פרק 22: תור


1 דקות קריאה
31 Oct
31Oct

"באיזו שעה התור שלך?" דובי הוציא את התפילין מהארון.

"עשר וחצי." אפרת העבירה לשון על שפתיה, היא חשבה שדובי שכח שיש לה היום תור לרופאה. אולי קיוותה ששכח? בהריון הקודם היה לה חשוב כל-כך שיבוא איתה. עכשיו כבר איננה יודעת מה היא מרגישה.

הוא העיף מבט בשעון הקיר. "אז נצא מיד כשאחזור מבית הכנסת, כן?"

"כן."

"להתראות."

הדלת נסגרה אחריו. היא שאפה אוויר.

היא משתגעת ממתח, ולא יודעת אפילו מה גורם לה לכזה מתח. בסך הכל מעקב שגרתי. היא לא נורמלית שדחתה אותו עד עכשיו.

לפחות לעכשיו קבעה תור. היא כבר ממש חייבת להכנס למעקב סדיר.

אפרת התיישבה ליד המחשב.

בתיבת המייל, חיכתה לה הודעה חדשה ממיכל.

אפרת, אני לא רוצה להלחיץ אותך, אבל מצרפת לך בכל זאת הקלטה של סרטון שהעלתה רופאת ילדים ישראלית מאיטליה. יש שם עכשיו מאות מתים בכל יום, שרק לא נהיה במצב הזה. תשמרי על עצמך.

מה?

אפרת פתחה את פס הקול המצורף למייל.

ישראלים יקרים, מה עובר עליכם?

קול נשי חרד דיבר ברגש.

תישארו בבתים שלכם. להיות בפארקים עם חברים, לשבת בים, או להזמין לארוחות אצלכם בבית גם עם קצת חברים – זה רק עוזר לווירוס הזה.

תלמדו מהטעויות שלנו, אני חוזרת ואומרת. גם אנחנו לפני שלושה שבועות היינו עם שלושה חולים, ומיד סגרו בתי ספר וגנים והמליצו להישאר בבתים כמה שיותר, אבל אנחנו המשכנו בחיים כרגיל למרות ההגבלות. יצאנו, בילינו, צחקנו וזלזלנו - ומה הייתה התוצאה? עשו לנו הסגר כללי אחרי שבועיים. אחרי שבתי החולים קרסו. אחרי שכבר משאירים אנשים, גם צעירים דרך אגב, למות בביתם.

אנשים מתים בודדים בבית החולים בלי להגיד שלום לאהובים שלהם, בלי הלוויה. מתים כמו נמלים, כלב מת בצורה יותר מכובדת. אני מבקשת - תישארו בבית, אתם לא חסינים, אולי אתם הבאים בתור. תשנו כיוון מיד, עכשיו! תסתגרו בבית, אם לא בשבילכם אז בשביל הילדים שלכם, ואם לא בשביל הילדים שלכם אז בשביל השכן שלכם שאולי חולה סרטן סופני. בשביל הסבא וסבתא שלכם שגילם נושק לשמונים.

תסתגרו בשביל ההורים שלכם שגם הם כבר לא צעירים, ואפילו בשבילנו הרופאים. תרחמו עלינו. אנחנו תמיד נהיה שם בשבילכם, אבל תשתדלו לא לגרום לנו לדבר הגרוע ביותר שיכול להיות בקריירה של רופא. אל תאלצו אותנו לבחור מי יחיה ומי לא - כי אין לנו פשוט מיטה בשבילכם או את הציוד הנדרש בשביל להציל אתכם.

מה???

היא מצמצה מול המסך השחור, והחזירה את פס הקול לתחילתו.

"יסגרו חנויות עוד מעט." לוי עדכן אותו כשהגיע אחרי צהרים לכולל.

"אתה רציני?"

"יצמצמו גם את התחבורה הציבורית עוד יותר."

"איך אפשר לסגור חנויות?"

"חנויות של מזון ישארו פתוחות. חנויות אחרות יסגרו."

דובי גרר קצת קדימה את הספסל שלפניהם והתיישב.

"בספרד איבדו שליטה על קבורת המתים. הם פתחו חדר מתים מאולתר במגרש של החלקה על הקרח."

דובי הניח את הגמרא על הסטנדר. "מזעזע." ענה בלי לחשוב, ודפדף בגמרא הפתוחה.

אפרת התעקשה לא ללכת הבוקר לרופאה, טענה שזה מסוכן. הוא עשה כל מה שיכול היה כדי לשכנע אותה בסבלנות. לא עזר שהוא הציע שהם יקחו מונית, ושהם יחכו מחוץ למרפאה עד שיגיע תורה. הוא הסביר לה שבכל מקרה הם באים במגע עם עוד אנשים, ואם לא היא, אז הוא. אין טעם לוותר דווקא על התור לרופאה. היא חייבת להתחיל מעקב הריון, כבר מזמן הייתה צריכה.

אפרת טענה שקופת חולים מסוכנת יותר, וגם אמרה שבאמת כדאי שגם אחרי צהרים ילמד דרך הטלפון. מה ההגיון בזה? בכל מקרה הם לא יוכלו להסתגר בבית בלי סוף. לקניות הוא יהיה חייב ללכת. צריך להזהר מהקורונה, אבל לא צריך להשתגע.

דובי החליק על הדף הפתוח. "בוא נתחיל." הוא אמר ללוי והתאמץ להסיט את מחשבותיו אל הסוגיה שבה הפסיקו אתמול. אפרת ממש סרבה להקשיב לו, תמיד היא לא ככה. כנראה המתח מהקורונה עושה לה את זה, הדבר האחרון שהם היו צריכים עכשיו.

את חייבת להוציא את עצמך מהדיכאון הזה.

כבר שעתיים היא שוכבת על הספה בלי לעשות כלום. אולי זה לא היה בסדר מצידה לבטל את התור. היא יודעת שהמעקב חשוב. מצד שני, אילו הייתה נדבקת בקורונה בקופת חולים, שום מעקב לא היה עוזר.

נעצה מבט ארוך בטלפון, ולחצה שוב על חיוג חוזר.

מרכז רפואי הדסה, שלום.

היא ניתקה.

תחליטי כבר אם את מתקשרת או לא.

דובי לא מעלה בדעתו שזה מה שמעסיק אותה כל הזמן.

מה הוא יגיד אם ידע?

לא הייתה מאמינה על עצמה שתסתיר ממנו דברים.

אפרת התיישבה. היא חייבת לעשות משהו עם עצמה, חייבת להוציא את עצמה ממצב הרוח הנוראי הזה בכוח. לצייר לא יעזור לה. להסתובב בחוץ היא לא רוצה עכשיו.

אולי כן הייתה צריכה ללכת לרופאה היום.

די. די.

היא הכריחה את עצמה לקום מהספה. היא חלשה בגלל ההיריון, אבל לפעמים כשמתפקדים ההרגשה דווקא משתפרת. היא תסדר את המדפים שלה בארון. הגיע הזמן.

היא הלכה לחדר, ורוקנה את מדף הסריגים. עוד מעט קיץ, אבל בינתיים היא עדיין צריכה אותם. היא קיפלה אותם אחד אחד. הטלפון צלצל. היא לקחה אותו בתקוה. מספר לא מוכר היה על הקו. זו לא מיכל.

"קמחא דפסחא!" קול מוקלט הכריז בדרמטיות, "חג הפסח מתקרב, ובשכונתנו – "

אפרת ניתקה, וגילתה שהיא מאוכזבת.

למה ציפתה?

אולי קיוותה שיהיה לה מישהו לדבר איתו.

בשימת לב החזירה את הבגדים המקופלים לארון. אם היא ככה, מה עוברות נשים מבוגרות שגרות לבד, ועכשיו לא יכולות לפגוש אף אחד. מסכנות. 

אפשר להשתגע מהבדידות הזו.

רגע, סבתא של דובי!

איך שכחה ממנה? אחרי הביקור שהיא ודובי ערכו בחורף, הם החליטו שישתדלו לנסוע אליה לפחות פעם בחודשיים, לחיפה. בסופו של דבר לא הגיעו אליה אפילו לא עוד פעם אחת.

מה איתה עכשיו?

אפרת לקחה שוב את הטלפון. אפילו את המספר אין לה.

היא יכולה לחכות עד אחרי ה'סדר' בכולל, ולבקש מדובי את המספר, אבל היא צריכה להזיז את עצמה עכשיו.

אז היא תברר.

חמותה הופתעה לשמוע אותה. "יפה מצידך שאת חושבת על סבתא." ענתה בחמימות. "היא לא לבד עכשיו. אביגיל הגיעה לגור איתה בתקופה הזו. את מכירה את אביגיל?"

"לא."

"הבת של גיטי, אחותי, מחיפה."

"כן, אותה אני מכירה." אפרת חייכה.

"אביגיל לא יוצאת בכלל מהבית, כדי לא לסכן את סבתא. אחיות שלה עורכות את הקניות ומשאירות להן ליד הדלת."

"בת כמה אביגיל?"

"שבע-עשרה. קצת צעירה מידי בשביל פרויקט כזה, אבל לא שייך להשאיר את סבתא כך לבד. אביגיל עברה לגור אצלה יומיים אחרי פורים, כשהבנו מה עומד להיות."

"כל הכבוד לה." אפרת השמיעה מה שהתבקש להשמיע. האמת, אם לה הייתה כזו סבתא, הייתה שמחה להזדמנות לגור אצלה. היא כל כך התרשמה מסבתא של דובי, אז, בביקור היחיד ההוא. שמחת החיים שלה, הפיקחות שלא התעמעמה עם השנים, הטבעיות והכנות. מדהים איך אדם יכול להיות בעל נפש עשירה כל כך, עד שגם בזקנה פשוט טוב להיות איתו.

הלואי שגם לה הייתה סבתא כזו, סבתא שאפשר לדבר איתה. הסבתא היחידה שזכרה הייתה סבתא יוכבד. תמיד כשהיא הייתה מגיעה לבקר אצלם, הייתה החרדה חונקת בגרונה של אפרת. אם אבא יגיד למשהו לאמא, או אם אמא תתרגז על משהו שאבא יעשה, סבתא תתערב ותצדיק את אמא.

"סבתא תשמח מאד אם תתקשרי." אמרה שוב אמא של דובי בהערכה. 

"ממש יפה שזכרת אותה. אני אתן לך את המספר."

המדף היה מלא בחלקו. על המיטה היו מונחים שני סריגים שכבר לא עומדים עליה עכשיו טוב. היא צריכה להחליט איפה לשמור אותם עד לחורף הבא.

אפרת התיישבה על המיטה. מתוך פיזור נפש לחצה על השיחות האחרונות. 

חמש פעמים שיחה יוצאת למודיעין של הדסה עין כרם. זהו מספר לא שגרתי, וגם יוצא דופן שהיא תתקשר למקום אחד חמש פעמים. דובי יכול לשים לב בקלות, אם הוא יסתכל בשיחות היוצאות שלה.

זה לא יקרה, כמובן. הוא הרי אף פעם לא בודק עם מי דברה.

ואם במקרה הוא יקח את הטלפון שלה ליד?

אפרת לחצה על מחק.

הודעה קפצה על המסך: למחוק ערך מהרשימה?

האגודל שלה השתהה, ואז בחר ב- לא.

אולי יהיה טוב אם דובי יסתכל בפלאפון שלה.

היא לקחה נשימה עמוקה.

כבר רבע שעה לא חשבה על הטלפון להדסה. גם עכשיו היא לא תחשוב.

היא תתקשר לסבתא של דובי.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.