פרק 20: רוצה


1 דקות קריאה
03 Oct
03Oct

פרק 20

"מלחיץ אותי להפגש במצב הזה." חגית התקשרה לאפרת ביום שישי בבוקר. "אני חושבת שכדאי שנבטל את המפגש שלנו ביום ראשון."

"מה? למה מלחיץ?"

"בגלל הקורונה."

"אבל מותר להתאסף עד מאה איש. אנחנו רק ארבע."

"את צודקת, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. אסור להתאסף יותר ממאה איש בגלל סכנת הדבקה. גם מפגש של ארבע הוא מסוכן במידה מסויימת."

"זה לא מוגזם?" התחילה אפרת, והפסיקה. המפגש אמור היה להיות בבית של חגית, אם היא לא רוצה, לא טקטי לשכנע אותה.

חבל.

אפרת בזקה פפריקה לתוך הסיר הקטן של הצ'ולנט. היא קיוותה להעלות שוב ביום ראשון את נושא הקבורה. למה זה מטריד רק אותה? היא לא מצליחה להבין.

אולי בגלל שאצלה זה ילד ראשון. אולי כשיש ילדים קודמים מתרכזים בהם?
או שזה לא קשור.

בעצם מה זה משנה אם אחרות אינן מוטרדות מהשאלה הזו?
לה זה חשוב.

חצי שעה אחר כך התקשרה חגית. "ציפי מציעה שניפגש אצלה. יש לה מרפסת גדולה, ובשטח פתוח יש פחות סכנה להידבק. מה את אומרת?"

"אני אשמח, נהדר. מה הכתובת?"

"ברחוב שלי, במספר עשרים וארבע, יהיה לך קל למצוא."

אפרת הוציאה בצלים מהמקרר. למה היא חשה במתח? הרי היא רצתה את המפגש.

אולי בגלל הצורה שבה הן הגיבו כשהיא דברה על הקבורה של התינוקת. רק חגית הבינה אותה. זאת אומרת, הבינה שאפשר להרגיש אחרת ממה שהיא עצמה מרגישה. לאה הייתה המומה, כאילו הרעיון מוזר, וציפי נרתעה כאילו היא, אפרת, אמרה משהו בעייתי.

אפרת הניחה את הבצלים על קרש החיתוך.

היא תדבר איתן שוב על הקבורה, בכל זאת. היא גם תשאל את לאה וחגית האם הן יודעות איך לאתר את הקבר. הרי שאלו אותן בבית החולים האם הן רוצות להיות אחראיות על הקבורה. זה אומר שאם הן היו עונות שכן, היום הן היו יודעות איפה התינוק שלהן קבור?

בשבת אחר הצהרים הוא הציע לאפרת לצאת. כבר מזמן חשב שלמגורים ביחידה הקטנה יש נטייה לדכא. חייבים לראות עוד עולם חוץ מאשר שלושים וארבעה מטרים רבועים.

בזמנו, כשחפשו, נתקלו ביחידות קטנות וחנוקות הרבה יותר. חיה, אחותו, הזהירה אותו לקחת רק יחידה נורמטיבית. טענה שמגורים ביחידה חנוקה מידי עלולים להביא אפילו לגירושין. צריך מרחב בחיים, בפרט בשנה הראשונה.

"קר." אמרה אפרת. מאתמול, היה מצב הרוח שלה גרוע במיוחד.

"נלבש מעילים," הוא שכנע, "נהיה רק זמן קצר בחוץ."

"בסדר." היא ענתה בלי רצון.

בחוץ נשבה רוח חזקה, ועננים אפורים היו בשמים. איש לא נראה ברחוב.

"בוא נשב." אפרת בקשה ממנו אחרי שעברו על פני ארבעה בניינים.

"אין לך כוח ללכת?" בהריון הקודם לא הייתה מתעייפת מהר כל כך.

"משהו כזה, וגם אין לי חשק."

הוא כלא אנחה כשהם התיישבו על ספסל.

בשעתו תהה מהם הקשיים של השנה הראשונה שחיה מדברת עליהם. למה צריך להיות קשה כל כך להסתגל זה לזה? לאפרת יש אופי טוב ונוח, הוא ראה זאת בבירור בתקופת הארוסין, וגם הוא יודע להסתדר עם אנשים. 

האם קשיים של שנה ראשונה הם מחויבי המציאות?

אחר כך גילה שכן, צריך הרבה אורך רוח כדי להתרגל זה לזה, וכדי לבנות חיים משותפים. אבל יש גם קשיים גרועים יותר מאשר הסתגלות של שנה ראשונה.

הרחוב היה ריק. אישה סגרה חלון באחד הבתים שממול. במרפסת גדולה רכב ילד על תלת-אופן.

הם צריכים משהו ניטרלי לדבר עליו.

"יפי קבלה כבר תשובה מ'כללית'?" הוא שאל.

"כן."

"הם קבלו אותה לעבודה?"

"כן." אפרת נשענה אחורנית על הספסל. "היא מתחילה לעבוד בשבוע הבא."

"יפה! היא בטח מרוצה."

"כמובן."

דפים מקומטים נסחפו עם הרוח במעלה הרחוב, שלש שקיות ריקות עפו באוויר. אפרת הביטה קדימה.

בשנה הראשונה אפרת לא הייתה שותקת ככה. בינו לבין עצמו הרגיש אז לפעמים עייף מהפטפטנות שלה. הלוואי שהיה יכול עכשיו לחזור אפילו לשעה אחת לחיים של אז.

"יש חדש עם הכט?" הוא שאל.

"אמרתי לך, מחר פגישה שלישית."

"אז זה אומר בעצם פגישה שביעית."

"כן, אבל זו לא בדיוק פגישה שביעית. זה שונה מאשר זוג שנפגש ברצף שבע פעמים."

"ברור, חצי שנה זה הרבה זמן."

"לא התכוונתי לזמן שעבר מהפעם הקודמת שהם נפגשו, אלא לכך שהוא לא רצה אותה בזמנו."

"היא עדיין פגועה מאז?"

"לא אמרתי שהיא פגועה, אבל זה רגיש."

לא חייבים לסבך כל דבר. אפשר להבין שבחור היסס על התאמה ואחר-כך חזר בו. דובי מתח את רגליו, לא חסר לו ויכוח נוסף עם אפרת. "כן. נכון." הוא רק ענה.

"מענין אותי איך הוא." אמרה אפרת. "איזה סגנון הוא."

"בחור מצוין, אמרתי לך." טיפה נפלה על כף ידו.

"כן, נכון. התכוונתי – איזה סגנון הוא ברמה האישית, איזה אופי יש לו, האם הוא באמת מתאים ליפי."

"קשה לדעת את זה."

"נכון. הם צריכים לבדוק בעצמם בפגישות, אבל גם אז קשה לדעת. אפשר לבדוק האם יש שפה משותפת, אבל לא באמת יודעים איך החיים יראו."

"את צודקת, וגם אחרי שמתחתנים לא יודעים איך החיים יראו." הוא הביט באפרת. "בעזרת השם יהיה לנו טוב מאד."

מבטם נפגש לראשונה מתחילת השיחה, הייתה הפתעה בעיניה.

היא חייכה אליו. "בעזרת השם."

המרפסת בבית של ציפי הייתה אכן די גדולה, מרפסת מוארת בבנין ישן בנווה יעקב. ארבעתן ישבו שם. הבית היה שקט. הבת הגדולה של ציפי יצאה עם הילדים כדי לאפשר להן לשוחח בשקט.

חגית דברה על הקריטיות של התקופה הראשונה של האבל, הסבירה כמה חשוב לבכות ולשחרר ולהתאבל ככל שמרגישים שזקוקים לזה. בלי להדחיק.

"לא כל דבר הוא הדחקה." ציפי הזיזה את הכסא שלה קרוב יותר לקצה המרפסת. "רק שאי אפשר להתאבל הרבה כשיש ילדים בבית. הם לא אמורים לראות את אמא שלהם בוכה."

"אני מבינה מה שאת אומרת." ענתה חגית. "אבל מותר לילדים לראות את ההורים מלאי צער. גם הם עצמם מרגישים צער וגם הם חוו אובדן ברמה מסויימת, ואם נראה להם שההורים לא מאד מתאבלים, אז משהו לא מובן להם."

"ברור שהילדים ראו שאנחנו מצטערים! אבל אם הם היו רואים אותי בוכה במשך ימים, זה היה עלול להכניס אותם לטראומה."

"אישה יכולה לבכות כמה שהיא צריכה וכמה שהיא רוצה." חתכה לאה. "ילדים יכולים להבין שככה זה בחיים. חוץ מזה, שהם לא צריכים להיות איתה כל הזמן. בשביל זה יש בעל."

"לא תמיד זה מסתדר בדיוק ככה." אמרה ציפי.

"בסדר. אז כל אחת איך שאצלה, אבל אישה חייבת גם את הזמן שלה בפרטיות, והרגשות שלה צריכים לקבל מקום, גם אם זה לא בדיוק נוח לכולם."

ציפי הדקה את שפתיה.

מבטה של אפרת נדד החוצה מבעד למעקה המרפסת. שני ילדים רכבו על אופניים, כמה אחרים שיחקו בכדור.

"לשום דבר אין כלל חד משמעי." אמרה חגית. "כל אחת חווה אחרת את האבל, וכל בית הוא אחר. גם לא כל בעל יכול לתמוך."

"כל בעל חייב לתמוך." לאה הסיטה אחורנית קווצת שיער מהפאה שלה. 

"אישה לא אמורה להתמודד לבד אחרי אובדן של תינוק, ולא יכולה להתאושש כמו שצריך בלי עזרה."

"לא דברתי על עזרה טכנית, אלא על תמיכה נפשית." הסבירה חגית. "נשים חוות אובדן של תינוק או של עובר באופן עמוק הרבה יותר מאשר גברים. אישה חשה שהתינוק היה חלק ממנה, אצל גברים זה שונה. האבל שלהם לפעמים פחות גדול, והפער הזה יוצר קשיים בתהליך האבל של האישה."

"זה רק צד אחד, ואת גם מידי מכלילה." לאה נשענה אחורנית. "הבעל הוא היחיד שממש שותף לאובדן. רק הוא איבד ביחד איתך ילד. הוא היחיד שיכול להבין אותך."

"לפעמים זה נכון, אבל חשוב לדעת שרק לפעמים." חגית השתהתה רגע, כאילו אינה בטוחה אם היא רוצה להמשיך. "בעלי אמר, אולי רק שבוע אחרי הלידה, שלא היינו יכולים לגדל ילד עם תסמונת דאון." היא הביטה באפרת, עיניה לחות. "כמעט לא יכולתי לשאת שהוא מדבר כך, אבל לפחות ידעתי שזה נורמלי, שהרבה אבות היו מרגישים אותו דבר. הידיעה הקלה עלי."

ציפי פתחה את פיה כאילו היא עומדת לומר משהו, וסגרה.

"בכל זאת קשה שהוא לא מבין אותך." אמרה אפרת.

"נכון, כמובן."

השמש שהאירה על המרפסת נעלמה מאחורי הבית הסמוך. משאית חלפה ברחוב.

"חשבתי עוד על הקבורה." אפרת בלעה את רוקה. "אתן לא מבינות אותי, אבל אני רוצה לדעת איפה היא."

"לי זה דווקא נראה ממש מובן." היה רוך במילים של חגית. "היא הייתה ילדה שלך."

"איך יכול להיות שאתכן שאלו על הקבורה ואותי לא? זה תלוי בבית חולים?"

"כנראה, ואולי גם בגלל שהתינוקת שלך נפטרה בבית חולים שאליו העבירו אותה בשביל הניתוח." חגית ענתה לה. "את לא היית שם כשהיא נפטרה."

אפרת מצמצה. ליבה הולם בתוכה כמו שאף פעם לא חשה בו. "אז מה אני יכולה לעשות?"

"אם את רוצה, פשוט תתקשרי לבית החולים שבו ניתחו אותה." ענתה לאה. "מישהו אמור לדעת היכן היא קבורה. חייב להיות שזה מידע שאפשר להגיע אליו."

הבנין ממול כמו הטשטש מול אפרת. ציפור חגה בשמים. צפירה מהכביש נשמעה במרפסת.

אפרת העבירה את לשונה על שפתיה.

"אני רוצה."

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.