2 דקות קריאה
26 Dec
26Dec

שוב התחיל היום שלהם ברגל שמאל.

כשהוא התארגן לתפילה, אפרת התעוררה. היא זינקה, כאילו התעוררה מחלום, ואחר כך נשכבה בחזרה בהבעת פנים אטומה.

כל כך קשה להגיד בוקר טוב?

"בוקר טוב," הוא אמר לה בעצמו.

"בוקר טוב," היא ענתה ביובש ועצמה את עיניה.

"את רוצה להמשיך לישון?"

"לא יודעת."

כשחזר מהתפילה, היא עדיין שכבה במיטה, בוהה בתקרה.

"נרדמת שוב?"

"לא."

"אז למה לא קמת?"

"אין לי כוח."

הוא התיישב לארוחת בוקר, ושם לב שזמן תפילה עומד לעבור, בדרך כלל אפרת מקפידה לקום כדי לא להחמיץ אותו. שיזכיר לה? אין טעם.

התיישב בסלון הקטן, וגילה שהוא פותח את הספר בלי שמץ של חשק. בכל זאת הכריח את עצמו להתרכז, אסור לו להידבק בדיכאון שלה. מה שהכי משגע אותו, זה שאף פעם אין לו מושג למה עליו לצפות. יום אחד היא עליזה ומשעשעת את אחיינים שלה בזום, וביום אחר היא שוכבת במיטה בדיכאון במשך שעות.

בסופו של דבר היא הגיחה לסלון, מצוברחת בעליל. "אני צריכה להקליט עכשיו שוב את שיעור דקדוק לז'."

"למה?"

"המזכירה התקשרה להגיד לי שהשיעור לא נמצא במערכת. כנראה ששכחתי ללחוץ על סולמית." היא צנחה על הספה, "אין לי כוח."

'אז פעם אחרת תשימי לב,' הוא כמעט אמר, כבר פעם שניה שזה קורה לה, אבל עצר את עצמו.

"וזה עוד שיעור לכיתה ז'." היא הוסיפה.

"מה זה משנה לאיזו כיתה את מקליטה?"

"משנה מאד. עם הכיתות הקטנות משוחרר לי, אבל לא עם כיתה ז'. אני גם לא יודעת מי מקשיב לשיעור. מתאים להן לשים אותי על רמקול בבית, וחוץ מזה, שכל אחד יכול להכנס לשיעור, המנהלת למשל."

"אויש, את מגזימה."

"למה אתה כל כך בטוח?" היא התרגזה, "למה שהמנהלת לא תקשיב כדי לראות איך המורות מלמדות? וגם ליסכה מתאים להקשיב לי."

"נו, זה לא הגיוני. יסכה כל כך משועממת?"

"מה קשור 'משועממת'? אכפת לה שהכל בכיתה הזו יהיה הכי טוב שאפשר, והיא מתערבת גם איפה שהיא לא אמורה." היא הניחה את ידיה על העורף, ונשענה אחורה בעינים עצומות. "אין לי כוח."

"כמה זמן כבר יקח לך להקליט?"

"לא קשור לזמן."

הוא נשף. כמה כוח נדרש כדי להקליט שוב שיעור שהקליטה אתמול? היא הרי לא צריכה להכין אותו מחדש.

הוא רכן על הספר, הבית-יוסף הסביר את דברי הטור. דובי התאמץ להתרכז, אפרת עדיין ישבה על הספה באותה תנוחה. לא הודיעו לה שהיא צריכה להקליט עכשיו את השיעור?

"לא צריך לעשות עסק מכל דבר." הוא פלט.

ידיה נשמטו לצדדים, "מה?"

"לא צריך לעשות עסק, בסדר, אז נמחק השיעור. תלכי להקליט חדש וזהו. תגמרי עם זה."

"אם עדיין לא הלכתי להקליט, אז כנראה שזה לא קל כמו שנראה לך."

"הנה, זה בדיוק נקרא לעשות עסק."

"זה בדיוק נקרא להיות שיפוטי. אין לך בכלל מושג עם מה אני מתמודדת."

"יש לי."

"אין לך, ואם החיים שלנו היו נראים אחרת, היה לי גם יותר קל להקליט."

"החיים שלנו היו נראים אחרת אם את היית רוצה."

היא קמה. "תגיד, אתה שומע מה שאתה אומר?"

"אפרת, גם לי קשה לחיות רגיל את החיים אחרי מה שעברנו. מה את חושבת? אבל אני יודע שאין ברירה."

"אחרי מה שעברנו." היא חיקתה אותו, "מבחינתך כאילו לא הייתה תינוקת."
אף פעם לא דברה אליו בלעג כזה. הוא התאמץ לעצור את הכעס הגדול שעלה בו.

"אפרת, אני עושה כל מה שאני יכול כדי שנבנה שוב את החיים שלנו. אם נצליח או לא - זה תלוי בך."

"אתה רציני? איך אתה יכול להגיד שאתה עושה מה שאתה יכול? אתה אפילו לא מנסה להבין!"

"למה את סתם אומרת? אני מנסה ומנסה עד שאני כמעט משתגע!"

קולו התרומם. עיניה של אפרת התרחבו, היא סגרה בחבטה את החלון.
הם היו צריכים לסגור אותו קודם, בלוי כבר שמעו אותם.

"אם היית באמת מנסה, לא היית משתגע." היא הטיחה, "היית פשוט מקשיב לי. גם לך בסוף היה יותר קל ככה!"

"אני מקשיב כל הזמן!"

"בטח!"

"מה 'בטח'?"

"אתה לא מקשיב אף פעם!"

"תפסיקי כבר להאשים!" הוא צעק.

הטלפון שלה צלצל.

היא העיפה מבט על הצג.

"המזכירה. איך אני אמורה להיות מסוגלת עכשיו לעשות משהו?" צליל של בכי התגנב לקולה.

בסוף היא זו שבוכה.

היא החזיקה את הטלפון, כשפניה לכיוון חדר שינה, "רק שתדע, שאם היית מקשיב, ואם הייתי יכולה לדבר איתך על כל דבר, החיים שלנו באמת היו אחרים." קולה רטט מדמעות.

הוא נשף בכעס.

הזיז ברעש כסא אחד, ואחר כך התיישב.

נעץ מבט ארוך בדבריו של הבית יוסף, וסגר את הספר.

הוא משך אליו את המחשב.

במייל לא היה חדש. עיניו עברו בלי ריכוז על ההודעות הקודמות. הוא פתח שוב את עדכון החדשות הקבוע שהם מקבלים במייל מאתר חרדי כלשהו:

גל תקיפות לילי בסוריה, דיווחים על 15 הרוגים, בהם איראנים. בדמשק מפנים אצבע מאשימה לישראל.

קשיים במשא ומתן על תיק הבריאות...

הממשלה אישרה פתיחת קניונים, צימרים ובתי מלון. עוד הותר, לבצע טיפולים לא רפואיים...

מתי החיים יחזרו לנורמליות?

היה רוצה לבדוק אם משהו השתנה, אבל לשם כך הוא צריך לחכות לאפרת.

הוא צריך את פיסת האיוורור הזו עכשיו, לא כשאפרת תהיה שוב בסלון. 

אולי הגיע הזמן שהסיסמה שלהם כבר לא תהיה משותפת.

ידו של דובי שוטטה עם העכבר ללא תכלית. הו, הודעה חדשה מיסכה כץ, 

הודעה לאפרת:

חברות יקרות, מה שלומכן?

נכנסנו לשגרה מוזרה של לימודים דרך הטלפון. אני רוצה להביא לתשומת ליבכן שהבנות בודדות בבית, בודדות מהחברות, ו – לא יאמן, גם אנחנו קצת חסרות להן😉

ברבים מהשיעורים המוקלטים חסר המגע האישי. בבקשה, אם לא אכפת לכן שאני מסבה את תשומת ליבכן - שימו לב למלא בהקלטה את החסר הזה עד כמה שאפשר.

אמנם אנחנו במתכונת של הקלטות ולא של שיעור חי במרחב הקולי, אבל גם כך אפשר לתת תחושה אישית יותר וחמימה.

איך?

למשל: לא להתחיל את השיעור מיד בחומר הלימודי, אלא לומר כמה משפטים שמביעים התעניינות בתלמידות.

או – לומר כמה משפטים של שיתוף, לספר קצת לבנות איך אתן עכשיו בתוך המצב הזה בבית.

דברים קטנים מהסוג הזה.

לא משנה מה בדיוק תגידו, מה שחשוב הוא שהשיעור ייתן הרגשה של מגע אנושי, ולא רק יעביר תחושה של: 'עכשיו אתן בבית, אז אני בתור המורה דורשת שתלמדו בטלפון'.

מי שיכולה ומוכנה גם לתת איזשהו אתגר שהבנות תתקשרנה אליה כדי לענות עליו – תבורך! זו תהיה הזדמנות בשבילן ליצור קשר אישי באופן טבעי ולא מביך, וזה חשוב מאד עכשיו.

וכמובן, תשתדלו שהשיעור בעצמו יהיה מענין. אחרי הכל, קשה להקשיב לשיעורים בטלפון.

תודה על סבלנותכן וסובלנותכן 😉

יסכה.

גבותיו של דובי התכווצו.

אפרת צדקה, אם כן, בנקודה הזו. לא רק התלמידות מקשיבות לשיעורים.

הוא סימן את ההודעה על מנת למחוק אותה, ואז תפס את עצמו, הסיר את הסימון וקם בתסכול מהמחשב.

הלוואי שהיה יכול למחוק מתוך ידיעה ששום מבוכה לא תגרם כתוצאה מכך לאפרת.

עכשיו היא תהיה מתוחה עוד יותר, בגלל ההודעה של יסכה. בדיוק מה שחסר להם. הוא כבר אינו מסוגל יותר.

"לא קשה לך לפנות ככה את הבית בשבילנו?" חגית שאלה את ציפי.

"הגדולה שלי יצאה עם הילדים. היא ממילא יוצאת איתם לגינה מידי פעם."

"ברור." אמרה לאה. "צריך להוציא את הילדים החוצה כמה שיותר."

אפרת הקשיבה מהעבר האחר של המרפסת. כשהגיעה, הן התרגשו לגלות שהיא מחכה לתינוק. לראשונה שמחה שיש מסיכה על פניה. הרגישה חשופה כל כך. אחרי שהחליפו כמה מילים היא גררה את הכסא שלה לחלק הפנימי יותר של המרפסת. שלושתן הבינו את הרצון שלה לשמור מרחק ככל האפשר, והתקרבו מעט זו לזו כדי שהיא תוכל לשבת במרחק של שני מטרים מהן.

"תקופה מטורפת." אמרה לאה. "הילדים שלי יורדים מהפסים. אני לא יודעת אם הם יחזרו לעצמם אחר כך, אבל אני בטוח לא אחזור."

"את מרגישה טוב, אפרת?" שאלה אותה חגית.

"בגדול כן, ברוך השם. רק חלשה."

"התכוונתי נפשית." הסבירה חגית בנעימות, "לפעמים קשה מאד להיות בהריון זמן קצר אחרי שמאבדים תינוק."

"חיכיתי להיות שוב בהריון." אמרה אפרת בצרידות.

"זה לא סותר. אפשר לחכות וגם שיהיה קשה." לאה נשענה במרפקה על מעקה המרפסת. "הריון רצוף יכול להציף כל מיני רגשות."

"את הראשונה שאומרת לי את זה."

"כולם רק אומרים לך שאיזה יופי, ואיזה מרגש, ואיזה נס שלא היית צריכה לחכות הרבה, ושיהיה בשעה טובה?" שאלה לאה.

חיוך נמלט לשפתיה של אפרת.

"הסביבה הרבה פעמים לא מבינה את המורכבות." אמרה חגית.

אפרת הנהנה.

"הרבה יותר נוח לא להבין, זה בטוח." לאה הניפה אחורנית קווצת שיער מהפאה שלה. "רוצים לחשוב שהכל בסדר איתך, ולעשות וי וזהו. הבעיה שלך נפתרה ועכשיו תחייכי ותהיי רגועה ומאושרת ושמחה."

"וואו, את ממש צינית, לאה." החיוך של חגית ניכר בעיניה, "אנשים קרובים באמת רוצים להאמין שכבר טוב יותר, זו לא דווקא אנוכיות, הם אוהבים והם מקווים שכבר קל יותר. בכל אופן, ברור שזה באמת מצב לא פשוט."

ציפי פתחה את פיה כאילו עומדת לומר משהו, והתחרטה.

"אני רוצה תינוק." אפרת שמעה את עצמה אומרת. "אבל – זה באמת קשה."

"מה קשה?" שאלה ציפי.

לא נפרדתי מהתינוקת שלי. בעלי הפסיק להבין אותי. אני פוחדת שיקרה עוד אסון.

ציפי לא תבין אותה, אולי האחרות כן.

"נשים רבות נכנסות לחרדה בהריון חוזר." אמרה חגית. "לפעמים כדאי לקחת כדורים להרגעה בתקופה הזו."

"אצלי החרדה היא לא עיקר הקושי." פניה של אפרת נטפו זיעה מאחורי המסיכה. היא הרחיקה אותה לרגע ממנה כדי לקחת אוויר.

"איך את יכולה לנשום ככה?" שאלה לאה. "נראה לי נורא להיות עם מסכה בחום הזה, כשאת בהריון."

"את יכולה להוריד." הציעה חגית. "גם אם יתברר שאחת מאיתנו עם קורונה, חלילה, את לא תצטרכי בידוד."

"אני נזהרת בגלל הקורונה, לא בגלל הבידוד."

"כן, אבל זה סוג של מדד," הסבירה חגית, "אם לא צריך בידוד זה אומר שבגדול גם אין סכנת הידבקות."

אפרת אמדה בעיניה את המרחק מהאחרות, כנראה שיש ביניהן שני מטרים. הן עם מסיכות, וגם היא. אולי היא אכן לא חייבת מסכה.

"את רוצה לספר לנו קצת ממה שאת מרגישה?" שאלה חגית בעדינות.

"אני לא יודעת מאיפה להתחיל." אני גם לא יודעת אם אני רוצה להתחיל.

"אני חושבת שפשוט צריך יותר זמן כדי להתאושש מהטראומה." אמרה לאה. "לידה שקטה זו חתיכת טראומה."

"תינוק חדש יכול דווקא לרפא." טענה ציפי.

"לי לא הייתה לידה שקטה." אפרת הניחה את התיק על הרצפה. "ראיתי את התינוקת שלי בחיים, שמעתי את הבכי שלה. זה... זה הרבה יותר קשה."

"הלוואי שהייתי רואה את התינוק שלי בחיים." חגית ירתה פתאום. "אני לא יכולה להוציא לי מהראש איך שהוא... שהוא היה מת, בידיים שלי. הלוואי שהיה לי גם זכרון אחר ממנו, זכרון שהוא חי."

אפרת השתתקה.

"זה לא רק זה, "המשיכה חגית, "זו הלידה בעצמה. זה לדעת שיש בתוכך תינוק שכבר איבד את החיים שלו, זה הפחד הנורא שמלווה אותך שעות, כשאת רק חושבת מה יקרה כשהוא יצא, זה –" קולה גווע.

"זה גם האנשים מסביבך, שפוחדים לגשת אליך בשעות של לפני, בזמן שאת הכי בעולם צריכה שמישהו ידבר איתך." לאה הביטה אל החצר. 

"חושבים שמשהו יתרסק אם ישאלו אותך מה שלומך, אבל כל מה שיכול היה להתרסק בתוכך - כבר מרוסק."

משק כנפיים נשמע, ציפור דרור נחתה על המעקה.

במרפסת שבבנין ממול שקעה בחורה לתוך ערסל עם ספר ביד.

"אני לא יודעת מה יותר נורא." ציפי דברה פתאום, "אבל בכל אופן אובדן של תינוק חי נחשב לטרגי יותר."

"אין תשובה לשאלה מה קשה יותר." אמרה חגית בקול שונה.

אולי יש.

אוטובוס עצר בתחנה שמתחת לבית.

"סיפרת שראית את התינוקת שלך בחיים," אמרה חגית בעדינות, "החזקת אותה?"

אפרת נענעה בראשה לשלילה. משהו חנק בתוכה. ידה רעדה כשהיא הסירה את המסיכה, וניגבה את הזיעה מפניה. שלושתן הביטו בה.

"הלילה חלמתי שאומרים לי שהייתה טעות, שהתינוקת שלי חיה." המילים יצאו ממנה לפני שהחליטה האם לומר אותן, "הגעתי לבית חולים וחיפשתי. חלמתי שהמעלית לא פועלת, ואני עולה ברגל, ומחפשת בכל הקומות. שמעתי אותה בוכה כל הזמן, והלכתי ממקום למקום, אבל לא מצאתי אותה. בסוף התעוררתי, וזה היה התינוק של שכנה שלי, שבכה." אפרת בלעה במאמץ את הכאב שבגרונה, "בזמן האחרון יש לי כל הזמן חלומות כאלה."

"נורא." אמרה לאה באהדה.

"את חושבת שהחלומות קשורים להריון?" שאלה חגית.

"לא. בעצם לא. אני לא יודעת. כל הזמן חשבתי שאני חולמת ככה בגלל... בגלל שלא נפרדתי ממנה."

"ועכשיו?"

"אולי זה כן קשור. אולי ההריון מציף לי את חזק יותר את הצער על זה שאפילו לא החזקתי אותה. אולי אני מרגישה שזו כאילו בגידה, לחכות עכשיו לתינוק או תינוקת חדשה, וכאילו לשכוח אותה," היא חייכה מבעד לדמעות. 

"זה נשמע לא הגיוני, אני יודעת."

"זה נשמע מעורר מחשבה." אמרה חגית, "וגם מובן. את מרגישה שלא הוגן כלפי התינוקת שנפטרה, לשמוח לגמרי בתינוק חדש?"

"משהו כזה, אבל גם מגיע לו שנשמח בו לגמרי, הוא לא אמור להרגיש שהיה לנו אסון לפני שהוא נולד, ושכאילו הייתה אמורה להיות לו אחות גדולה. איזו אמא אני אהיה לו?"

"את תהיי אמא מצפונית מאד, זה בטוח." אמרה לאה.

אפרת צחקה והעבירה יד על לחייה הרטובות.

הלוואי שזה היה בטוח, שאני אהיה אמא.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.