פרק 23: ליל הסדר


1 דקות קריאה
14 Nov
14Nov

דובי יצא לקניות. יקח לו לפחות שעה.

אפרת סגרה את מכסה הסיר, ונשענה בגבה על השיש במטבח, אוחזת את הטלפון.

אם עוד פעם אחת היא תתקשר למודיעין הדסה ותנתק מיד – היא תשתגע.

אף פעם לא הייתה כזו מתוסבכת.

מיכל הייתה אומרת לה עכשיו שהיא לא מתוסבכת, שהיא במצוקה, ושמובן שקשה לה להחליט מה לעשות.

מקודם ניסתה להתקשר למיכל. לא הייתה תשובה.

עם מי עוד היא יכולה לדבר?

הייתה רוצה לשוחח עם סבתא של דובי. כל כך נהנתה לדבר איתה בשבוע שעבר. אבל מה תגיד לה? זה לא נורמלי להתקשר לסבתא של בעלך שעד היום דברת איתה בערך פעם וחצי, ולהתיעץ איתה על מצוקה שיש לך עם בעלך, הנכד שלה.

אפרת עברה על אנשי הקשר שבזכרון של הטלפון שלה. מה ההגיון שתמצא כאן מישהי שיש טעם לדבר איתה? אין הגיון.

על הצג התחלפו בזו אחר זו חברות מהסמינר, חברות לצוות, קרובות משפחה.

יסכה כץ

האגודל של אפרת עצר באוויר.

אולי - - - ?

יסכה תבין.

אפשר גם לסמוך עליה שזה ישאר רק ביניהן.

כדאי לחלוק איתה משהו כל כך אישי?

אפרת שאפה אוויר.

זכרון היום האחרון שלה בבית הספר צף מולה.

הספק בעיניה של יסכה.

העידוד כביכול שלה.

היא לחצה על החץ התחתון.

יעלי ועקנין

יפי אחותי המהממת

כרמית מילר

עוד ועוד שמות. בכמה חברות היא מוקפת, ואיך שבעצם אין לה אף אחת.

לאה שיינין

לאה מקבוצת התמיכה.

יש מצב?

לא.

אולי ציפי.

ציפי תגיד שברור שהיא לא אמורה לעשות שום דבר מאחורי גבו של דובי. 

היא גם נגד הרעיון של ללכת לקבר, בכל מקרה.

עם חגית הייתה רוצה לדבר.

ריח שרוף מלא פתאום את האוויר.

עשן.

אפרת הרימה את ראשה בחדות, וזינקה אל הכיריים. האורז. היא שרפה אותו לגמרי, וזה אחרי שנשארה לעמוד לידו כדי לא לשכוח לכבות. היא צריכה להכין משהו אחר במקום. אולי פשוט אורז אחר?

חגית עם הילדים בבית עכשיו, וערב פסח. היא לא יכולה ליפול עליה פתאום עם שיחה מורכבת. אולי בערב. אבל בערב דובי יהיה בבית.

חגית כנראה הייתה אומרת לה לנסות לדבר עם דובי.

טוב, זהו. זו התינוקת שלה, וזכותה, וזהו זה.

בשפתיים הדוקות חיכתה.

מרכז רפואי הדסה שלום, לעברית הקישו אחת או המתינו, פור אינגליש פליז- -

לחצה אחת, ואפס, ונשכה את שפתה התחתונה בכל הזמן שבו הבטיח לה התקליט שהשיחה מועברת ונא להמתין. ושוב. ושוב. ושוב.

שיחה ממתינה מדובי. האצבע שלה היססה על המקש, אבל לא. עד שהעזה להתקשר, היא תחזור אליו עוד מעט.

למה ההמתנה לא נגמרת הפעם?

כנראה בגלל הקורונה.

חמש דקות עברו. שבע. שמונה. אחת עשרה. אפרת נשכה את שפתיה. היא תחכה עד שמישהו בסוף ירים.

"שלום, הדסה. מדברת ספיר."

שוב ממתינה מדובי.

"שלום, אני ... אני רציתי לברר על תינוקת שלי שנפטרה אצלכם."

"לא הבנתי. מה רצית?"

"נפטרה לי תינוקת שנתחו אותה אצלכם."

"אני מצטערת לשמוע."

"אני רוצה לדעת– " הטלפון רעד באגרוף הקפוץ שלה. "איפה היא קבורה."

"מה?"

אפרת בלעה את רוקה במאמץ.

"תסבירי לי על מה את מדברת." בקשה הכוננית. "למה את לא יודעת איפה התינוקת שלך נקברה?"

"לא שאלו אותי."

"מה לא שאלו אותך?"

הגוש הכואב בגרונה של אפרת לא השאיר מקום לשום דבר אחר.

קולה של הכוננית בקע ממנו. "הלו?"

אפרת לפתה את הטלפון.

"הלו?"

---

"הלו?"

---

הכוננית ניתקה.

התור מחוץ לסופר התפתל בחניה. דובי העביר את משקלו מרגל לרגל. כבר חצי שעה הוא כאן, ובכל הזמן הזה התקדם אולי בחצי מטר. מה ההיגיון שמאה אנשים יצטופפו בחוץ כדי שבפנים לא יהיו יותר מעשרה?

וכל אחד שנכנס, מנסה לקנות הכל במקום אחד – כלים ומוצרים וכל מה שצריך, כדי לא להסתבך אחר כך עם חנויות סגורות או תורים בלתי אפשריים. בקצב הזה התור לא יגמר לעולם.

אפרת לחוצה כבר להכשיר את המטבח ולהתחיל לבשל. הוא יכול להבין אותה. הם לא היו חולמים לערוך השנה ליל הסדר בבית, היו אמורים להתארח אצל ההורים שלו. כמה שהוא צריך עכשיו את החיים והעליזות שיש שם. הוא יצטרך למצוא דרך ליצור עכשיו את האווירה הטובה הזו בבית שלו, שלהם, למרות מצב הרוח של אפרת.

את המקרר כבר ניקה, ואת רוב עבודת הניקיון שנשארה במטבח הוא מתכנן לעשות בעצמו. כבר בתור בחור היה הוא האחראי העיקרי לעבודות הקשות שבמטבח. הוא הרגיע את אפרת שהיא לא צריכה להיות מודאגת מהכשרת המטבח לפסח. הם יקנו כיריים חדשות מהסוג שיש בסופר, וכמה כלים בסיסיים. הבישול לפסח הוא לא באמת סיפור כל כך גדול כמו שנראה.

היא אמרה לו תודה, אבל לא נראתה מרוצה. למה היא ככה? הוא כבר לא יודע אם זה הלחץ מהקורונה, או מההריון, או אולי פשוט בגלל שהיא כל הזמן בבית. באמת אפשר לקבל דכאון מלהיות סגורים ככה.

הבחור שהמתין לפניו, פנה לאדם שיצא מהסופר. "יש ביצים?"

"לא."

האיש חלף על פניהם, מחבת הציצה מתוך השקית שהחזיק. דובי הוציא מכיסו את הדף המקופל. מחבת! לא רשום לו. אולי אפרת החליטה שלא צריך? יכול להיות? אתמול היא התיעצה עם אמא שלה, וערכה את הרשימה. הוא יתקשר אליה.

צליל תפוס.

אדם צעיר שידיו היו מכוסות בכפפות ניילון תכולות, חצה את הכביש בריצה ונדחק לפני דובי בתור.

"סליחה!" דובי הרים את קולו. "מה אתה עוקף?"

"אשתי יולדת." האיש התנצל בבלבול, "הילדים שלי קטנים והם מחכים לי בבית, אני חייב להזדרז."

"אז לך לתחילת התור." ענה לו מישהו. "אל תתעכב."

"כולם כאן בערב חג!" כעס קול מאחורי דובי.

"אשתי חוזרת מחר, אני חייב להתארגן, ואין לנו שום עזרה." האיש נראה במצוקה של ממש.

"מבחינתי אתה יכול לעקוף." אמר דובי, אם היה יודע מראש, לא היה מעיר מאומה. למה הבן אדם לא מבקש שיוותרו לו במקום להדחף?

"בעיקרון אתה צריך לשאול את כל מי שעומד כאן." הודיע אחד האנשים.

"אשתו יולדת. לא שמעת?" אישה מבוגרת שעמדה קצת לפני דובי דיברה בלהט, "ליולדות עכשיו אין שום עזרה. ויש לו גם ילדים קטנים בבית, תנו לו להזדרז ולחזור הביתה כמה שיותר מהר!"

האיש מיהר משם אל פתח הסופר. עיניו של דובי עקבו אחריו מבלי משים. 

עוד מעט הוא יצא עם טיטולים, בקבוק, מוצץ, אולי מטרנה?

איזו חגיגיות הייתה בבית של ההורים שלו בכל פעם שאחת מאחיותיו הייתה מגיעה אחרי לידה. כמה ילדותי היה כשחשב שתינוק חי ובריא בלידה הוא דבר מובן מאליו.

מה עם המחבת?

הוא התקשר שוב. ממתינה.

בדרך כלל אפרת עוברת אליו מיד אם הוא בממתינה. בכל אופן ניתק הפעם, טוב שיש לה עם מי לפטפט בטלפון.

הוא עבר שוב בעיניו על הרשימה. בשר לא כתוב. אפרת מתכננת להכין רק עוף לחג? רגע, גם עגבניות לא. אולי זה בגלל שאצל ההורים שלו מחמירים לא לאכול פירות וירקות שאינם קלופים, אבל הוא לא מתכוון להמשיך את החומרה הזו.

עדיין צליל של ממתינה.

דובי מחה את מצחו. אין טעם שינדנד, אפרת בטח תחזיר לו צלצול כשתסיים לדבר, וממילא התור איטי.

אב ושתי בנות יצאו מהסופר, כל אחד מהם דחף עגלה עמוסה עד אפס מקום. שלושה אנשים אחרים נכנסו. דובי התקדם בכמה פסיעות. מישהו פה איבד את ההיגיון, אם המאבטח סופר כל בן משפחה שמצטרף לקניות התור שלו יגיע בלילה.

ניידת משטרה עברה ברחוב בנסיעה איטית.

בחור צעיר נדחק מאחורי דובי. "תזוז קצת אחורה." ביקש ממנו דובי. אין טעם בכל הזהירות, אם בסוף כאן נדחפים.

רכב עצר. זוג ירד ממנו ועצר המום מול התור הארוך.

"היינו צריכים לבוא מוקדם בבוקר." אמר הבעל.

"נבוא מחר." החליטה אשתו. "תברר רק אם יש ביצים."

"אין ביצים!" צעק מישהו.

חילופי הדברים הגיעו לאדם שיצא באותו רגע עם שקיות עמוסות. "הבוקר היה תור עוד לפני שהחנות נפתחה." הוא עדכן אותם.

הגבר הנהן לו בתודה. שניהם התרחקו עם הרכב.

קול עמום של רמקול הגיע ממרחק. כשהתקרב, היה אפשר לשמוע את המילים בברור: מבצע מיוחד. חמש מסיכות במאה שקל. חמש מסיכות במאה שקל.

באמת זול.

הרכב עצר. אנשים התאספו סביבו, דובי פנה לבחור הצעיר שעמד מאחוריו. 

"אתה מוכן לשמור על התור לכמה דקות? אני רק קופץ לקנות מסיכות."

"אין כזה דבר לשמור." השמיע הבחור.

"נו, אתה רציני? רק לכמה דקות."

"אם אתה הולך, הלך לך."

"בלי טובות." התרגז דובי. איזו אטימות!

כשהגיע לבסוף תורו, כבר היה מותש מההמתנה הארוכה. הוציא מהכיס את הרשימה הארוכה, ועיניו נתקלו בערימה של מחבתות בפתח הסופר.

הם צריכים מחבת?

איך יכול להיות שאפרת עדיין שקועה באותה שיחה?

הוא הוציא את הטלפון מהכיס, הפעם היא ענתה לו מיד. "מה נשמע?"

"רק עכשיו נכנסתי לחנות."

"מה? איפה היית עד עכשיו?"

"בתור בחוץ. למה לא חזרת אלי?"

היה רגע של שקט עד שהיא ענתה. "לא יודעת."

"מה 'לא יודעת'? ראית אותי בממתינה?"

"כן."

"אז למה לא חזרת אלי?"

"שכחתי."

מה קורה לה?

"לפני רגע אמרת שאת לא יודעת!"

"כי מיד אחרי השיחה כן זכרתי, אבל אחר כך שכחתי. זה פשוט... הייתה לי שיחה חשובה בטלפון."

"טוב, די. לא משנה עכשיו." דובי חילץ עגלת קניות מתוך הטור שעמד בצד. 

"אני צריך לשאול אותך כמה דברים. אנחנו צריכים מחבת?"

"אהממ.. כן." היא נשמעה מצוברחת ולא מרוכזת.

יש גבול כמה הוא אמור לסבול ממצב הרוח שלה.

"בצאת ישראל ממצרים," דובי, החזן, ניגן את המילים בקולו החזק. הוא עמד בחצר החשוכה, קרוב לחלון של חדר השינה, השכנים התפללו איתו מהמרפסות.

רוח נעימה נכנסה מבחוץ, קלחים שטופים של חסה היו במסננת החדשה שבמטבח, השולחן בסלון היה ערוך בחגיגיות זהובה, צעקנית קצת לטעמה, בכלים החד-פעמיים שדובי קנה בסופר.

בשנה שעברה דמיינה לעצמה כמה טוב היה אם הם היו יכולים לחגוג ליל הסדר בבית, רק דובי והיא. אם זה היה אפשר, בלי שההורים שלה יפגעו מכך שהם לא באים, בלי להסתבך.

כמובן שזה לא יכול היה להיות מעשי. הם נסעו כמו ילדים טובים להורים שלה, ששמחו מאד בבואם. קערת ליל הסדר הייתה כבר על השולחן כשהם הגיעו, ואיתה גם יתר הכלים המיוחדים ללילה הזה. רק תחושה אחת הציפה אותה מול החגיגיות הזו; הלוואי שהם יהיו כבר אחרי.

כשהיא הייתה ילדה, הם אף פעם לא הצליחו להגיע ל'שולחן עורך' בלי שמשהו יתפוצץ לפני כן. כשזה היה קורה, מיכל הייתה לפעמים מתחמקת מהשולחן בשקט. לאפרת לא היה אומץ לעשות זאת. היא רק הייתה נועצת עינים במפה, ומייחלת בתוכה שהם יפסיקו.

בסופו של דבר, בשנה שעברה היה דוקא די בסדר, כנראה בגלל נוכחותו של דובי. לא שזה עזר לה הרבה, יותר מידי הייתה ערה לשדרים הסמויים שעברו בין אבא לאמא. היא השתעשעה אז ברעיון לחגוג ליל הסדר בבית בעוד שנתיים. עשתה חשבון שתהיה להם אז תינוקת בת שנה וחצי, ותהתה האם יהיה אפשר להגיד לאבא ולאמא שהם פשוט מעדיפים להיות בבית.

"מה אשיב להשם," קולו של דובי מילא את הבית, "כל תגמולוהי עלי."

בשנה הבאה בזמן הזה יהיה להם תינוק בן שבעה חודשים. או תינוקת.

השם, רק שלא יקרה לו שום דבר רע. לא עכשיו, לא אחרי הלידה. אפרת העבירה לשון על שפתיה. יכול להיות שהיא כן הייתה צריכה ללכת למעקב, למרות הקורונה, וזה גם לא בסדר שהיא לא קבעה תור מיד בהתחלה. הייתה יכולה להספיק להגיע לביקורת ראשונית עוד לפני שהקורונה התפרצה.

ריח טוב של פשטידת ירקות הגיע אליה מהמטבח. אמא נתנה לה את המתכון, והבטיחה שהוא קל יותר לביצוע ממה שנראה ממבט ראשון. אמא גם הרגיעה אותה שהיא תסתדר עם הבישולים, ושהבישול לחג לא מסובך כפי שנדמה לה.

היא באמת הסתדרה, בסופו של דבר. למודיעין של בית החולים עדיין לא התקשרה שוב, לא רצתה לנהל בימים הלחוצים האלה שיחה נוספת שתכניס אותה למתח נפשי. גם ככה הם על הקצה. היא תחכה לאחרי הקורונה, לזמן רגוע. כשדובי לא יהיה בבית, וכשיהיה לה מספיק זמן להתאושש מהשיחה לפני שיחזור.

הבוקר דובי התרגז שהיא השאירה חתיכת לחם מחוץ לשקית של שריפת חמץ. היא כעסה שהוא לא מבין שאפשר פשוט לא לשים לב.

שניהם ידעו שלא על חתיכת הלחם הם רבים.

ועכשיו ליל הסדר.

במנין בחוץ הסתיימה תפילת ההלל. דובי אמר קדיש.

אפרת סדרה את הפאה שלה מול המראה.

קול דק ומתנגן של אחת מילדות השכנים נכנס מהחלון: "קדש - כשאבא בא מהמרפסת, הוא עושה מיד קידוש."

חצי חיוך נמלט על שפתיה של אפרת.

'תחייכי יותר' היא אמרה להשתקפות של עצמה במראה, ואז נפתחה הדלת.

"גוט יום טוב." דובי אמר בחגיגיות בלי להסתכל בעיניה.

"גוט יום טוב." היא ענתה בנימה הכי נעימה שהצליחה להפיק.

על השולחן היה מונח המחזור שלה של פסח. רק הבוקר היא תפסה שחסרות להם הגדות לליל הסדר. חנויות הספרים היו סגורות, כמובן. דובי הציע שיקחו בהשאלה משכנים, אבל לא היה להם חשק לחטא גם הגדות, והיא נזכרה שבמחזור יש גם את נוסח ההגדה.

דובי דפדף. היא התיישבה במקום שלה ליד השולחן. לקידוש היא תקשיב. 

ב'מגיד' היא תתקרב אליו, והם יסתכלו ביחד.

"ברכת שהחיינו בהדלקת נרות?" שאל אותה דובי.

"כן."

"אז שימי לב לא לענות אמן לברכה שלי בקידוש."

הוא לקח את בקבוק היין, גילה שהוא סגור, והלך למטבח כדי לפתוח אותו. אפרת נעמדה ליד החלון ובהתה אל השקט שבחוץ.

"מאירוביץ אומר שאפילו ביום כיפור הכבישים לא שקטים כמו עכשיו." דובי אמר לה כשחזר וראה אותה עומדת שם.

"מתי דברת איתו?"

"לפני ערבית. רואים מהמרפסת שלהם את הכבישים עד לעיר. הוא אמר שהרכב היחיד שרואים זו ניידת משטרה רחוקה בצומת רמות."

"זה מזכיר את הציטוט שיפי שלחה לי, על הפסוק 'ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בוקר'."

"למה מזכיר?"

"שאולי זה באמת רמז לגאולה, כמו שבלילה של הגאולה לא יצאו מהבית, עכשיו בגלל הסגר לא יוצאים. ראית את הציטוט מהפירוש של בעל הטורים?"

"צריך להיזהר מאמונות כאלה." דובי מזג מיץ ענבים לכוס שלה. "תמיד כשהאמינו שמשיח מגיע בזמן מסוים, היו אחר כך משברים באמונה. לא לחינם כתוב שתיפח רוחם של מחשבי קיצים."

אם משיח בכל זאת יבוא היום, זה אומר שהתינוקת תחזור לחיים עכשיו? 

תחיית המתים היא מיד?

ואם המשיח יבוא בעוד ארבעים שנה, נניח, היא תקבל אז את התינוקת שלה כשהיא בת יומה?

דובי סגר את בקבוק המיץ.

אל תחשבי על זה עכשיו.

אפרת התיישבה. עד סוף ליל-הסדר היא תחשוב רק על הלילה עצמו, על ההגדה, על כל מה שלא יביא למרחק ביניהם.

היא חייכה לדובי. "אולי בכל זאת המשיח יגיע היום."

"אולי." קצת אור עלה בעיניו של דובי.

הוא הרים את הגביע.

"קדש."

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.