פרק 19: הצלה


1 דקות קריאה
31 Aug
31Aug

"המורה, אני יכולה לצאת?" ימימה אפילו לא טרחה לשוות לעצמה הבעה תמימה מספיק.

"לא. שבי במקום."

אפרת פנתה אל הכיתה. מנסה לתפוס את השקט המועט שהצליחה ליצור. 

"כמו שאמרתי לכן, אם ה' הידיעה מופיעה לפני א' או ר', היא מנוקדת בקמץ. מי חושבת שהיא יודעת למה?"

אף אחת לא הצביעה. הן נראו מוסחות. היא יכולה להכתיב להן את הכללים ולא להתאמץ מעבר לזה, אבל יהיה להן קל הרבה יותר אם הן יבינו את ההגיון שבצורת הניקוד.

"אתן לכן רמז. למה מ' השימוש מנוקדת בצירה לפני אותיות גרוניות?"

"בגלל תשלום דגש. ברור." מרגלית ירתה פתאום.

"נהדר, מרגלית! פעם אחרת תצביעי, אבל התשובה מצויינת."

שוב נאבד קולה בין ים הדיבורים שלהן. היא הסתובבה ללוח כדי לכתוב. 

ימימה עדיין עמדה לידה.

"המורה, אני צריכה לצאת!"

"אז חכי שמרים תחזור." אפרת ענתה, ותוך כדי כך רשמה על הלוח את הכלל. 

את מילוי המקום הראשון שלה עשתה בכיתה ד' בפתח תקוה. הסכימה אז לכל בת שבקשה ממנה רשות לצאת לשרותים, מתוך מחשבה שאי אפשר למנוע דבר כזה מילדות, ותוך דקות קלטה שהיא מאבדת שליטה. חמש בנות מהכיתה בילו בחוץ, והשישית בפנים הייתה ממורמרת ש'למה רק לה היא לא מרשה לצאת'.

"אוף!" ימימה הלכה בפסיעות קטנות לכיוון המקום שלה.

"כאשר ה' הידיעה מופיעה לפני א' ור', הן מקבלות תשלום דגש. לכן הפתח של הה' נהפך לקמץ." אפרת הרימה את קולה כדי שהן יצליחו לשמוע אותה. 

"שימו לב לסימן מענין: א' ור' הן ראשי תיבות של: 'אני רוצה'. הן תמיד רוצות תשלום דגש."

רק חלק מהבנות העתיקו ממה שכתבה על הלוח.

"אסתר, איפה המחברת שלך?"

"שכחתי."

"אז תוציאי מחברת אחרת או דף, ותכתבי."

אסתר המשיכה לפטפט עם הבנות שסביבה.

"אסתר," אפרת שמרה על טון דיבור שליו. "אני מחכה."

אסתר העיפה בה מבט, אפרת זקפה את גבותיה בהמתנה, אסתר אמרה עוד משהו לזו שלידה, ואז הסתכלה על אפרת במבט שהייתה בו אי – נעימות, הוציאה מחברת והתחילה לכתוב.

הנה, הסמכות השקטה הזו אכן פועלת.

אבל רק לפעמים. אסתר הייתה תמיד מהבנות הצייתניות יותר בכיתה. עם חן ונועה, לדוגמה, זה לא היה עובד. בעצם, עם נועה אולי כן, אי אפשר לדעת.

"המורה, אני צריכה לצאת." ימימה שוב קמה. "מה אני אשמה שמרים עוד לא חזרה?"

"את לא אשמה, את רק צריכה לחכות."

"אבל זה דחוף."

"חן," אפרת התעלמה ממנה ופנתה לכיתה. "תוציאי מחברת. שרית, איפה המחברת שלך?"

"אוף. המורה!" ימימה רקעה ברגלה.

"גם באותיות ע' וה', יש לנו ראשי תיבות לסימן." אמרה אפרת לכיתה, קולה טבע בין הדיבורים שלהן. איך היא מאבדת את הקשב שלהן ברגע?

"בנות!"

אפילו רותוש לא הקשיבה לה.

"חן!"

"מרים!"

"נועה!"

"שרית!"

אף אחת מהן אפילו לא הסתכלה עליה.

הן מתעלמות, או שהן לא שומעות אותה מרוב רעש?

אפרת הרימה את קולה. "חן!"

"אוף. מה המורה נטפלת אלי? כולן מדברות, לא רק אני!"

"כולן צריכות לא לדבר." קולה של אפרת שקע באי בטחון. חן אפילו לא הקשיבה לתשובה שלה.

"בנות!"

חצי שיעור כבר עבר, והיא עדיין לא הצליחה להתקדם בחומר. מה היא תגיד למורה הקבועה שלהן?

"בנות!"

"רחל!"

"רינה!"

"אורית!"

אפרת נשענה על הלוח. רק שהמנהלת לא תעבור עכשיו בפרוזדור. מאף כיתה אין רעש כזה.

אל תרגישי כזו חסרת אונים.

מה אני יכולה לעשות?

"בנות, להפסיק לדבר!"

מה יסכה הייתה עושה עכשיו במקומה?

היא דפקה על השולחן.

רק בודדות הביטו בה. לרגע.

"בנות!"

למה זה קורה לה?

"המורה!" ימימה הייתה שוב לידה. "אני מחכה כבר המון זמן!"

"תשבי במקום." ענתה אפרת בעייפות.

"אבל המורה - "

"תשבי עכשיו!"

היא חייבת לתפוס אותן.

"טוב, בנות!" היא הסתובבה אל הלוח.

עו הו

"מי יודעת מה כתבתי כאן?"

"נועה, מה כתוב כאן?"

נועה הסתובבה אליה. "מה? לא יודעת. מאיפה אני אמורה לדעת?"

"מרגלית?"

מרגלית הייתה עסוקה במשהו שהיה על ברכיה. ספר שהיא מחביאה על הברכיים? היא הביטה במילים שעל הלוח. "אין משמעות מקובלת לצרוף האותיות האלה." השיבה ברצינות.

"את צודקת, בעיקרון." אפרת כלאה חיוך שכמעט עלה על פניה. "ובכל אופן כאן יש כוונה למשהו מסוים. למי יש רעיון? לך, רותוש?"

"לא. אין לי רעיון."

כמה מהאחרות הביטו גם הן בלוח. הרעש דעך במקצת. הנה, היא הצליחה לעניין אותן. מבטה של אפרת נתקל בימימה. היא ישבה מצוברחת במקום שלה.

היא עושה לה עוול כשהיא לא מאפשרת לה לצאת?

אולי זה חוסר האמון שיסכה מדברת עליו כל הזמן. מורות לא מאמינות לבנות, וכך נוצר מצב שהבנות אכן לא ראויות לאמון. יסכה טוענת שהכרחי שהמורות תעשינה שינוי, שהשינוי צריך לבוא מצד המחנך.

זה הגיוני.

היא פנתה לימימה: "זה באמת דחוף?"

עיניה של ימימה אורו בתקוה. "כן."

"אז אני סומכת עליך. את יכולה לצאת."

"יש. תודה, המורה!"

"אם תראי את מרים –" התחילה אפרת, אבל ימימה כבר הייתה בחוץ.

הכיתה הייתה שוב מוצפת פטפוטים.

"עו והו, זה סימן מצחיק, שיהיה לכן קל לזכור דוקא בגלל שהוא מגוחך."

רק מעטות הקשיבו לה. היא חייבת להתקדם. המשיכה והסבירה, כתבה על הלוח, ועברה ביניהן, מבקשת מהבנות שעדיין לא כתבו להוציא מחברת. רק חלקן נענו לה. מה יהיה? הן היו אמורות להספיק השיעור גם לתרגל את הכללים הללו. היא תיתן להן תרגילים לשיעורי בית, אבל כמה מהן תצלחנה לבצע אותם בלי שום הכוונה נוספת?

מטוס נייר נחת על השולחן שלפני נועה.

אפרת נדרכה. "מי זרקה אותו?"

נועה זנקה קדימה, לקחה את המטוס, ופתחה את הקיפולים במהירות.

"תביאי לי אותו, נועה."

"הוא לא שלי, המורה."

"אז מי שהמטוס שייך לה - שתביא."

עיניה של נועה רצו על שורות שהיו כתובות על המטוס.

"תני לי אותו."

מטוס נייר התעופף ליד ראשה של אפרת, ונחת על הרצפה.

"מי זרקה את המטוס הזה?"

מטוס שלישי עף על אחד השולחנות.

חן סימנה משהו בתנועות ידים נמרצות, והפסיקה ברגע שאפרת הסתובבה לכיוונה.

אסתר זינקה ותפסה את המטוס השלישי. צעקות וגלים של צחוק שטפו את הכיתה. כמה מהבנות הסתכלו בציפיה אל הפרוזדור.

רחש נשמע מכיוון הדלת.

אפרת הסתובבה. רגליים רצו ונעלמו ליד הדלת הפתוחה. אפרת מיהרה אל הדלת. מרים וימימה רצו בקצה המרוחק של הפרוזדור. רצות וצוחקות ובורחות ממנה.

"יהיה חסר נייר טואלט."

"תחשוב בהגיון. אם הקורונה תתפשט אולי יהיה חסר ציוד רפואי. אבל מה פתאום נייר טואלט?"

"מציאות."

"מה 'מציאות'?"

"באיטליה יש עכשיו מחסור בנייר טואלט."

"קשקוש."

"לא קשקוש. עובדה. אתה יודע מה? תהיה חכם בלילה. אל תקנה. אבל כשיהיה חסר, אל תבוא אלי לבקש."

האוטובוס עצר בתחנה הקרובה לכולל. דובי ירד ותוך כדי כך העיף מבט אגבי בשניים שישבו מאחוריו. מה עובר על האנשים?

אשה שהוליכה לפניה עגלת קניות כמעט נתקלה בו. עיניו נתפסו על האריזה הגדולה שבין יתר המוצרים. מארז ענק של נייר טואלט. זה אמיתי?

הוא עקף את העגלה. צדק מי שאמר שאין הגיון בצפי למחסור במוצרים. בטח לא מחסור לנייר טואלט בדווקא.

בעצם, אם אנשים נכנסו להיסטריה והם מרוקנים את החנויות, אולי עוד יהיה מחסור, מי יודע. הוא יקפוץ בצהרים לקנות מארז אחד כזה.

"קשה איתן לפעמים." יסכה דברה אליה בהפסקה, בחדר מורות, אחרי שיצאה יחד איתה מכיתה ז'. "אבל הן לא מתכוונות להיות נגדך כשהן מתנהגות ככה. יהיה לך קל יותר אם תזכרי את זה."

אל תבכי עכשיו. את לא נורמלית.

קודם לכן עברה יסכה בפרוזדור, בדיוק ברגע הנכון כדי לראות את ימימה ומרים רצות במעלה המדרגות לקומה השניה, אותה, את אפרת, קוראת אחריהן בחוסר אונים, ואת הכיתה גועשת, מדברת וצוחקת מאחוריה.

"מה קורה?" היא שאלה את אפרת. היה ברור שהיא מנסה להעלים את התדהמה מפניה.

"הרשיתי למרים ולימימה לצאת לשרותים." התחילה אפרת. לא ידעה איך להמשיך, ולא הצליחה להסתיר את המצוקה שלה.

ימימה ומרים חזרו ברגע שראו את יסכה, ממלאת המקום של המחנכת שלהן. היא נכנסה יחד איתן לכיתה.

"אני באמת לא חושבת שזה מתאים לכן." היא אמרה לבנות.

ממש.

"אני מבינה שנסחפתן קצת, וזה יכול לקרות, אבל לא בצורה הזו. "

אפרת שמרה על פנים נטולות הבעה. כבר מזמן עברה את השלב שבו מורה אחרת נכנסת לעשות סדר בכיתה שלה.

הבנות היו בדממה כשיסכה דברה. היא בררה מה קרה, דרשה שיניחו על שולחן המורה את מטוסי הנייר, ונזפה בכמה מהן.

כשסיימה – כבר היה צלצול לסיומו של השיעור. הדבר היחיד שאפרת יכלה לעשות, היה לצאת איתה מהכיתה.

עכשיו, בחדר המורות, יסכה הביטה בה, כאילו רוצה לוודא שאפרת לא נפגעה. אפרת ניסתה לחייך.

"גם לי היו הפרות משמעת בהתחלה." אמרה יסכה, "לוקח זמן ללמוד איך להתנהל עם כיתה."

אני כבר רחוקה מההתחלה.

בכיתות אחרות אין לי בעיות.

ההתפרקות הזו לא באמת נראית לך נורמלית.

בערב, כשירד מהאוטובוס, הממה אותו עוצמת הרוח. הוא תפס את הכובע בידו השמאלית. הכיפה איימה לעוף. תפס אותה ביד הימנית, בה היה המארז הענק של נייר הטואלט, ושקיות של מצרכים שקנה בצהרים. אי אפשר ללכת ככה. לרגע הרפה מהכובע, ומיד התגלגל הכובע אל הכביש. דובי הניח את השקיות, ורץ כדי לתפוס את הכובע שהתגלגל הלאה ברוח. 

אוטובוס התקרב, דובי ביקש מהנהג בתנועת יד שיעצור. האוטובוס עצר. דובי רץ אל הכובע, והנהן לנהג בתודה. אם הנהג היה ממשיך ליסוע, הכובע היה נמחץ.

חזר אל השקיות. שוב נאלץ להרים את ידיו כדי לגונן על הכיפה ועל הכובע.
ענפים התנועעו בעוצמה, נראה כאילו בעוד רגע הם עומדים להתלש מהעץ. חלונות נטרקו. שתי שקיות ריקות עפו באוויר. תלת אופן נטוש נדחף ברוח במורד הרחוב.

המארז של נייר הטואלט הסתחרר בידו הימנית של דובי, שהחזיקה גם את הכובע, והסתיר ממנו חלק משדה הראיה. לרגע חייך לעצמו, עם השקיות מעל ראשו, הוא נראה קריקטורה.

קרש של עץ נפל בחבטה מהמרפסת שבקומה השניה. איזו סערה!

על השולחן היו פזורים מצרכים שנותנו ממשלוחי המנות של השכנים. היא צריכה לקום ולסדר אותם עכשיו.

אין לה כוח.

יסכה בטח חושבת שהיא טפשה או חסרת בטחון, שהיא לא יודעת להתנהל עם הבנות.

היא לא מסוגלת לעבור עוד יום כזה בבית הספר.

חבטה עזה הקפיצה אותה.

זו הייתה הדלת של חדר שינה, היא נטרקה בעוצמה בגלל הרוח שחדרה מהחלון.

במשך כל החורף לא היו רוחות כאלה.

במכונית שחנתה בחוץ, ליד חלון המטבח שלהם, פעל רדיו בקול. עשרות נדבקים חדשים בישראל, דיונים על צמצום התקהלויות, על צמצום תחבורה, נפילות חדות בבורסה בארצות הברית ובאירופה.

חבטה עזה מבחוץ. עוד משהו שעף מעוצמת הרוח.

נראה כאילו סוף העולם מגיע.

מצוין אם הוא הגיע. אני לא אצטרך ללמד ביום ראשון בכיתה ז'.

די. את לא נורמלית!

'הכי חשוב לא להרתע מהן', אמרה לה היום יסכה, 'בסך הכל הן זקוקות לנו.'

בטח, לא להרתע. אם את יסכה, אם יש לך את הדומיננטיות והכריזמה שלה, אם הבנות לא לועגות לרצון הטוב שלך, אם את לא חוששת שהמנהלת תראה את הכיתה בדיוק ברגע הנכון כדי להחליט שאי אפשר לתת לך שעות בשנה הבאה.

רחל צודקת. צריך להיות קשוחה עם הבנות, וזהו זה.

אפרת קמה מהספה.

מה עם מיכל? לפני כן התקשרה אליה, אחותה לא ענתה.

צריך להכין ארוחת ערב, והיא כבר חייבת גם לסדר את הבלגן מפורים.

התיישבה על כסא במטבח, ליד המחשב הנייד הסגור. מהפח הציצה פיסת בריסטול צהובה, קרועה.

אם לא הכשל הנורא ההוא בניתוח, הייתה יושבת עכשיו בזרועותיה תינוקת בת שבעה חודשים, צוחקת ומשחקת. אולי יונקת. אולי אוכלת מבקבוק. או שבגיל הזה כבר נותנים לאכול מכפית?

נשארו לה עוד שישה חודשים.

עוד מעט יראו עליה.

אין לה כוח לתגובות של האנשים.

היא צריכה כבר לשמוח.

אין לה כוח לכלום.

פתחה את המחשב.

שתי הודעות חדשות בג'ימייל.

אחת פרסומת.

אחת הודעה לצוות של בית הספר.

'עדיין לא הודיעו רשמית, אבל כבר הוחלט, אז כדאי שתדעו. ממחר אין לימודים. בתי הספר מושבתים."

אפרת מצמצה, מעבירה שוב עינים על האותיות הכחולות.

'ממחר אין לימודים'.

היא ערה.

וזו הודעה מהמזכירה.

ממחר אין לימודים.

ביום ראשון היא לא הולכת לכיתה ז'.

היא נשפה בקול.

אין לימודים.

בתי הספר מושבתים.

השם, תודה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.