1 דקות קריאה
09 Jan
09Jan

היא ניגשה לחלון.

דובי ישב בפינת הלימוד, לבדו. כף ידו תומכת במצחו.

אפרת השעינה את ראשה על זגוגית החלון.

דובי נראה מרוכז בגמרא.

גדילי ציצית מאחת הכנפות שלו גלשו על החול. היה מתאים לו לשים לב ולאסוף אותן. הכובע שלו היה מונח על הכסא הנוסף, הריק. החליפה מקופלת על המשענת. קצת מוזר שיצא בחום הזה עם כובע וחליפה.

הלוואי שהיית קרוב אלי כמו פעם.

האם כבר מהבוקר הוא לומד לבדו? הכסא האחר לא היה מעבר למסך הניילון, אלא סמוך אליו.

הטלפון הכאיב לידה הקפוצה של אפרת. היא חייגה כשראשה עדין שעון על הזגוגית.

"שלום, הדסה. מדברת יפעת."

"שלום." עיניה של אפרת היו נתונות על דובי, "הבת שלי הגיעה אליכם לניתוח ונפטרה. אני רוצה לדעת איפה קברו אותה."

"סליחה???"

"אני צריכה מידע על הקבר של הבת שלי."

היה שבריר של שקט לפני שיפעת האלמונית אמרה: "אני מצטערת לשמוע. מי את?"

"אני – קוראים לי אפרת וינר."

"שלום, אפרת. הבת שלך הייתה מאושפזת אצלנו בבית החולים?"

"לא בדיוק מאושפזת. היא רק הגיעה לניתוח."

"הגעה לניתוח נחשבת כמובן לאשפוז. איך קוראים... קראו לבת שלך?"

משהו חבט בתוכה של אפרת. "אה.. לא היה לה עוד שם."

"לא הבנתי. אני מצטערת, אפרת. אמרת שלא היה שם?"

"היא הגיעה אליכם כמה שעות אחרי שהיא נולדה."

"הו, הבנתי. אני מצטערת לשמוע. תני לי מספר זהות, אפרת, כדי שאוכל לבדוק נתונים."

"את מספר הזהות שלי?"

"כמובן."

אפרת אמרה מוכנית את הספרות.

"תגידי לי עוד פעם," בקשה יפעת.

אפרת חזרה על המספר, בחוץ משך אליו דובי את הסטנדר.

היו כמה שניות של שקט מעבר לקו.

"אני לא רואה אותך ברישומים אצלנו." יפעת ענתה לבסוף.

"כי אני לא הייתי אצלכם."

"סליחה?"

"לא הייתי מאושפזת בבית החולים שלכם, רק הבת שלי הגיעה. אחרי הלידה."

"אה, את ילדת בבית החולים אחר?"

"כן."

"אז מה היה מספר הזהות של התינוקת?"

"אה – אני – " דובי והסטנדר הטשטשו מול עיניה של אפרת. "נראה לי שלא היה לה מספר זהות."

הוא מצא את אפרת עומדת מול דלת הארון הפתוחה, בוחנת את עצמה במראה. היא הייתה לבושה בחולצת פסים שזכר מהקיץ הקודם. לפי הקיפולים שעוד ניכרו על הבגד הבין שזה עתה הורידה אותו אפרת מהמדף העליון.

הבעת פניה של אפרת הייתה חתומה, כמו בימים האחרונים. עד מתי היא תהיה כך?

"חולצה יפה," הוא פרגן, למרות שכבר כשקנתה אותה בשעתו, לא התלהב.

"לא משהו."

"את לא אוהבת אותה?"

"הבעיה לא בחולצה הזו." היא עדיין הביטה במראה. "אלא בכל הבגדים מההריון שלה. עושה לי רע ללבוש אותם שוב."

פיו נפער לרגע. הוא סגר אותו.

היא נתנה בו מבט קצר דרך המראה.

"את רוצה לקנות בגדים חדשים?" הוא לא התכוון להציע, שאל רק כי רצה לברר האם היא מתכוונת ברצינות.

"כן, אבל החנויות סגורות."

"עוד מעט יפתחו אותן. אבל, תקשיבי, אפרת."

היא הסתובבה אליו, "מה?"

לא בטוח שזה הזמן הכי מתאים לומר מה שרצה, אבל כבר כמה ימים שהוא מחפש הזדמנות להסביר לה, הוא החליט להמשיך. "זו בסופו של דבר הבחירה שלך."

"מה הבחירה שלי?"

"האם בעיקר לשמוח שעוד מעט בעזרת השם יהיה לנו תינוק, או לשקוע כל הזמן ברגשות שליליים."

"אני לא שוקעת כל הזמן ברגשות שליליים!"

הנה, הוא היה צריך לדעת שהיא תתנגד מיד למה שהוא אומר. "ככה זה נראה."

אפרת התיישבה על המיטה. "דובי, אין לך אפילו מושג כמה אני מתאמצת כדי לא לשקוע ב- בתוך כל זה. אתה חושב שהבגדים מההריון הקודם עושים לי רע כי אני רוצה שהם יעשו לי רע? אתה באמת חושב שזה משהו שאני מחליטה עליו?"

כשהיא הציגה את זה כך, זה היה נשמע נלעג, אבל לא זה מה שהוא הסביר לה. "אני לא מדבר דווקא על זה, אלא באופן כללי."

"זה כל כך לא נכון, תקשיב לי."

"אני מקשיב כל הזמן."

"אני מתכוונת שתנסה להבין אותי."

"גם את זה אני עושה כל הזמן."

היא השתהתה רגע. "אני לא רוצה שנריב עכשיו. תקשיב – "

"ואני כן רוצה לריב? למה בכלל את מדברת על מריבה? בסך הכל רציתי להסביר לך משהו."

"להסביר לי שאני לא בסדר?"

"את מציגה את זה בציניות. אני בסך הכל רציתי להסביר לך שיש דברים שנראה לנו שהם לא בבחירה שלנו, אבל הם כן. בסופו של דבר יש לנו יכולת לבחור איך להתמודד בתוך המצב שאנחנו נמצאים בו, וזו אחריות שלנו."

"אז לדעתך אני לא מתנהגת באחריות?"

"למה את מסלפת את מה שאני אומר?"

"אני לא מסלפת כלום. זה מה שאתה אמרת, רק בצורה יותר יפה, כאילו."

כמה פוגענית היא יכולה להיות. "נמאס לי כבר מההאשמות שלך." הוא אמר.

"ולי נשבר מהאטימות שלך." היא הטיחה בו.

"אחר כך תגידי שאת לא מאשימה!"

העליונית השחורה הייתה מקומטת יותר משהייתה אי פעם, השהות במדף העליון לא עשתה לה טוב. אפרת פרשה אותה על המיטה בשפתיים מכווצות. כל כך הצטערה בשעתו לגלות שהעליונית שקנתה קמיטה כל כך. בכל זאת שמחה בה בסופו של דבר, גיהצה ביסודיות פעם אחר פעם ונהנתה ללבוש אותה.

כמה תמימה הייתה אז.

בפעם האחרונה לבשה אותה כשנסעו לבית החולים, ללידה. היא הייתה אז מלאת פחד. מהלידה.

אפרת לחצה עם טישו על עיניה בחוזקה. כל כך התאמצה לפני כן לעצור את עצמה בשיחה עם דובי, קיוותה שסוף סוף יפתח פתח להבנה ביניהם, בסוף פלטה מילים שלא הייתה מאמינה שתאמר. אבל גם אם הייתה מצליחה להתאפק עוד, זה לא היה עוזר. דובי דיבר אליה בכזה חוסר אמון, לא היה סיכוי שהם יגיעו להבנה.

חייבת להיות דרך לתקן את מה שנהרס ביניהם. איך אנשים אחרים מסתדרים?

בעצם, מי אמר לה שאחרים מסתדרים? אולי ברוב הבתים קורה מה שקורה בבית של ההורים שלה, אולי זוגות שחיים כמו מנחם ומיכל הם המיעוט.

איך דובי יכול להאשים אותה, ועוד בכזה בטחון? היא לא הייתה מאמינה שידבר באטימות כזו. לא צריך להיות בן אדם רגיש במיוחד כדי להבין שאי אפשר לשלוט בתחושות שמגיעות בעקבות טראומה.

הבוקר ניתקה את עצמה מהמיטה בכוח; הציעה לילדים של אבוקסיס ציורים לצביעה, הכינה ארוחת צהרים, הקליטה שיעור. אם היא לא הייתה מכריחה את עצמה לתפקד, הייתה שוכבת במיטה עד עכשיו.

אם הייתה משתפת בכך את דובי, הוא היה רק מהנהן, בלי ממש לקלוט מה היא אומרת לו. הוא גם לא היה רוצה לנסות להבין, אין לו סבלנות לשמוע עוד על ההתמודדות שלה. הוא תמך בה בהתחלה, כשעוד היה שבור בעצמו, וגם ריחם עליה ודאג לה, וזהו. עכשיו הוא רוצה חיים רגילים.

אפרת תלתה את העליונית המקומטת.

אף פעם לא העזה לחשוב שדובי אנוכי. תמיד רק אמרה לעצמה שהוא משתדל, שהוא בסך הכל רוצה לתמוך.

מתי היה הערב ההוא שבו חשבה על כך לראשונה?

היה זה יום גשום של חורף, והיא הייתה אז בתחילת ההריון של התינוקת. זאת אומרת שעברה מאז כבר שנה ורבע.

הייתה אסיפת מורות באותו יום בבית הספר. היא לימדה עד שלש. לא היה טעם להיתקע באוטובוס בפקקים רק כדי לצאת שוב מיד כשתגיע הביתה, כך שהיא נשארה להמתין בבית הספר שלש שעות עד לאסיפה.

כשחזרה, הייתה מותשת וחלשה. דובי דפדף בעיתון שכבר קרא בו יום קודם. בשני הכיורים היו כלים שהצטברו בימים האחרונים, ועל השיש עמדו כלים מלוכלכים שדובי השתמש בהם בצהרים. הרצפה לא הייתה מטואטאת, עוד משבת, וערימה של כביסה לא מקופלת הייתה מונחת על שני כסאות בסלון.

במאמץ חיממה לעצמה את מה שנשאר מהמרק שהכינה אתמול, והתיישבה ליד השולחן. היא הרגישה על סף קריסה.

דובי התיישב על כסא במטבח, "כל המורות הגיעו?"

"כמעט כולן," סוף סוף לקחה טעימה מהמרק.

"איך היה?"

היא אכלה, והשיבה בין לבין לשאלותיו, מוטרדת ממה שהציק לה.

היא לא רוצה להיות ביקורתית, וגם לא הייתה רוצה שהוא יתחיל להדיח כלים בקביעות, או שירגיש עול מהעבודות בבית. אבל זה לא מוגזם?

בשבועיים האחרונים נדרשה להכין דיווחים מפורטים על התלמידות ביחס לשמונה מקצועות שונים, ובלי קשר - גם נהייתה חלשה יותר. דובי יודע את זה. לא יכול להיות שהוא לא רואה שהיא צריכה עזרה.

היא סיימה לאכול, הוא קם כדי לצאת מהמטבח.

היא החליטה שהכי נכון יהיה לדבר ישירות. "אתה מוכן להדיח כלים?" שמעה את עצמה שואלת.

הוא הופתע. "קשה לך?"

"כן, אני מאד מותשת."

"את רוצה שאני אדיח את הכלים?"

הוא כאילו לא עיכל את הרעיון.

זה הרגיז אותה, אבל כמובן שלא היה טעם שתראה זאת. "כן."

"בסדר, אין בעיה." הוא הפשיל את שרוולי החולצה שלו כמעט בדרמטיות ונעמד ליד הכיורים.

היא השתוקקה לקרוס למיטה לשנת לילה, אבל הייתה חייבת לעבור שוב על אופן השתלשלותה של מלחמת העצמאות באמריקה. השיעור הראשון שלה למחרת היה שיעור גאוגרפיה בכיתה ח', והיא עדיין לא שלטה באירועים שהובילו למלחמה.

במאמץ החזיקה את עיניה פקוחות וניסתה להתרכז.

"סיימתי להדיח." הוא בא פתאום ואמר לה.

"הו, יופי, תודה רבה." אמרה, ואיכשהו חשה שהוא מצפה ליותר הערכה מצידה. "ממש יפה מצידך." הוסיפה.

הוא היה, בגלוי, מלא סיפוק. היא ידעה שטוב שבקשה ממנו להדיח, הבינה שזה היה צעד נכון, אבל תיסכל אותה שהוא מצפה לתודה ולהערכה על מה שהיא מתאמצת לעשות בכל יום. הוא לא אמור לקבל את המאמץ שלה כמובן מאליו, וגם לא לחוש שזה כל כך יוצא דופן שמדי פעם גם הוא יתן יד.

זו לא אנוכיות מצידו?

היא השתיקה אז את המחשבה מיד כשצצה, אמרה לעצמה שהוא רק לא שם לב.

אבל זה המשיך כך מאז. עד היום היא צריכה לבקש ממנו במפורש, גם כשברור שהעזרה שלו נדרשת. נראה שפשוט נוח לו לא לשים לב.

רק בערב פסח זה היה אחרת. היה לו ברור לכתחילה שאת העבודות הקשות מתבקש שהוא יעשה. כנראה בגלל שבתור בחור היה רגיל לעזור הרבה בבית בתקופה הזו.

אפרת התיישבה על המיטה מול הארון הפתוח.

איך הוא יכול להגיד שזו בחירה שלה לשקוע ברגשות שליליים? אם לא הייתה נאבקת עם עצמה, כבר מזמן הייתה שוקעת בדיכאון מוחלט.

היא לא מסוגלת עוד לחיות כך.

מה היא יכולה לעשות?

מיכל אומרת שזה עוול שמלמדים שהדבר הכי חשוב בנישואים הוא וותרנות, במקום להסביר שהבנה הדדית היא הבסיס. היא טוענת שבגלל זה זוגות מתרגלים להבליג על מה שמציק להם, במקום לדבר בפתיחות ולתקשר ישירות. לדעתה, בסופו של דבר הרבה מההבלגות יוצרות מירמור ומרחק.

אבל מה עושים אם כל הניסיונות לתקשר לא מצליחים?

כל ניסיון שלה לשיחה עם דובי, רק מרחיק אותם יותר.

נניח שהיא הייתה מתקשרת עכשיו למיכל, מה מיכל הייתה מייעצת לה?

זה הוגן בכלל לדבר על דובי עם מיכל? זה לא סוג של בגידה באמון שלו?

אפרת פלטה אנחה קולנית. בתנועה חדה שלפה את העליונית השחורה מהקולב. הקולב נטה בנקישה על הדופן העץ הפנימית. היא גלגלה את העליונית והשליכה אותה לארון העליון.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.