2 דקות קריאה
28 Nov
28Nov

אפרת שרבטה משהו על דף, ליד השולחן בסלון. היא נראתה מצוברחת, כמו בכל התקופה האחרונה. מהבוקר הם החליפו אולי עשרה משפטים. 

כמה מרירות הוא עוד אמור לספוג? עוד יום כזה, והוא ישתגע. אפשר לחשוב שהוא בעל כזה נוראי.

"אני יוצא לקנות ביצים." הוא אמר.

"אתה בטוח שצריך?"

"נשארו שתיים."

"לא נצטרך היום יותר מזה."

"אני מעדיף שכבר יהיה מראש."

היא הרימה את עיניה מהדף. "אז רגע, אולי צריך עוד דברים."

"מקסימום אני אקפוץ אחר כך שוב." דובי פתח את דלת הבית. "להתראות."

בחצר הגדולה שבין הבניינים לא היה איש. כולם ספונים בבית כדי לא להידבק, ובחוץ מרחבים גדולים וריקים יותר מתמיד. איזה אבסורד.

הוא כבר יצא מהחצר, כשעלה בדעתו רעיון.

חזר במהירות, וסקר את החצר בעיניו. כן. ליד העץ יש מקום מתאים. זה יכול לעבוד. הוא יקנה גם שני מטרים של ניילון עבה.

אם אפרת לא תאהב את הרעיון, הוא יסביר לה שאין בו סיכון.

"יש לי תור בעשרים ושבע במאי." אמרה לה הכוננית שמעבר לקו. "לקבוע לך?"

"רגע. אני בודקת." אפרת דפדפה בלוח. העשרים ושבע במאי, ד' בסיון. "אין לך תור קרוב יותר?"

"מצטערת. לא, הכל תפוס."

"אז בסדר. באיזו שעה יש תור?"

היא רשמה את הפרטים בלוח, ובלעה את רוקה במאמץ. במעקב ההריון הקודם לא היה שום דבר חריג. לא הגיוני שהיא כל כך נרתעת מללכת לרופאה. אין שום סיבה. היא פשוט צריכה ללכת ודי.

היא החזירה את הדפים של הלוח לשבוע הנוכחי והתיישבה מול המחשב.

שום הודעה חדשה.

אתמול היו לה שלש הודעות; אמא העבירה כמה שמות של חולי קורונה לתפילה, יפי סיפרה שאמא של ברוך רוצה שהם יקבעו חתונה רק כשיסירו את ההגבלות, והייתה גם הודעה ממזכירות בית הספר על כך שעומדת להיות למידה טלפונית מהבית.

אפרת עברה שוב על ההודעה בעיניה, איך מצפים שהמורות תלמדנה בטלפון? למה שהילדות יקשיבו בצורה כזו? לא נשמע הגיוני.

היא גם לא רואה את עצמה מלמדת בכיתה ז' בנוכחות סמויה של ההורים. 

איך בכלל יעבירו שיעור בטלפון? אפשר לפתוח שיחות ועידה למספר גדול כל כך של משתתפים?

אפרת השעינה את ראשה על ידה, והעבירה בפיזור הדעת מספר עמודים אחורנית.

העמוד שהופיע על המסך הכיל הודעות שנשלחו אליה לפני מספר חודשים, בראשו הייתה הודעה ממיכל:

מחר אנחנו חוגגים ליוכי יום הולדת אצל אמא. יש סיכוי שאת מגיעה? אשמח ממש!

גם ההודעה שלפניה ממיכל:

את חוזרת לעבודה ביום רביעי הבא? שכחתי לשאול אותך כשדברנו. אני מקוה שזה כבר פחות מלחיץ אותך. ברור שיש משהו מביך במפגש עם כולן, אבל נראה לי שזה יעבור אחרי יומיים-שלושה. לא נראה לך?

אחר כך הודעה מיפי, משותפת גם לאמא ולמיכל:

חטפתי עכשיו צעקות מהמנהל על משהו שהוא אמר לי במפורש לעשות! אני חייבת כבר למצוא עבודה אחרת.

לפחות יפי מצאה מאז את העבודה בקופת חולים.

ההודעה הבאה גם היא ממיכל:

היה לי עכשיו קטע הזוי עם דידי, רציתי להתקשר לספר לך אבל הוא עדיין לא נרדם ואני לא רוצה שישמע. תקשיבי, כשהוא ויוכי הלכו לישון, השמעתי להם את הסיפור 'בייביסיטר' של לאה פריד ושרה קיסנר. את מכירה? על ילד שהפריע לבייביסיטר ואחר כך התחרט, סיפור ממש חמוד.

פתאום שמעתי את דידי בוכה. שאלתי אותו מה קרה, הוא אמר שהוא לא רוצה שתהיה לנו אף פעם בייביסיטר, והתעקש שאכבה את הנגן כי הוא לא רוצה את הסיפור. שכנעתי אותו שהסוף של הסיפור טוב ושכדאי לו להקשיב. בסוף הוא הסכים בתנאי שאשאר איתם בחדר. תגידי, זה נראה לך נורמלי?

ההודעה הבאה - התכתבות עם מנהלת בית הספר על התאריך שבו היא חוזרת מחופשת הלידה, ומתחת לזה הודעה נוספת ממיכל.

מה קורה, אפרת? מה שלומך? התקשרתי היום כמה פעמים, ולא ענית. הכל בסדר?

'איתך הכל היה הרבה יותר בסדר,' ענתה אפרת למסך. היא לחצה על חיפוש לפי שם שולח, והקלידה את שמה של מיכל.

מאות הודעות שקבלה מאחותה עלו על המסך. היא דפדפה ביניהן ועברה גם לדפים קודמים. ליד כל הודעה כתוב היה התאריך שבו נשלחה. כמעט ליד כל תאריך הופיעו מספר הודעות, עד -

עד מתי?

התאריך 07/01/2020 היה התאריך האחרון שבו היו כמה הודעות ברצף ממיכל. האחרונה שבהן: מתי את יוצאת? מחכה לך כבר, ודידי בעננים. הוא מתגעגע אליך.

זאת אומרת שהיום שבו השתנה ביניהן הכל, היה יום שבו היא הגיעה למיכל.

אפרת קמה שוב ללוח, בשפתיים מכווצות דפדפה אחורנית.

השביעי לראשון, י' טבת.

כשלושה וחצי חודשים עברו מאז.

מאותו יום ההודעות עברו לתדירות של פעם בכמה ימים. ההודעה האחרונה היא משלשום; בשרשור משותף עם יפי מיכל שאלה למה בעצם הם עדיין לא קובעים תאריך לחתונה, אם ממילא לא יודעים מה צפוי להיות עם הקורונה, ולא בטוח שיש למה לחכות.

ראשה של אפרת נעשה כואב. היא השעינה את מצחה על כף ידה, ועברה בעיניה על השורות הראשונות, הקטועות, בהודעות שלא פתחה עכשיו, מאות ההודעות הישנות ממיכל:

חשבתי על מה שדברנו, ואני רוצה להגי...

תראי איך יוכי מתוקה פה. צלמתי ב...

מצאתי מתכון טוב למרק עדשים, כדאי...

איך את מרגישה? אני קצת דואגת כי...

יפי רוצה שנערוך מפגש בחנוכה, אבל...

יש לנו בלגן במשרד, הראש צוות שלנו...

ראיתי שהתקשרת. אני חוזרת אליך עוד...

אפרת סגרה בתנועה איטית את המחשב. ראשה נשען על ידה באותה תנוחה. בעשרה בטבת היא נסעה למיכל. היא זוכרת את התאריך, כי בגלל הצום התלבטה האם לנסוע. דובי אמר לה אז שיש לה היתר הלכתי לא לצום, כי עדיין לא התאוששה מספיק מהלידה, והיא עשתה חשבון שלא יפריע למיכל אם היא תגיע בשעה האחרונה של הצום, אלא להיפך, יהיה לה קל יותר. היא באמת עזרה למיכל בביקור ההוא.

יכול להיות שמשהו הכעיס אז את מיכל?

יתכן שהפריע לה שאפרת לא קפצה להורים אפילו לביקור קצרצר, בשעה שכבר ממילא עשתה את הדרך עד לפתח תקוה. תמיד כשזה קורה זה אכפת למיכל, אבל מאז האסון היא לא אמרה על כך מילה לאפרת.

אפרת הרחיקה את המחשב.

יש טעם להתקשר עכשיו לאחותה?

לא, ואל תנסי.

היא צריכה להבין מה קרה בפורים, למה מיכל הייתה מזועזעת ממה שמנחם אמר. 'ילד הסוסים' אולי קשור לזה.

אפרת ניגשה למדף, היא תקרא את הספר עד הסוף בצורה מסודרת, יכול להיות שמשהו יתברר לה תוך כדי קריאה.

היא עשתה את דרכה אל הספה, ומשהו צנח מהספר אל הרצפה, דף ממו כתום, התחליף הקבוע של מיכל לסימניה. היא התכופפה להרים אותו. צידו האחד לא היה חלק.

ד"ר גבריאלה יפה 059-9832908

כתב היד של מיכל.

אפרת הניחה את הפתק בין הדפים, ואז, בתנועה חדה, לקחה אותו שוב ליד.

למה מיכל צריכה טלפונים פרטיים של דוקטור כלשהי?

את נורמלית? מה את חופרת לה?

אולי זה קשור לדידי.

אפשר פשוט לבדוק, השם של הדוקטור הזו צריך להופיע במקום כלשהו. היא צריכה לחפש, אבל בשביל זה היא צריכה את דובי. היא תחכה שיחזור.

אפרת פתחה את הספר בפרק אקראי. אביו של רואן תיאר שם לפרטים כיצד הוא ואשתו ביחד עם רואן השתתפו בטקס בשבט מונגולי כלשהו, מתוך אמונה שהטקס ירפא את בנם מהאוטיזם.

התיאור היה דוחה, אבל משהו אולי יצוץ לה בכל זאת תוך כדי הקריאה. אפרת אילצה את עצמה להמשיך, עד שלבסוף הניחה את הספר.

מה כאן יכול לדבר למיכל? מה עובר עליה?

אפרת נעמדה ליד החלון. משאית צפרה בכביש.

מיכל התמסרה אליה כל כך אחרי האסון. בחודשים האחרונים היא כנראה חשה שאפרת שוב מצפה ממנה לתמיכה.

אפרת העבירה לשון על שפתיה. הנתק המסוים שיש ביניהן לאחרונה, אולי הוא כן קרה בגללה.

וידר סובב פעמיים את המפתח, ופתח את דלת בית הכנסת. דובי נכנס אחריו כשהוא שומר על מרחק ממנו.

"אף פעם לא ראיתי את בית הכנסת כך." הוא אמר, קצת המום. לא שהוא ציפה למצוא מתפללים מתחבאים מתחת לשולחנות בבית הכנסת הנעול. אבל בכל זאת, הריקנות של המקום התוסס תמיד בקולות של תפילה ותורה היכתה בו.

"כן. לא להאמין. אני נכנס כאן לפעמים, ועוד לא התרגלתי." וידר עבר בין הטורים. "כבר מתחיל להתמלא כאן באבק, צריך להזמין שוב את המנקה. 

אז מה אתה רוצה לקחת? שני סטנדרים יספיקו לך?"

"כן."

"אתה רוצה גם גמרות בהשאלה?"

"לא. לא צריך."

"אין לך מה לחשוש מבחינת הקורונה, גם אם הנגיף היה כאן, הוא לא היה יכול לשרוד מאז שסגרנו."

"כן, אבל אנחנו לא צריכים."

כשוידר נעל את בית הכנסת מבחוץ, דובי נזכר: "אפשר לקחת גם שני כסאות?"

"מה שלומך?"

"ברוך השם, האמת שדי עמוס עכשיו." מיכל נשמעה מוטרדת. "מה קורה אצלך?"

"בסדר, מה עמוס? העבודה?"

"גם."

"וגם מה עוד?"

"הילדים, הכל. מה קורה איתך?"

"ברוך השם. את באמצע משהו עכשיו?"

"האמת שכן." ברקע היו הקולות של האחיינים שלה, יוכי ודידי רבים. או שאולי אפרים רב עם דידי? אפרים גדל מאז שפגשה אותו, "אני מנסה להתחבר לזום." מיכל פיהקה.

"להתחבר למה?"

"לזום, זו תוכנה שאפשר לנהל איתה שיחות וידאו במחשב. מה רצית?"

"סתם, לשמוע מה שלומך. מאיפה יש לך את התוכנה הזו?"

"הורדתי אותה, שלחו לי קישור. אני רק צריכה לבדוק האם אני מצליחה להשתמש בה. יש לנו מחרתיים ועדת השמה בזום בשביל דידי. הודיעו לנו עליה רק היום. למה נראה להם שכולם יכולים להתארגן תוך רגע? אני לא היחידה שעובדת עכשיו מהבית עם ילדים קטנים."

מבטה של אפרת שוטט בסלון הריק. זה לא הסגנון הרגיל של מיכל, לדבר בנימת מרירות כזו. על הועדה ספרה לה מיכל כבר מזמן. היא נקבעה לשבוע אחרי פורים, ואז התבטלה בגלל הקורונה. בשעתו מיכל לא נשמעה לחוצה כמו שעכשיו. "מסובך להשתמש בזום?"

"אני לא יודעת. אין לי מושג איך התוכנה הזו עובדת. אני צריכה לנסות לערוך שיחה עם מישהו כדי שלא יהיו לי פשלות. רגע, אולי את יכולה עכשיו?"

"מה אני יכולה?"

"להוריד את התוכנה ולנסות לדבר איתי בה."

"הייתי שמחה, אבל דובי בדיוק לא בבית."

"טוב. עזבי. אני אסתדר. אולי אבקש מיפי. בעצם אין סיכוי שהיא יכולה עכשיו, עמוס לה עכשיו בעבודה בצורה לא נורמלית. אוי, חכי רגע."

דידי יבב ברקע, מיכל ניסתה להרגיע אותו. יוכי פרצה גם כן בבכי. אפרים צהל בקול, מלווה ברעש של מה שנשמע כמו בימבה נוסעת.

"נשמע שקשה איתם." אמרה אפרת באהדה כשמיכל חזרה לטלפון.

"כן, הלוואי שהייתי יכולה לצאת לחל"ת. לא אפשרי לעבוד איתם מהבית. מנחם מעסיק אותם הרבה, אבל זה לא מספיק, וגם הסבלנות שלו כבר נגמרת."

"הלוואי שהייתי יכולה לעזור לך. לי יש יותר מדי זמן עכשיו."

מיכל השתהתה לרגע. "כן."

מעבר לקו שמעה אפרת רק את קולותיהם של הילדים, האחיינים שלה.

"בקשר לוועדה," היא שאלה, "את לחוצה שלא יאשרו לכם שעות של גננת שיח?"

"מה? אה, לא. החלטנו בסוף על גן שפה. לא ספרתי לך?"

"לא."

"האמת שהחלטנו ממש לא מזמן. אני פשוט רואה שקשה מדי לדידי, מבחינה רגשית. הוא צריך גן קטן, והוא צריך גננת שתהיה פנויה להשקיע בו."

"אפשר לקבל גן שפה רק בגלל קושי רגשי?"

"הוא צריך עזרה בעוד תחומים, אבל זה נכון שקשה לקבל אישור לגן שפה." 

מיכל נשמעה עייפה, "לקחתי אותו לפסיכולוגית ילדים כדי שהיא תכתוב לי אבחון. אני מקוה שבוועדה יתייחסו ברצינות לאבחון שלה. עם כל הבלגן שיש להם שם, מי יודע. השם יעזור."

"למה בלגן?"

"הועדות היו אמורות להסגר כבר לפני פסח. בגלל הקורונה הכל נדחה."

אפרת צפתה על החצר הריקה. חתול התגלגל על גבו בשמש. "דובי אמור לחזור עוד מעט, את יכולה לשלוח לי בינתיים את הקישור לתוכנה שרצית." 

היא היססה לרגע. "מה הפסיכולוגית אמרה על דידי?"

"שהוא ילד קלאסי לגן שפה." בקולה של מיכל הייתה נימה שאפרת לא ידעה איך לפרש. "אבל שבעזרת השם הוא יהיה בסדר. הוא רק צריך עכשיו עזרה מקצועית ביום-יום."

אפרת העבירה לשון על שפתיה. "קשה לך עם זה?"

"אני לא יכולה להכחיש," חיוך אירוני היה בקולה של מיכל, ברקע נשמע בכי של מישהו. "כשאומרים לך שלילד שלך בן הארבע וחצי יש קושי רגשי, זה כאילו שאומרים לך במילים אחרות שהאימהות שלך לא משהו."

"מה פתאום! את אמא מושלמת!"

"כן, אני יודעת שלדעתך אני מושלמת, אחותי המפרגנת. כנראה שבכל אופן זה לא ממש. חכי רגע." מיכל התרחקה מהטלפון. במעומעם שמעה אותה אפרת מפרידה בין דידי ליוכי, אחר כך היא חזרה לטלפון, "הפסיכולוגית אמרה שהקשיים שלו נובעים גם מכך שהוא בכור." אמרה בקול מונמך.

"מה הקשר?"

"שילוב של חוסר נסיון שלנו, עם קושי בסיסי שלו. היא טוענת שזה משהו שאי אפשר למנוע אותו, שכמעט תמיד כאשר יש לילד הבכור איזשהו קושי, הוא מתעצם בגלל חוסר הנסיון של ההורים."

פנים רכות עלו מול אפרת, אף קטנטן, עיניים עצומות, שפתיים ורודות שנפערות בצווחה ראשונית. הבכורה שלה. רגע לפני. בשניות הבודדות שבהן הכל עדיין היה בסדר.

היא עצמה את עיניה בחוזקה, ופקחה אותן בכוח.

"את חושבת שהפסיכולוגית צודקת?" שאלה את מיכל.

"אני חושבת שהיא מייאשת."

"מה? למה?"

אחותה המשיכה: "כמה אפשר להוציא את הנשמה בלעשות הכי טוב, ואחר-כך לגלות שטועים וטועים?"

"במה טעית?"

"בהרבה דברים. גם בדברים קריטיים." קולה של מיכל היה מלא כאב. אפרת עפעפה. כבר זמן רב כל כך לא שמעה את אחותה מדברת בגילוי לב כזה. 

"הפסיכולוגית טענה שנראה שאני מדי מגוננת על דידי, וזה מחמיר את הקושי הרגשי שלו."

"אם לא היית מגוננת עליו היא הייתה אומרת שחסרה לו תמיכה."

מיכל צחקה צחוק קצר. "אולי את צודקת."

"כשהייתי ממלאת מקום של מחנכת השתתפתי פעם בישיבה עם היועצת. על כל ילדה שהייתה לה בעיה, הייתה ליועצת או למנהלת גם ביקורת על ההורים. כאילו שאין בעיות שלא ההורים אחראים להן."

קולות הילדים נשמעו ברקע, אפרת הסתובבה עם הטלפון בסלון. איך היא יכולה לגשש לפני שמיכל תסיים את השיחה?

"לא פחדת לקחת עכשיו את דידי לפסיכולוגית?" היא שאלה, עוד עלול להתברר שדידי נדבק שם, או מיכל.

"עדיף שהוא יפסיד שנה שלמה של עזרה שהוא צריך? זה לא הגיוני. היה לי נס שהיא הסכימה."

"מי זו?"

"אחת ממש מקצועית. יש לה תואר גם של פסיכולוגית חינוכית וגם של פסיכולוגית קלינית, זה מצוין לנו בשביל הועדה."

"יו, איך את מתמצאת!"

"עשיתי ממש מחקר על הגנים של חינוך מיוחד, הייתי יכולה להוציא דוקטורט על הנושא." היא עצרה לרגע. "האמת ש – "

אפרת חשבה במהירות. "איך קוראים לפסיכולוגית שהלכת אליה?"

"מה???"

"סתם, שאלתי איך קוראים לה, אולי במקרה אני מכירה אותה."

"למה שתכירי אותה?"

"טוב, סתם, לא משנה, לא התכוונתי לשאול."

"בסדר. לא אכפת לי לענות, קוראים לה נעמי חיון, מבני ברק."

"סליחה. לא התכוונתי."

"זה בסדר, אפרת. מה הענין שלי להסתיר? במיוחד לא ממך."

הוא נכנס לבית, כששקית הביצים בידו.

"חיכיתי לך." אפרת אמרה.

הוא חייך, מופתע, ואז קלט שהיא אפילו איננה מביטה בו.

"אני צריכה לפתוח את האינטרנט."

"בסדר."

הוא הניח את הביצים במקרר. היא איננה שואלת איפה התעכב ובמה היה עסוק בחוץ. לא מענין אותה.

היא הקלידה את החצי שלה בסיסמה, והוא התיישב כדי להקליד את שלו. 

כבר כמעט שנה מאז שהם החליטו על ההסדר הזה, שבו הם יכולים לפתוח את האינטרנט רק במשותף. בשאר הזמן יש להם גישה רק למייל. אפרת שמחה על הסיכום הזה, וגם הוא. כמה וכמה לילות שבהם בזבז את זמנו על כלום, הביאו אותו למסקנה שגם את האינטרנט המסונן הוא לא רוצה בקביעות בחיי היום יום שלו.

"בשביל מה את צריכה?" שאל כשמשך אליו את המחשב.

"אני רוצה לחפש שם של רופאה מסוימת."

ידו עצרה באמצע ההקלדה, "רופאה למה?"

"לא רופאה בשבילי. יש לי פה שם של רופאה, ואני רוצה לדעת איזו רופאה היא."

הוא הביט נדהם בשרבוט שעל הפתק הכתום, והקשיב נדהם עוד יותר להסבר של רעייתו.

"את לא אמורה לרגל אחרי אחותך!"

"אני לא מרגלת. אני דואגת לה." אפרת התרגזה, "גמרת להקליד?"

"זה לא נקרא לדאוג. זה נקרא לחטט במה שאת לא צריכה."

"אבל אני רוצה לדעת מה קורה לה."

"אני אומר לך שזה לא לענין!"

"בסדר, אז אתה אומר!"

"אפרת!"

היא חמקה ממבטו. "תקליד לי בבקשה את הסיסמה."

הוא נעץ בה מבט. עיניהם נפגשו רק לשבריר של רגע.

בעצבנות הוא הקליד את שלש האותיות האחרונות של הסיסמה, והעביר לה את המחשב.

הוא נשאר לשבת לידה, כאשר פתחה את תיבת החיפוש, מחכה לראות.

'גבריאלה יפה' היא הקלידה.

התוצאה הופיעה מיד.

דוקטור גבריאלה יפה, מומחית בנוירולוגיה והתפתחות הילד, מומחית בהפרעות תקשורת.

עיניה של אפרת התרחבו בתדהמה.

"מה זו הפרעת תקשורת?" הוא ברר.

"הפרעה על רצף האוטיזם." 

"זה לא אומר שדידי אוטיסט, כן?" כעס חדש עלה בו, בעצמו לא ידע מדוע. "אולי מיכל לקחה אותו לאבחון או משהו כזה, זה לא אומר שבאמת יש לו בעיה."

"מיכל סיפרה לי היום שהיא לקחה אותו לפסיכולוגית לאבחון, בשביל להצליח לקבל זכאות לקבל לגן שפה. אבל השם של הפסיכולוגית היה אחר, לא גבריאלה. היא גם אמרה לי שדידי בסדר, שיש לו רק קשיים רגשיים."

"אמרתי לך שלא שתתערבי לה!"

אפרת בהתה במסך. "יכול להיות שהיא לא אמרה לי את האמת?"

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.