשו על השולחן. הוא נרדם?

אמא הלכה למטבח כדי להביא את התוספות לבשר. נחמי ויפי הלכו לעזור לה. ריח של כרוב ממולא התפשט באוויר. מבטה של מיכל פגש לרגע בזה של אפרת. מיכל נראתה מזועזעת.

דידי נצמד אליה. יוכי הכניסה את נעלי הבובה לתוך הכוס של מיכל.

"גלידה." היא אמרה שוב.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.