פרק 21: חביתה


2 דקות קריאה
17 Oct
17Oct

מוזר להיות פתאום לבד בבית, בלי שום הספקים שהיא צריכה לרוץ אחריהם, בלי בית ספר שהיא חייבת ללכת אליו.

השם, תודה שאין בית ספר.

איך אמא שלה מרגישה? בעבודה שלה בסלון לשמלות כלה, מן הסתם אין שינויים גדולים. כלה צריכה שמלת כלה, גם אם החתונה היא עם קהל מצומצם. או שיש כאלה שדוחים עכשיו חתונות? היא תתקשר אליה עכשיו.

"אפרת, מה שלומך? איך החופש הלא מתוכנן?" אמא שלה התעניינה בחמימות, אבל נשמעה קצת מתוחה.

"מושלם." אפרת צחקה. "אבל ברצינות. לא היה זמן שהייתי צריכה חופש מבית הספר כמו עכשיו."

"מה קרה?"


"בגלל כיתה ז', מה שסיפרתי לך. אף פעם לא היה לי קשה כל כך עם כיתה."

"עד כדי כך? מה גורם לזה?"

אפרת ניגשה עם הטלפון למתקן הכביסה, והטילה את הבגדים היבשים לתוך קערת הפלסטיק הכחולה. "אני לא ממש יודעת. זאת אומרת, הן כיתה קשה. כל המורות אומרות את זה. אבל משהו שם נהיה לי בעייתי במיוחד." 

איך זה שדווקא באוזני אמא שלה היא מתחילה לגלול את התסבוכת? 

"ממלאת המקום של המחנכת מעורבת מאד, חשוב לה שאני אתנהג עם הבנות בדרך מסויימת, וזה מסבך." אפרת שמטה לקערה את הגרביים שהחזיקה. זה הענין? עד עכשיו לא הגדירה גם לעצמה את הענין כך.

"מה זה אומר 'בדרך מסויימת'?" חקרה אמא שלה.

"היא חכמה, ויש לה גישה חינוכית טובה. היא מבינה את הבנות הרבה יותר מאשר רוב המורות, ואני גם רואה שהיא מצליחה איתן, אבל – לא יודעת, יש דברים שהיא אומרת לי, ובשטח זה לא עובד."

"היא לא אמורה להגיד לך מה לעשות עם הבנות. זה לא תקין!"

"היא לא ממש אומרת לי מה לעשות. היא מדברת איתי על הגישה החינוכית, ולא מתערבת בפועל. רק שזה בכל אופן – "

"אפרת," הקול של אמא שלה נעשה בהול פתאום. "יפי בממתינה. היא כנראה סיימה עכשיו פגישה. אני עוברת אליה."

צליל ניתוק.

הכט ויפי נפגשו בבוקר? מעניין. אפרת הניחה את הטלפון, ערמה את הבגדים הנותרים בקערה, וגררה אותה לחדר השינה.

הבעיה שלה זו יסכה?

לא. אין מצב. הבעיה היא עם הבנות.

אבל למה עד שיסכה הגיעה, היה המצב טוב יותר?

לא, לא היה טוב יותר. גם אז היא הייתה צריכה את העזרה של המחנכת הקבועה שלהן.

כל המורות היו צריכות את העזרה של המחנכת.

עכשיו זה שונה. וגרוע יותר. אז אולי הבעיה כן נוצרה בגלל יסכה?

אפרת הכניסה למגירה של דובי את הגרביים.

טוב, די. לפחות עכשיו היא לא צריכה להתמודד איתן. יש סיכוי שגם אחרי פסח לא יהיו לימודים?

מה עם יפי?

היא תצטרך לחכות עוד קצת כדי להתקשר לשאול.

במדף מצאה את הספר 'ילד הסוסים', עדיין לא קראה בו בצורה מסודרת. 

דידי שונה לגמרי מרואן, הילד המתואר בסיפור. זה ברור. אבל מה הענין של מיכל בספר הזה? הוא לא מסוג הספרים שהיא קוראת והוא אפילו לא במיוחד מוצלח או מעניין.

כבר כמה פעמים דברה עם מיכל ורצתה לברר, ולא מצאה שום דרך לשאול בלי לשאול.

אפרת התיישבה עם הספר. אולי בין הדפים תמצא תשובה.

הפרק הראשון. את חלקו כבר קראה, על חלקו דלגה. עכשיו עיינה בתשומת לב. אביו של רואן מספר על חשדות שהתעוררו אצלם עוד כשרואן היה בן שנה וחצי. רואן ידע לומר מילים שונות, אבל לא מילים בסיסיות אחרות כמו אבא ואמא, הוא היה פורץ בצרחות כשדברים מסויימים התנהלו שלא לשביעות רצונו, הסבים והסבתות טענו שמפנקים אותו יותר מידי.

כשקצת גדל, החלו לו התפרצויות זעם.

לדידי אין.

בטוח?

הוריו של רואן הבינו שמשהו אינו כשורה, אבל רואן היה קשור אליהם רגשית באופן מיוחד, ולכן לא העלו בדעתם שמדובר באוטיזם. הם לקחו אותו לעזרה של קלינאי תקשורת, ושל מרפא בעיסוק. רואן התעלם מהמטפלים ולא שיתף איתם פעולה. בבית הוא היה מסוגל לשבת ולשתוק ולבהות במשך שעות, עד שלפתע נתקף בעוד התפרצות זעם נוראית ומחרישת אוזניים. החיים בבית הפכו לגיהנום.

כל זה לא קשור לדידי.

גם דידי יכול לשבת בלי לעשות כלום.

אבל לא במשך שעות! והוא גם לא בוהה.

הוריו של רואן היו חסרי אונים, עד שביום אחד אמו של רואן חפשה ומצאה רשימה של תסמינים לאבחון מוקדם של אוטיזם.

חוסר ענין בהצגת צעצועים להורים או למבוגרים אחרים. דידי מראה משחקים? למה היא לא מצליחה להזכר בפעם אחת שהראה לה משחק שלו?
היעדר מחוות: הצבעה, הושטת יד, נפנוף וכדומה. דידי כן מנפנף לשלום.
חוסר ענין בשיתופם של אחרים בהנאה או בשמחה. דידי ממש ממש אוהב לשתף!
חזרה על אותן תנועות עם עצמים מסוימים. אף פעם לא.
היעדר קשר עין ישיר. הוא תמיד עם קשר עין!
חוסר תגובה כשקוראים בשם. תמיד הוא מגיב!

אפרת שאפה אוויר, ועברה בעיניה על התסמינים האחרים. אף אחד מהם לא התאים. אולי היעדר אוצר מילים? דידי התחיל לדבר מאוחר. אבל מה זה קשור? הקלינאית שהוא הלך אליה אמרה שיש לו אוצר מילים תקין.

הוא מדבר באופן קצת מתנגן. זה הדבר היחיד שאולי קשור.

והיא גם לא זוכרת אותו משתף בשמחה שלו במשחק. אולי הוא קצת מופנם? או שסתם כך לא הזדמן שיראה לה. לא ברור. אבל אין סיכוי שהילד הזה אוטיסט!

אל תוך התופת – זו הייתה הכותרת של הפרק הבא. לא מוגזם?
הפרק גולל את המאמצים של הוריו של רואן לחפש את שיטת טיפול אפקטיבית לאוטיזם, את הסכומים הבלתי נתפסים שנדרשו מהם כדי לנסות שיטה שהאמינו בה, ואת ההידרדרות במצבו של רואן. היו לו התפרצויות זעם איומות, והוריו לא הצליחו להתמודד איתו. לפעמים גם היה מקיא מתוך ההתפרצות.

עצוב עצוב עצוב. אפרת שינתה תנוחה על הספה. בשביל מה היא קוראת את זה?

הפרק עבר לדון בהיבטים המדעיים של האוטיזם, איך הוא נוצר, מהם הגורמים הביולוגיים שלו, אלו מחקרים נערכו בנושא. מיכל באמת מתעניינת בנושאים הללו?

אפרת הניחה דף לסימניה, וסגרה את הספר.

מה עם מיכל עכשיו? מן הסתם קשה לה להעסיק את הילדים.

אולי היא יכולה לעזור. היא תצייר להם ציורים שהם אוהבים ותשלח במייל.

"רעיון נהדר." מיכל ענתה לה בטלפון, היא נשמעה רעננה. יוכל להתאים לדבר איתה עכשיו על הקבורה? מיכל תבין אותה. "כרגע הם דווקא בסדר, אבל לא חסרים פה זמנים של שעמום."

"מה הם עושים?"

"מה?"

"סתם, מה הם עושים עכשיו." אם הן היו בשיחה פנים מול פנים, מיכל הייתה מזהה את המבוכה שלה וקולטת שהיא מנסה לגשש, שהיא רוצה להגיד לה משהו.

"לא משהו מיוחד. דידי מסתכל באיזה ספר, ויוכי עם הבובה והעגלה. אפרים נרדם."

"טוב שיש גם זמנים כאלה."

"נס שיש גם זמנים כאלה. אפרת, אני ממש רוצה לדבר איתך, אבל חייבת לעבוד. עד שיש שקט, אני עם ערימה של משימות פה שחייבת לסיים. שמחה שהתקשרת."

"וואו, מדהים." הוא שמע את אפרת משוחחת בטלפון. "תקשיבי, שלחתי הבוקר לאחותי ציורים יפים בשביל הילדים שלה. להעביר לך אותם?"

---

"גם הילדים שלה לא מאד אוהבים לצבוע, אבל ציירתי להם ציורים מצחיקים. אריה נוסע בבימבה, ופיל משחק בעגלה ובבובה. אחותי אמרה שהם התלהבו לצבוע."

---

"כן. בכיף."

---

"בעלי הגיע, אז נדבר. להתראות."

היא הניחה את הטלפון.

"מי זו הייתה?" הוא התעניין.

"לאה פוקס."

הוא הניח את השקית שהחזיק. "ממחר אני לומד בבוקר מהבית."

"מה? למה?"

"דומב חושש להגיע. יש לו אמא מבוגרת שגרה אצלו. הוא רוצה שנלמד בטלפון."

"איך אפשר?"

"למה לא? כל אחד יושב עם הגמרא שלו בבית".

אפרת הכניסה את תפוח האדמה האחרון לסיר, והניחה את המכסה.

"מהרשב"א נראה אחרת." קולו של דובי הלומד בסלון, מילא את הבית. אף פעם לא הייתה לה הזדמנות לשמוע אותו לומד ברצף כמו בימים האלה. 

"אני אסביר לך למה אני חושב כך." הוא המשיך בבטחון.

אפרת התיישבה על המיטה בחדר שינה.

החברותא אמר משהו, דובי צחק בקול.

היא דפדפה במספרי הטלפון שבנייד, ונעצה מבט ממושך במספר שהכניסה לאנשי הקשר יומיים לפני כן.

להתקשר?

למה היא מהססת כל כך הרבה? הרי כבר החליטה.

אבל אולי היא עושה טעות.

את צריכה לעשות את זה

די.

קמה וסגרה את הדלת של חדר השינה.

לקחה נשימה עמוקה, ולחצה על המקשים באיטיות. אפס, שתיים, שש, שבע, שבע, שבע, אחת אחת אחת.

צליל חיוג.

מרכז רפואי הדסה, שלום. לעברית הקישו אחת או המתינו, פור אינגליש פליז- -

לחצה על 'אחת' ולפתה את הטלפון.

למרכז זימון תורים הקישו אחת, לשירות רפואי פרטי הקישו שתיים, למרכזיה הקישו אפס או המתינו.

קולו של דובי נשמע מהסלון.

הוא לומד בקול. הוא לא ישמע אותה.

וזה גם לא בסדר שהיא צריכה לעשות את השיחה הזו מאחורי גבו. זכותו להרגיש אחרת, אבל אין לו זכות לא לאפשר לה לדבר על מה שהיא מרגישה.

השיחה מועברת, נא להמתין.

הדסה שלום אנחנו עסוקים בפניות קודמות. נא להמתין.

את לא בסדר.

זה לא נורמלי.

זה כן. זה הכי נורמלי. אני אמא שלה.

הדסה שלום אנחנו עסוקים בפניות קודמות. נא להמתין. הדסה שלום אנחנו עסוקים בפניות קודמות. נא להמתין. הדסה שלום אנחנו עסוקים בפ - - -

היא הייתה רוצה שאעשה את זה.

די עם המחשבות האלה!

אפרת ניתקה.

היא פתחה את דלת חדר השינה, ויצאה למטבח.

חזרה לחדר.

למה את נלחצת מהטלפון?

התיישבה על המיטה, משכה אליה את ברכיה.

קמה שוב, הלכה למטבח, הוציאה בצל מהמקרר, הניחה אותו על השיש.

נכנסה לחדר. לקחה את הטלפון.

חזרה למטבח.

בשביל מה בעצם היא הוציאה את הבצל?

הגיוני שאת נלחצת מהטלפון. מה את רוצה מעצמך?

הבצל בשביל השעועית הירוקה, רצית להכין שעועית ברסק.

היא לקחה את הסכין והתחילה לחתוך.

מחר תתקשר שוב.

כשחזר מערבית, מצא את אפרת נרגשת.

"יפי מתארסת!"

"הו, נהדר! מזל טוב! הערב?"

"כן, הם נפגשו אחרי צהרים וסגרו. אמא שלי אומרת שהם רוצים לערוך ווארט עם אירוסין מיד, בגלל המצב. רגע, שימי מתקשר."

היא ענתה לשיחה. דובי תלה את החליפה על המתלה שמאחורי דלת הכניסה. טוב לשמוע את אפרת עליזה.

נהדר שהם החליטו לסגור. ברוך הכט הוא בחור מצוין. אז זהו? מעכשיו הם גיסים? הוא חייך לעצמו.

"בסדר, אני יודעת שאין עכשיו אוטובוסים בשעות האלה." הוא שמע את אפרת עונה לאחיה בטלפון. "נקח מונית. ברור."

---

"מה? מה פתאום?"

---

"שימי, אתה מגזים."

---

"זה לא הגיוני."

---

"אני לא כזו מנותקת, אני יודעת מה קורה."

פניה התעננו. מעבר לקו האריך שימי בשכנוע של - - - מה הוא רוצה ממנה? מה הוא כבר יכול לרצות?

"טוב, לא יודעת. אני אחשוב על זה."

---

"בסדר. תודה שאתה דואג לי."

היא ניתקה בהבעת נכאים.

"מה הוא רצה?" ברר דובי.

"להגיד לי שלא כדאי שנבוא לאירוסין."

"הו, באמת! מי כבר יהיה שם?"

"רק אנחנו והכט."

"הוא מגזים." גם בפורים שימי נלחץ מהקורונה, הוא סתם כך טיפוס קצת לחוץ.

"לא יודעת, אולי הוא צודק." אפרת נראתה מודאגת. "הוא אומר שבגלל שאני בהריון אני צריכה יותר להזהר."

"מה הקשר?"

"כל מחלה מסוכנת יותר בהריון, הגוף חלש יותר."

"לא פרסמו שום אזהרה לנשים בהריון."

"שימי אומר שאין עדיין מספיק מידע על הקורונה, ושצריך להזהר. הוא גם אומר שלדעתו היו צריכים לערוך את האירוסין רק עם ההורים."

"נו, באמת."

"לא יודעת. לדעתך הכל שטויות?"

דובי שפשף את מצחו. "הקורונה לא שטויות, הלוואי שהיא הייתה. את רואה מה קורה עכשיו בטלז-סטון. השאלה אם צריך להזהר עד כדי כך."

וילון ורוד סגור, חיים חדשים שבוקעים מאחוריו, אושר עמוק ששוטף את כולו.

קול תינוק שדועך ונמוג, בכי נורא מלב שבור.

אז לא יכלו לעשות דבר בשביל למנוע את האסון. שום דבר לא היה תלוי בהם.

ואם עכשיו יקרה משהו בגללם?

"עדיף שלא נסע." הוא גילה שקולו צרוד, וכחכח בגרונו. "יש הגיון במה ששימי אומר."

"בסדר."

הוא הסתכל בה בהפתעה. למה הסכימה מיד? האם חשבה גם היא על מה שהוא חשב?

בעצם, פעם הייתה משתכנעת ממנו כמעט תמיד כך, מיד.

"אני צריכה להסביר להורים שלי." היא נראתה מוטרדת וקצת מצוברחת, אבל שלמה עם עצמה.

הוא התיישב לארוחת ערב כשהיא שוחחה עם אמא שלה, עם מיכל, עם יפי, ושוב עם מיכל.

"ההורים שלי הבינו." אמרה לו אחר-כך. "וגם יפי וכולם." חייכה לרגע. 

"יותר מידי הבינו. יפי לקחה ללב, אבל לא לחצה עלי לבוא. מסכנה, עד שהיא מתארסת. קצת דכאון להתארס ככה, בלי חברות ובלי כמעט אף אחד."

"העיקר שהיא מתארסת."

"כן, אבל זה חסר. מיכל מארגנת לה מתנה שתגיע אליה עם משלוחן עוד הערב, ובכל אופן, הלוואי שהייתה לי עוד דרך להשתתף."

"יש לי רעיון!" משום מקום זה צץ בדעתו.



"יפי המהממת!"

אפרת עמדה ליד הקיר בסלון, לבושה בבגדי שבת, מאופרת, בפאה. הוא החזיק את המצלמה מולה. "אני לא יכולה להאמין שאת מתארסת, ואני בבית. מוכרחה להשתתף איתך מרחוק!" היא חייכה חיוך זוהר למצלמה.  "קודם כל – חיבוק! אני כל כך מתרגשת! וגם – "

היא נתקעה במבוכה.

"תעצור. די. אני צריכה להתחיל מהתחלה, ואל תזיז כשאתה מסריט, אחרת הקליפ קופץ כשצופים."

לקחה את המצלמה מידו, והציצה במה שצילם. "תעמוד קרוב יותר. בסדר? זהו. תודה רבה! נתחיל שוב. אוף, אני לא יודעת מה להגיד."

שוב נעמדה ליד הקיר.

"יפי, אחותי המהממת! אני מרוגשת ומאושרת איתך מרחוק! לא יכולה להאמין שאני מרחוק! אני מנסה לדמיין שאני איתכם בבית, ואת תדמייני שאני איתך. מזל טוב גדול וענק לאירוסיך! דובי אומר שברוך בחור מדהים. תחיו לכם חיים טובים ביחד, ו – "

היא הסתכלה במצלמה בפה פתוח, "ו - ושתהיו מאושרים. שיהיה לכם טוב. ו –" היא צחקה. "שוב נתקעתי."

כמה זמן כבר לא שמע אותה צוחקת. הוא חייך. "את יכולה לכתוב מה את רוצה להגיד, ולתלות על הקיר מאחורי." הציע.

"רעיון, אבל רגע. אני אנסה עוד פעם."

שוב נעמדה מול המצלמה, קורנת.

אילו רק היה יכול להשאיר את הרגע הזה לתמיד.

דובי קרא עיתון על הספה. היא שרבטה על דף ליד השולחן במטבח.

מה קורה עכשיו באירוסין? אמא שלה שמה אותה על טלפון עם רמקול כששברו את הצלחת, כדי שתוכל לשמוע. לא שהיא ממש הצליחה לקלוט, אבל הרגישה קצת את האווירה, הרגישה מספיק כדי להצטער שוב מכך שהיא תקועה בבית, וגם בשביל להתרגש שוב עם יפי.

יפי התקשרה אליה רגע לפני שכולם התחילו להגיע. "הסתכלתי על הקליפ שלך חמש פעמים רצוף." הקול שלה היה מחויך. "אבל זה לא במקומך בעצמך, אפרת. את חייבת לבוא לכאן בקרוב. כן?"

אפרת הרחיקה את הדף ונעצה בו מבט. היא לא שמה לב שציירה טבעת.

ציור ליפי לארוסין.

היא השעינה את מצחה על כף היד.

למה ניתקה היום את השיחה עם בית החולים?

סתם יש לה נקיפות מצפון. היא עושה משהו טוב, לא משהו רע.

קמה ופתחה את הארון החלבי. יש פודינג בבית, יופי.

היא הוציאה ביצים מהמקרר, ושלפה את התבנית החלבית מהתנור. אפשר להכין עוגה מהירה, ולחגוג לפחות כאן. מרגש כל כך שיפי מתארסת, סוף סוף.

אפרת פתחה ביצה.

מחר היא חייבת לסיים את השיחה. למה היא כל כך נרתעת? היא צריכה לדעת איפה הקבר של הילדה שלה. זהו. היא סתם מסתבכת. דובי היה עושה את זה בקלות; מתקשר, מברר איפה שצריך, מתקשר לעוד מקום. 

תוך חצי יום הוא כבר היה משיג את המידע.

היא הוציאה ביצה נוספת מהתבנית.

דובי נכנס למטבח.

אילו רק הייתה יכולה לשתף אותו עכשיו.

אם היא רק תגיד את המילה 'קבר', הוא יאטם ויתרחק ויכעס.

גם היא תגיד רק 'תינוקת' הוא יכעס.

מה הטעם לחגוג, אם היא צריכה לבלום את עצמה? אם היא צריכה להסתיר חצי מהמחשבות שלה ולהעמיד פנים שהיא רק שמחה?

היא פתחה גם את הביצה השניה.

"את מכינה משהו?"

אילו רק הייתה יכולה להסביר לו מה היא מרגישה.

אפרת ערבבה את הביצים עם מזלג. "כן," שמעה את עצמה אומרת, "אני מכינה חביתה."

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.