1 דקות קריאה
13 Dec
13Dec

אמא מודדת שמלת כלה לבנה ליפי. בסלון של שמלות הכלה יש ריח של בושם. מיכל אומרת שהתחרה לא מתאימה לשמלה. דידי מושך לי את התיק. הפלאפון שלי מצלצל, 'אני מדברת מבית החולים,' קול אומר לי, 'הייתה טעות, התינוקת שלך לא מתה בניתוח. היא חיה. את צריכה לבוא לקחת אותה מהר כי היא כבר זוחלת ואי אפשר לטפל בה ככה בחדר תינוקות', אני צועקת שישמרו על התינוקת עד שאני אבוא. היא מנתקת, היא לא שומעת אותי.

דובי לא נמצא. הוא לא עונה לי לטלפון, אני מבקשת מאבא כסף למונית לירושלים, הוא אומר שנגמר להם הכסף. אמא נותנת לי שטרות צהובים של מאה שקל. אני רצה לרחוב. אני במונית, גם דובי במונית. הוא אומר לנהג איך לנסוע.

אנחנו נכנסים בדלתות שקופות מסתובבות, כואב לי הגב. אני רואה מעלית, אני נכנסת, הדלתות שלה נסגרות. המעלית עולה ועולה, היא עוצרת, אני יוצאת ממנה, הפרוזדור לבן וארוך. אני רצה. אמהות מוליכות עריסות מתגלגלות עם תינוקות קטנים בבגדים של בית חולים. אני רצה ורצה, אני מגיעה לחדר מלא בתינוקות. אפרים, התינוק של מיכל, מדדה שם וצוחק. כל התינוקות ישנים, רק תינוקת אחת בוכה. זו התינוקת שלי, אני שומעת אותה, אני לא רואה אותה. "איפה היא?" אני שואלת. אף אחד לא עונה לי. אני הולכת ומחפשת בין העריסות, כולן מלאות בתינוקות ישנים, אף אחד מהם הוא לא התינוקת שלי. אני שומעת אותה בוכה, היא צריכה שאני אניק אותה, אני רואה אותה בעריסה שליד הקיר - - -

"הודו להשם כי טוב -" קולו של דובי מילא את החדר.

אפרת מצמצה.

דובי בחצר, קרוב לחלון.

אור יום שטף את החדר.

בחוץ מנין מרפסות, דובי וכמה מן השכנים מפוזרים בחצר.

ראש חודש היום, ראש חודש אייר.

אפרת עצמה את עיניה.

רק שקט.

ושחור.

וכלום.

לא בטוח שהיא מסוגלת היום להגיד הלל.

התינוקת שלה.

היא נשכבה על הצד, וחיבקה את הכרית בשתי ידיה.

קארו סגר את הגמרא.

"עוד מוקדם," תוך כדי שדיבר תפס דובי כמה מטופש מצידו לומר זאת.

"כן, נכון. מה לעשות." קארו חייך בחטף מעבר למסך הניילון שהפריד ביניהם.

דובי עקב אחריו כשהתרחק. החצר הייתה ריקה, המרפסות שמסביב שקקו חיים.

קארו לומד רק עד אמצע הבוקר. אשתו ילדה לפני חודשיים, יש להם כמה קטנטנים, היא זקוקה לעזרתו במשך רוב היום.

דובי נשען אחורנית ומשך אליו את הסטנדר, עיניו עברו על המילים בגמרא. נשארו עוד ארבעה וחצי חודשים. רק שלא יקרה כלום הפעם, שהכל יעבור בשלום.

ושאפרת תחזור לעצמה.

הוא עפעף במהירות, וחזר לתחילת השורה. זה נורמלי שהוא חושש לחזור הביתה? כבר איננו יודע איך להתמודד עם מצבי הרוח שלה. אף פעם היא לא הייתה ככה, גם לא בתקופה הקשה שאחרי.

איזה מין בעל הוא, אם הוא לא יודע לתמוך בה כשקשה לה?

אבל למה הוא צריך להיות הקורבן של הקשיים שלה?

לפחות מהרעיון ההזוי של להתעסק עם הקבר היא ירדה. זה באמת היה עלול להפיל אותה.

עיניו עברו שוב על המילים בלי לקלוט את משמעותן.

אחר כך קם.

שמש של תחילת קיץ שטפה את החצר. עוד מעט ייעשה חם יותר, ויהיה קשה להתפלל בחוץ בשעות הבוקר המאוחרות, אבל נראה שרואים באופק את סוף הקורונה, סוף סוף. יש ירידה עקבית בתחלואה.

נכנס לבנין. רק קולות ילדים מהקומות העליונות נשמעו.

הוא הצמיד את האוזן לדלת הבית שלהם.

לא שמע את אפרת מפטפטת בטלפון, גם לא מקליטה שיעור, לא היה גם קול אחר שיגלה לו ברמז מה מחכה לו בבית.

לחץ על הידית ופתח.

"ש-לום."

"שלום." היא ענתה לו מהסלון, ישבה שם ליד השולחן, ראשה שעון על אגרופיה, ספר דקדוק לפניה.

"מה נשמע?"

"בסדר." היא ענתה בחצי פה בלי להרים את עיניה מהספר.

"מה את עושה?"

"מכינה שיעור." היא נאנחה, "אין לי מושג איך אפשר להקליט שיעור מענין על ו' החיבור."

"אז תכיני שיעור לא מענין." הוא אמר בנימה קלילה.

היא צחקה צחוק קצר. נראה שהפעם מצב - הרוח שלה לא מכוון נגדו. "לא ראית את המייל שקבלתי אתמול?"

הוא ראה. מייל מהמנהלת לכל המורות בבקשה שתדאגנה לכך שהשיעורים בטלפון יהיו מעניינים ככל היותר, כדי שלבנות לא יהיה קשה להקשיב.

"אין דרך שבה כללי ניקוד הופכים למעניינים בשביל מי שלא אוהבת דקדוק, במיוחד לא בשיעור בטלפון." אמרה לו אפרת.

"אולי אפשר לערוך להן תחרות."

"אבל זו רק הקלטה, הן אפילו לא יכולות לענות. רק לשמוע. אין שום דרך שבה הן יכולות להשתתף בשיעור."

"זו כיתה ז'?" הוא הניח את כובעו על השולחן.

"כן."

"אז דווקא טוב שהן לא יכולות לענות לך. אני בעד."

שוב הוא הצליח להעלות חיוך על שפתיה.

"מתי את צריכה להקליט?"

"מחר בבוקר."

"אז יש עוד זמן. בואי נצא קצת."

היא הרימה אליו מבט מופתע. "לאן?"

"להקיף את הבית ברדיוס של מאה מטר."

"אבל איך?"

"עם הרגליים."

"קשה לי לנשום עם המסיכה."

"אז את תהיי בלי מסיכה. הרחוב ריק בחוץ, לא נוכל להדביק או להדבק גם אם היינו רוצים. שימי מסיכה על הסנטר ותרימי אותה על הפנים אם מישהו יעבור."

"ואם תהיה משטרה?"

"למה שהיא תבוא דווקא לכאן?"

"זה יכול לקרות."

"נו, באמת, אפרת." נראה כאילו היא בכוונה רוצה להיות בדכאון. לרגע כמעט התרגז, אבל עצר את עצמו. הוא חייב להתאמץ להבין אותה יותר. 

"למה ששוטר יסייר ברגל בין הבניינים בסולם יעקב? וגם אם כן, אז בסדר, נשלם קנס מאתים שקל. שווה לי את הסיכון. בבין הזמנים לא יצאנו, חסכנו את הכסף של הנסיעות."

"זה לא רק הקנס, זה גם חילול השם."

"חילול השם פרושו קודם כל לעשות עבירה, זה חשוב הרבה יותר מאשר מה שיגידו עלינו."

"להשאר בבית זה עבירה?"

"כמעט." הוא חייך כדי לרכך את מה שרצה להגיד. "זה עושה לנו רע, אפרת. אנחנו צריכים לצאת קצת. בואי."

"בסדר."

בחוץ הייתה הריקנות המוזרה של התקופה האחרונה. רק אנשים בודדים נראו ברחוב. בחלונות המסורגים ובמרפסות הבתים היו יותר ילדים מאשר תמיד. האנשים המעטים שברחוב עטו מסיכות. על לוח המודעות הסמוך היו תלויות שלש מודעות אבל על אנשים צעירים שנפטרו מקורונה.

אפרת הלכה לצידו בשקט. על איזה נושא הם יכולים לדבר בלי להסתבך?

"מיכל כבר קבלה תשובה מהועדה?" הוא שאל.

"לא, וזה מלחיץ."

"למה מלחיץ?"

"אם מקבלים תשובה שלילית קשה מאד להצליח לשנות אותה."

"כל כך קריטי להם גן שפה?"

"מיכל אומרת שזה חשוב מאד לדידי."

הם נכנסו לאחת החצרות הסמוכות.

"בוא נשב." בקשה אפרת.

גדר אבן בגובה מתאים הקיפה עץ נטוע באדמה. הם התקרבו אליה. בחור צעיר יצא מאחד הבתים. אפרת הרימה את המסיכה בתנועה מהירה, היא ודובי סובבו את ראשם עד שהבחור עבר.

כשאפרת הסירה את המסיכה, ראה שהיא צוחקת.

"מה מצחיק?"

"סתם. זה לא מצחיק? תחשוב איך זה נראה מבחוץ. כאילו אנחנו בפנטומימה."

הוא חייך בלי שהבין לגמרי את כוונתה.

הבחור יצא מהחצר. הם התיישבו על הגדר. דובי שאף מהאוויר הרענן של הבוקר בתחושת הקלה, טוב שהוא שכנע את אפרת לצאת, אולי באמת מצב הרוח הרע שלה הוא בעיקר בגלל שהיא בבית כל הזמן.

ואולי לא, אולי הוא רק משכנע את עצמו במה שהוא רוצה להאמין. אולי משהו ביניהם התקלקל לתמיד.

"מי מנחש מה מתחבא בתוך הכוס?" אפרת שיוותה לקולה טון דרמטי, וקרבה את כוס הקרטון אל המסך.

הילדים של מיכל בהו בה, יוכי עדיין נראתה המומה מכך שהיא רואה אותה דרך מסך. דידי היה סקרן, ואילו עיניו של אפרים היו פעורות לרווחה.

לרגע בחנה מקרוב יותר את דמותה המשתקפת במסך. זה בסדר, האיפור הקל ששמה מסתיר. לא רואים עליה כמה בכתה הבוקר.

"אני אגיד לכם רמז." אפרת שיוותה לקולה טון דרמטי. "זאת חיה קטנה קטנה, שהאריה חושב שהיא לא יודעת לעשות כלום. אתם זוכרים על איזו חיה ספרתי לכם לפני כן?"

"על העכבר!" הריע דידי בהתרגשות.

"מצוין, נכון, דידי, העכבר!" אפרת שלפה מכוס הקרטון את עכבר הנייר שהראתה להם קודם. "נכון, זה העכבר. עכשיו הוא הולך לאריה, ובואו נראה מה יקרה!"

היא הוליכה את העכבר ביד אחת, ובידה האחרת הרימה את האריה המצויר, וקרבה אותו מול העכבר. "מה אתם חושבים יקרה עכשיו?"

"האריה יאכל אותו!" דידי קפץ בהתרגשות.

"לא. לא. משהו אחר. בואו תראו." הם עקבו אחריה כשהיא המשיכה את הסיפור, וגם כששרבטה במהירות עץ רחב ענפים עליו טיפס העכבר כדי להתחמק מהאריה. אם עכברים יודעים לטפס על עצים, נגיד.

מיכל הופיעה על המסך. "אפרת, יו, אין כמוך. אני מרותקת מהמטבח לסיפורים שאת מספרת כאן. אין לך מושג איזו עזרה זו."

"אני רוצה שהיא תמשיך!" דידי קרא.

"היא תמשיך עוד מעט." מיכל התיישבה מול המחשב. המטפחת הסגולה שלה הייתה קשורה באלכסון על המצח. "את לא יודעת איזה חסד עשית איתנו. כבר שבועיים שאני לא מצליחה להגיע למטבח, ועכשיו בזכותך בשלתי צהרים." היא ראתה את עצמה על המסך וסדרה את המטפחת, "חבל שאין לנו עוד מחשב. הייתי יכולה לעבוד קצת בזמן שאת מעסיקה אותם."

"את צריכה לעבוד עכשיו?"

"אני צריכה כל הזמן. אני בפיגור מטורף, אבל אם תפסיקי לספר להם אני ממילא לא אצליח להתרכז בעבודה. מה נשמע איתך?"

"בסדר, ברוך השם." אפרת לקחה אוויר. "אני – "

"מנחם יקח אותם עוד מעט לחדר כדי להעסיק אותם."

"אני רוצה את הסיפור של אפרת." צעק דידי.

"הנה, אפרת ממשיכה את הסיפור." מיכל נעלמה מהמסך. "תודה, אפרת!" אפרת רק שמעה אותה ברקע.

את השימוש בזום הן ניסו יומיים לפני ועדת ההשמה, שתיהן הופתעו לגלות כמה קל להשתמש בו. היה קצת מרגש להפגש כך. כבר מפורים לא ראתה את מיכל. הרעיון לנצל את הזום גם כדי להעסיק את הילדים עלה הבוקר בדעתה של אפרת. עכשיו אספה את גזירי הנייר לתוך שקית. הילדים קטנים מכדי להקשיב לה ליותר מאשר דקות ספורות. אין לה צעצועים בבית, והיא לא ידעה מה תראה להם כדי לתפוס את תשומת ליבם. טוב שהיא יודעת לצייר.

היא ניגשה לחלון. דובי למד בחצר עם החברותא שמצא לו מהאזור, הניילון העבה חוצץ ביניהם. גם כן דרך להפגש. בעיקרון הייתה יכולה להביא לכאן את קבוצת התמיכה הלא-רשמית שלה, להושיב את כולן בחצר, ולחצוץ ביניהן בניילונים.

חיוך עלה של שפתיה של אפרת מבלי משים, זו באמת תהיה אטרקציה לכל המשועממים בחלונות מסביב.

רגע, הן יכולות בזום!

כדאי?

"גם אני התקנתי זום בשבוע שעבר." חגית נהנתה מהרעיון שלה. "הייתי צריכה אותו בשביל – " היא עצרה את עצמה, "זה ממש רעיון. אם גם לאה וציפי רוצות, אני אשמח."

חגית אמרה שהיא תשאל את לאה, אפרת התקשרה לציפי. ציפי לא ענתה בטלפון, אבל חזרה אליה לאחר זמן קצר.

"אפרת," היא אמרה בחמימות. "ראיתי שחפשת אותי."

"רציתי להציע לך שניפגש בזום."

"ניפגש במה?"

אפרת הסבירה לה.

"אין לי מחשב בבית." ציפי נשמעה קצת בקושי על רקע קולות הילדים מסביב. "אבל, אפרת, עוד מעט כבר נוכל להפגש פנים מול פנים, ההגבלות ירדו עוד."

"כן? אבל זה לא רק החוק. מלחיצה אותי הסכנה של ההדבקה."

"באמת? לא נראה לי שצריך כל כך לחשוש. וגם מה נראה לך, לא תצאי מהבית עד שהקורונה תעלם לגמרי? זה יכול לקחת חודשים."

"שווה להזהר כמה חודשים." ציפי לא יודעת שהיא בהריון.

"וגם בעלך לא יצא כל הזמן מהבית? אין מה לעשות, בכל מקרה בסופו של דבר יש מגע עם אנשים אחרים. אנחנו יכולות להפגש שוב אצלי בבית, במרפסת, עם מסיכות. זה לא מסוכן. אז מה את אומרת? שננסה כבר עכשיו לתאם תאריך?"

"אני צריכה לחשוב על זה."

היא חייבת לדבר עם מישהו.

אם רק הייתה יכולה לדבר עם דובי.

כמה זמן עוד תחזיק מעמד כשהם ככה?

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.