פרק 18: אוטיסט?


1 דקות קריאה
16 Aug
16Aug

פרק 18


"אני לא יודעת מה לעשות." אפרת דברה בטלפון במטבח כשהוא חזר מתפילת ערבית. "הכיתה הזו סיוטית גם ככה."
- "אולי היא בעצמה לחוצה."

- "אבל מורות אחרות כנראה כן מצליחות לעמוד בהספקים. אני לא מבינה איך."

- "ואז היא תגיד למנהלת, ואני שוב לא אקבל שעות קבועות בשנה הבאה. אוף, אני באמת מרגישה רדופה."

היא צחקה קצת. "כן, ניסים של פורים. זה מה שאני צריכה עכשיו."

שוב חייכה למי שמעבר לקו. "תודה, לאה, להתראות."

היא הניחה את הטלפון.

"מי זו הייתה?" הוא התעניין.

אפרת פינתה כמה כלים חד פעמיים שנותרו על השיש ממשלוחי המנות. "לאה פוקס."

"מי זו? אה, נכון." פעם היה שומע את השם הזה הרבה. "היא צלצלה?"

"אני התקשרתי אליה. לפני כן התקשרה אלי המורה הקבועה של דקדוק בכיתה ז'. לא מצאה לה זמן טוב יותר מאשר מוצאי פורים."

"מה היא רצתה?"

"לברר איפה אנחנו אוחזות בחומר, כמה הספקתי איתן." אפרת שפכה קצת מים על השיש. "היא אמרה שהמנהלת בקשה ממנה להיות עירנית, ולעקוב אחרי הקצב וההספקים בחופשת הלידה."

"את בבעיה עם זה?"

"ברור שאני בבעיה!" אפרת שפשפה את השיש. "אי אפשר ללמד שם. כל מה שאני עושה לא עוזר. היא הייתה המומה לשמוע כמה קצת הספקנו, ואמרה שאני חייבת להתקדם איתן מהר, כאילו שזה תלוי בי!"

היא דברה בעצבנות, נשמע כאילו היא כועסת גם עליו. "אמרת לה את זה?" 

שאל.

"לא יעזור להגיד. זה רק יקלקל לי לשנה הבאה."

היא גרפה את המים אל הכיור.

"את צריכה לנוח עכשיו." אמר. זה לא נורמלי שאשה במצב שלה צריכה להיות נתונה לכזה לחץ.

"אני מלמדת מחר על הבוקר, כמעט. מתחילים בתשע."

"בכיתה ז'?"

"קודם בכיתה ג', אחר כך שם."

"כבר הכנת שיעור?"

"לא הצלחתי ללמד כמעט כלום בפעם הקודמת, אז יש לי שיעור מוכן, זה שהכנתי אז."

"לפחות את יכולה ללכת לישון עכשיו."

"לא נראה לי שאצליח להרדם."

"למה?"

היא הביטה בו. "אני חושבת כל הזמן על מה שקרה בפורים, אצל ההורים שלי. מה יכול להיות שמיכל מסתירה?"

"מה?"

אפרת שמטה פתאום את המגב. "יכול להיות שדידי אוטיסט?"

"מה???"

היא רצה אל השולחן בסלון ושלפה מתוך התיק שלה ספר צבעוני. היא נראתה מזועזעת.

"מה זה?"

אפרת הראתה לו את כריכת הספר, תמונה של אב ובן הרוכבים על סוס ברקע של כרי דשא והרים. 'ילד הסוסים' היה כתוב שם. 'מסעו של אב לריפוי בנו'.

"פתאום אני מקשרת!"

"מה?"

"מיכל השאילה לי את הספר הזה."

"נו?"

"חשבתי שזה סתם ספר קריאה שהיה אצלה. עכשיו אני קולטת!"

"מה את קולטת?"

"אני מנסה כל הזמן להבין מה קרה להם בפורים, למה מנחם התכוון. פתאום נזכרתי בספר הזה."

הוא הסתכל איתה על הכריכה האחורית.


זהו סיפורו האמיתי של אב, אשר היה מוכן לצאת אל קצוות תבל כדי לחפש מרפא לבנו.
בגיל שלש אובחן רואן אייזקסון כאוטיסט, ואביו, רופרט, חש כאילו משהו חבט בו באלה. חייהם של רופרט ואשתו הפכו לסחרחרת מתישה של התמודדות עם ילד לא מתפקד, הנתון להתפרצויות זעם תדירות - - -


"זה לא מקרי." אפרת נשענה על הקיר, "מיכל סיפרה שהיא קנתה את הספר לאחרונה. היא כמעט לא קונה ספרים, וכל ספרי הקריאה שיש לה הם חרדיים. למה שהיא תקנה כזה ספר? פתאום הכל מתחבר לי."

"לא יכול להיות." דובי הניח את הספר על השולחן. איך היא נסחפת עם הפרשנות שלה. "דידי לא אוטיסט. היה לי חבר שהיה לו אח אוטיסט. דידי ילד נורמלי לגמרי."

"לפעמים לוקח זמן לאבחן."

"אבל רואים שהוא נורמלי! הוא מתנהג רגיל, רק מדבר קצת לאט."

"יש גם אוטיסטים שמדברים. יש רמות באוטיזם."

"את באמת חושבת שהוא אוטיסט?" זה מטורף.

"אני לא יודעת."

"הוא לא רק מדבר. הוא ילד שמראה את הרגשות שלו. הוא יושב עליך, הוא אוהב שאת מחבקת אותו. אוטיסטים לא מתנהגים ככה."

"מי אמר לך?"

"אם הוא אוטיסט ומנחם ומיכל רוצים להסתיר את זה, למה מיכל הביאה איתה את הספר להורים שלך? משהו פה לא הגיוני."

אפרת הניחה את ידיה על משענת הכסא. "אולי היא הביאה את הספר בשביל אמא שלי? בעצם, היא לא רצתה שאמא שלי תראה את הספר, וגם אמא שלי אמרה שהיא מפנקת מדי את הילדים. היא לא הייתה מעירה למיכל אם הייתה יודעת שדידי אוטיסט. "

"הוא לא אוטיסט! איזה שטויות. הוא אולי קצת מפונק באמת."

"אז למה מנחם התכוון?"

"מה?"

"מה שהוא אמר, כשהוא היה שיכור, שכלום לא יעזור."

"והוא אחד ואין שני..." ילדות כיתה ג' שרו מולה בקול אחיד.

אפרת התאמצה להחזיק את עיניה פקוחות, אתמול לא הייתה מסוגלת ללכת לישון. דובי נרדם מוקדם, מותש מיומיים של נסיעות להורים לסעודת פורים. היא נשארה ערה, דפדפה בספר שלקחה ממיכל. פה ושם היו דפים תלושים. מיכל צנזרה את הספר? למה?

לרואן, הילד האוטיסט שתואר בסיפור, היו התקפי זעם קשים וממושכים, הוא התקשה לדבר. הוא סרב ליצור קשר עם אנשים אחרים, לפעמים היה נושך ילדים.
דידי שונה לגמרי מכל זה.

אבל הוא כן בוכה לפעמים בכי ממושך, ומסרב לומר מדוע. הוא גם נרתע מאנשים שהוא אינו מכיר, קשה לו להשתלב בגן.

ומצד שני, הוא כל כך מתקשר, כל כך נענה לאהבה.

דובי צודק. לא יכול להיות שהוא אוטיסט.

בסוף הלכה לישון, לא הצליחה להירדם וקמה. לפחות תעשה משהו. ניסתה לחשוב מה בכל זאת יוכל לעזור לה בכיתה ז'. תמיד כשהייתה לה בעיה עם כיתה, הייתה משקיעה בשיעור אחד במיוחד, כדי שהוא יהיה חיובי, ויווצר פתח לשינוי. גם איתן יש סיכוי. היא החליטה להכין משחק.

למזלה היו שמור לה בריסטול צהוב גדול. היא שרטטה עליו באותיות מעוגלות 'כל הכבוד', והוסיפה עליהן ומסביב עיגולים ומרובעים שונים, שטשטשו והעלימו את מתווה המילים. כעת היה נראה שהבריסטול חולק כאילו באקראי לצורות שונות. אחר כך חפשה בספר מילים מתאימות לתרגיל. בשטח של המילה 'כל' כתבה מילים בהן ה' הידיעה צריכה להיות מנוקדת בקמץ, בשטח של 'הכבוד' מילים בהן היא צריכה להיות מנוקדת בסגול, ואת כל השטחים שמסביב תכננה למלא במילים בהן ה' הידיעה מנוקדת בניקוד הבסיסי, פתח ודגש.

תכננה לקרוא לבנות ללוח לנקד ולצבוע שטחים בהתאם לניקוד המתאים לכל מילה, תוך כדי שהן יצבעו, המילים המסתתרות יתגלו. בנות אוהבות דברים כאלה.

כבר כמעט סיימה לכתוב את כל המילים, ואז תפסה את עצמה. זו כיתה ז'. כיתה ז' צינית. כיתה ז' אחרת הייתה זורמת איתה ונהנית. כאן - רק רותוש ועוד כמה בנות ישתפו איתה פעולה, האחרות ילגלגו. היא תעשה מעצמה צחוק.

שמטה את הלורד על הבריסטול הצהוב, ומצמצה בעייפות. בחוץ היה חושך של לילה, ושקט מסביב. בכי של תינוק הפר את השקט, התינוק של חני בלוי.
אפרת קפלה בתנועות איטיות את הבריסטול, מעכה והשליכה לפח. היא לא רוצה שדובי יראה אותו ויתפלא למה לא לקחה אותו לבית הספר.

למה בכלל הלכה להוראה? איזו טעות היא עשתה! רצתה לעבוד בחינוך, לתת לבנות. רצתה להיות יותר בבית עם הילדים שלה. חשבה בטפשות שהיא יכולה לתכנן את החיים. מילוי המקום בכיתה ז' יסתיים בסופו של דבר, אבל תמיד יכולה לצוץ כיתה אחרת גרועה לא פחות. היא רק חשבה שהיא עברה את השלב של בעיות משמעת.

יסכה אומרת רעיונות נכונים, אבל בפועל נהיה לה קשה בכיתה יותר מאשר לפני כן. היא הייתה צריכה ללמוד אדריכלות.

מה יש לדידי?

אולי אין לו כלום, והיא סתם דואגת. שתתקשר למיכל היום? אבל מה תגיד לה? היא לא יכולה לומר לאחותה שנראה לה שאולי הילד שלה על רצף האוטיזם.

אולי היא כן יכולה להגיד למיכל? לומר לה שהיא דואגת? לשאול אותה האם משהו קרה? לשאול על הספר?

'אני מאמין, אני מאמין,' הילדות שרו.

עוד רגע התפילה תסתיים.

היא קמה.

"נהדר, ילדות חמודות." אמרה כשסיימו. "התפללתן יפה מאד. תוציאו עכשיו חוברת מולדת."

דלת הכיתה נפתחה. אפרת חייכה לילדה שנכנסה. "בוקר טוב, שולה."

שולה הושיטה לה את הארגונית, חוברת דקה שבה האיחורים והחיסורים רשומים במרוכז, כדי שיהיה מעקב מסודרה על הנוכחות.

'מאחרת שלא באשמתה' היה כתוב לצד התאריך של היום, וגם חתימה של הסגנית.

שעת יציאה: 8:55

ארבעים וחמש דקות עברו. איך יכול להיות ששולה הגיעה רק עכשיו?

"את גרה רחוק?" שאלה אפרת. בדיוק בשביל מצבים כאלה המנהלת דורשת שהורים יכתבו שעת יציאה במקרה של איחור, לוודא שהילדה לא הסתבכה בדרך ושמי יודע מה אולי קרה לה.

"לא. התפללתי בחוץ." שולה הסיטה קווצות שיער שנפלו על פניה. "הסגנית אמרה לי להכנס רק אחרי התפילה."

שלושה עמודים בארגונית כבר היו של איחורים. רובם 'שלא באשמתה'. הגיוני שהסגנית הורתה לשולה להשאר בחוץ בזמן התפילה, מקפידים בבית הספר הזה על איחורים.

"בסדר. את יכולה לשבת."

"תפתחו את החוברות בעמוד שמונים וחמש." אמרה אפרת לכיתה.

שולה הרימה את הילקוט על ברכיה בפנים חתומות, ושוב הסיטה אחורנית שיער שלא היה אסוף היטב בקוקו. היא נראתה מצוברחת. אולי לא רק בגלל האיחור.
"תזדרזו עם הספרים, בנות."

אפרת עקפה את השולחן, ונעמדה קרוב יותר לכיתה. עיניה נעצרו על שולה, שעדיין חיפשה את החוברות.

לפעמים ילדות כל כך בודדות בתוך המערכת הבית-ספרית.

היא עצמה הייתה אז בכיתה ד', בטיול לחיפה. היה נורא באותו בוקר בבית. אמא אמנם עזרה לה להכניס את בקבוק המים הקפואים למידנית החדשה, ואבא איחל לה טיול נעים ונישק אותה לפני שיצאה, אבל בראשה רק הסתובבו במעגלים המשפטים הבוטים שהם אמרו זה לזה לפני כן.

באוטובוס מלכי שמרה לה מקום, והיא ניסתה לשכוח ולהנות מהטיול, אבל מרוב חרדה היה לה קשה אפילו לדבר. יכול להיות שההורים שלה יתגרשו בסוף?

המחנכת, ומורה נוספת שהצטרפה כמלווה, ישבו בחלקו הקדמי של האוטובוס, ודברו ביניהן. כשהגיעו לפארק נשר הקיפו אותן ילדות, ואחר כך גם כשנסעו לשיט. המחנכת שלה לא אמרה לה מילה בכל היום ההוא.

כמה היה עוזר לה אם המורה הייתה עושה זאת, אם הייתה מדברת איתה. היא הייתה נואשת אז למבוגר שיפיג קצת את האימה שבתוכה. הייתה צריכה מישהו שידבר איתה, שיחייך אליה, שייתן לה בטחון. לא שהמורה שלה יכלה לדעת, כמובן. כלפי חוץ היא הייתה רק ילדה טובה ממשפחה 'חלקה', שיושבת ליד חברה שלה, ושלא נראה שהיא זקוקה לאיזשהו יחס.

"בעמוד שמונים וחמש." היא הזכירה שוב לכיתה.

שולה עדיין חפשה בתוך הילקוט.

"יש בדף הזה עבודה מעניינת." אמרה אפרת. "עוד מעט נעשה אותה ביחד. בינתיים תציירו מסגרת יפה לדף. כבר אעבור ואסתכל על המסגרות שלכן. שולה, בואי אלי."
שולה הרימה אליה עינים מבוהלות.

"הכל בסדר." אפרת חייכה אליה. "אני רוצה רק לשאול אותך משהו."

שולה קמה בהיסוס. אפרת יצאה איתה אל הפרוזדור. היא השאירה את הדלת פתוחה למחצה . "לצבוע יפה, בנות. אני כאן, ועוד רגע אכנס בחזרה."

שולה נראתה לחוצה. אפרת חפשה את המילים. "מה באמת קרה, שולה? למה אחרת?"

"הסגנית אמרה שאני יכולה להכנס אחרי התפילה."

"כן. כמובן, אני לא כועסת. אני שואלת רק כי היה נראה לי שאת קצת עצובה, ושאולי קרה לך משהו."

"אני לא עצובה ולא קרה לי כלום."

אפרת העבירה לשון על שפתיה. היא טועה במה שהיא עושה? שולה לא יודעת מה היא רוצה ממנה, אבל מהנסיון ראתה שתלמידות תמיד שמחות להתעניינות, בטח ובטח שבגיל הזה.

היא חייכה לילדה שמולה. "בטוח?"

"כן. בטוח."

שולה חיככה את הנעליים שלה זו בזו. מבטה של אפרת נתקל בגרביון שלה, הוא מלא קיפולים לאורך הרגל, גרביון גדול מידי. אולי משהו כן קורה לה בבית. אולי לא. בכל בית יש ימים מאורגנים פחות. יתכן שאמא שלה יצאה לעבודה מוקדם והיא לקחה את הגרביונים הלא נכונים מהמגירה.

"אז יופי. אני שמחה שלא, ושולה, לא התכוונתי למשהו גדול שקרה. לפעמים עצובים גם בגלל דברים קטנים, ואפילו אם סתם ככה בטעות קמו מאוחר ונשארו בחוץ," שוב חייכה. "לפעמים עצובים בגלל זה."

"לא קמתי מאוחר."

"אז למה אחרת?"

"כי אמא שלי הייתה עייפה ולא היה לה כוח לקום בזמן."
רעש עלה מהדלת הפתוחה למחצה.

אפרת פתחה אותה. "ילדות, אני כבר נכנסת ובודקת איזה מסגרת יפות ציירתן. לשבת עכשיו בשקט."

היא חיכתה עד שהן תצייתנה, וחזרה לשולה שעמדה מעבר לדלת.

"היית צריכה להתארגן לבד כי אמא שלך הייתה עייפה?"

"וגם עזרתי לאחותי בכיתה א'."

"יו, אני ממש מתפעלת ממך. לא הרבה ילדות בכיתה ג' יודעות להתארגן לבד, וגם לעזור לאחות קטנה. הרבה פעמים את צריכה להתארגן בעצמך?"

"לא. רק עכשיו אמא שלי הייתה עייפה, בגלל פורים."

"יופי. אני שמחה לשמוע, ושמחה שעכשיו כבר הגעת ונכנסת ושאת יכולה להיות איתנו בשיעור."

שולה הנהנה.

"את ילדה נהדרת." החמיאה לה אפרת, ופתחה את דלת הכיתה.

כמה מהבנות מיהרו למקומות שלהן כשנכנסה. האחרות היו עסוקות בצביעה.

"הנה, עכשיו אעבור להסתכל על המסגרות שצבעתן." היא אמרה להן, "ואז נתחיל ביחד את העבודה על מקורות המים."

שולה הוציאה את החוברת מהילקוט, היא נראתה רגועה יותר. מבטה נפגש עם זה של אפרת, והיא חייכה.





הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.