1 דקות קריאה
24 Jan
24Jan

דלת ארון נטרקה במטבח.

אפרת פקחה עינים בבלבול. שעון הקיר הראה על שמונה וחצי. היא התיישבה בבת אחת.

"דובי!"

"מה?" הוא החזיר לה מהמטבח.

"למה לא הערת אותי?"

"לא אמרת לי להעיר אותך."

היא רצה אל הכיור ליטול ידים. "אתה יודע שאני מתחילה ללמד היום."

הוא הגיח מהמטבח, זועף. "איך אני אמור לדעת באיזו שעה את מלמדת? הבנתי שאם את ישנה כנראה שעוד יש לך זמן. מתי את מתחילה?"

"בשיעור השני. אמרתי לך כבר אתמול!"

"לא אמרת. מתי השיעור?"

"ברבע לעשר."

"אז בסדר, מה הבעיה? יש לך זמן, את סתם נלחצת!"

היא ניגבה את ידיה, "כל מה שאני מרגישה זה סתם, נכון?" המילים שפרצו מתוכה היו מהירות ממנה.

"אפרת! מה הקשר?"

"אתה יודע בעצמך מה הקשר, או שלפחות היית יודע אילו היית רוצה."

"את מתנהגת בזמן האחרון בצורה לא נורמלית."

"ואתה מתנהג כמו מלאך."

בחטף ראתה את הכעס שעל פניו, ורצה אל החדר להתארגן.

את באמת לא נורמלית! איך את מדברת אליו?

נכון. אני לא נורמלית.

"תפסיקי עם זה כבר!" שמעה אותו זועם מהמטבח. "נמאס לי!"

אפרת הידקה את שפתיה. כמה שהיא התאמצה בימים האחרונים לשתוק, קרעה את עצמה כדי להרגיע את האווירה ביניהם, בסוף היא מתפרצת על שטויות.

היא פשוט נגמרת.

אפרת הסירה במהירות את החולצה הוורודה מהקולב. כמה רע עושה לה רק לראות אותה. היא חייבת לקנות בגדים חדשים, אבל דובי חושב שזה פינוק.

התעלמה מהחולשה שתקפה אותה, וחפשה את החצאית האפורה בין פריטי הביגוד האחרים שבמדף. בשביל מה היא מתאמצת? בשביל מה ליסוע לעבודה, להתחיל מחדש בכיתות, לחזור, שוב להתקע עם דובי. להתאמץ ליישר הדורים, להתקע שוב, להיגמר מפחד שהיא תאבד עוד תינוק, ולהיות לבד בעולם עם הגעגועים לילדה שלה.

את חייבת להוציא את עצמך מהיאוש הזה.

לא רוצה.

אבל את חייבת.

היא באמת חייבת לשמור על עצמה.

התינוק שלה יצטרך אותה.

התינוק.

אלו הורים יהיו לו?

שקשוק של כפית בתוך כוס נשמע מהמטבח. אפרת בהתה בבגדים שהחזיקה.


כשהייתה מאורגנת ליציאה, נכנסה עם התיק למטבח. "אני מתנצלת, דובי."

הוא הסתובב אליה, מופתע.

"הייתי נורא לחוצה." ואני פגועה ממך בטרוף, "לא התכוונתי למה שאמרתי."

"זה בסדר." הוא חייך. "הבנתי שאת בלחץ, אני מקווה שלא תהיה לך בעיה עם הפקקים."

תחושה מוזרה הציפה אותה כשנעמדה בתחנה הריקה. כמה זמן עבר מאז הייתה כאן בפעם האחרונה? חודשיים?

פעם שמעה שאסירים משוחררים חווים חרדה כשהם חוזרים לחיים הרגילים. חרדה עלולה להציף אותם גם בקניה רגילה של מצרכי מזון. זה מה שקורה לה עכשיו בקטנה? לרגע חייכה לעצמה.

קו שלושים ושתיים התקרב. בעוד חמישים דקות מתחיל השיעור, והיא כנראה תאחר בעשר דקות לפחות. המנהלת תכעס עליה נורא, זה באמת יום גרוע בשביל לאחר, עד שסוף סוף חלק מהכיתות חוזרות לבית הספר.

למושבים הקדמיים היו מוצמדים פסים של סרט רחב, והגישה לנהג הייתה חסומה. אפרת העבירה את כרטיס הרב-קו במכשיר התיקוף, והתיישבה באחד המושבים שברביעיה הריקה שמאחור.

היא הרחיקה לשבריר של רגע את המסיכה מפניה, ולקחה אוויר. איך היא תשרוד עכשיו ימים שלמים עם מסיכה?

הסידור היה בתא הקטן של התיק, טוב שלא שכחה אותו למרות הלחץ של הבוקר.

כשהגיעה לקריאת שמע, שמה לב שלא כיוונה אפילו במילה אחת.

את רוצה לכוון?

ברור!

לא בטוח שזה באמת כזה 'ברור'.

די!

הכריחה את עצמה להתרכז קצת, סיימה שמונה-עשרה, והופתעה לגלות שהאוטובוס כבר נמצא בשוק מחנה יהודה. כאן האוטובוס תקוע תמיד דקות ארוכות בפקק מייאש. אפרת הציצה מהחלון ונדהמה לגלות שהאוטובוס ממשיך בנסיעה חלקה לכיוון רחוב אליעש.

מה קרה היום!

אז היא כן תגיע בזמן!

תחושת ההקלה שהציפה את כולה, התפוגגה מיד לתוך הדכדוך איתו יצאה מהבית. למה היא ככה?

מיכל הייתה מבינה אותה.

להתקשר אליה עכשיו? לבקש ממנה שפעם אחת, למרות כל מה שמעסיק ומטריד אותה, תתפנה להקשיב ולעזור לה?

את תלויה במיכל?

לא כל קשר טוב הוא תלות. להצטרך את אחותך בזמן של קושי זה הכי נורמלי.

מה מיכל תגיד?

מנגינה עמומה של 'כי הרבית' נשמעה מהתיק שלה. הצלצול המזהה של מיכל.

איך זה שהיא מתקשרת בדיוק עכשיו?

מצחיקה את, בחצי מהפעמים שמיכל תתקשר זה יהיה 'בדיוק עכשיו'.

"הם לא נורמליים." מיכל אמרה לה ברגע שענתה.

"מה?"

"אני לא עומדת בזה, אפרת."

"מה? מה קרה?"

"לא, באמת. אני נשמעת מבולבלת אבל אני פשוט כל כך מיואשת."

"מיכל, מה קרה?"

"שיבצו את דידי בגן של חינוך מיוחד."

"מה?"

"במקום גן שפה, שלחו אותו לחינוך מיוחד, ממש חינוך מיוחד, לא רק בהגדרה, כמו גן שפה, אלא גן של ילדים שסובלים מפיגור."

"וואו." אפרת הביטה במצח מקומט בתחנה ריקה שהאוטובוס חלף על פניה. "דידי לא יכול להיות בגן כזה."

"כמובן שהוא לא יכול! והוא גם לא יהיה!"

"את יכולה לשלוח אותו לגן רגיל?"

"ברור, אפרת. הוא יכול להמשיך בחיידר, לא זו הבעיה, לעירייה לא אכפת אם ילד שהופנה לחינוך מיוחד ממשיך בחינוך הרגיל. להיפך, מבחינתם זה טוב, חוסך תקציבים. הבעיה היא שאין לנו אפשרות לשלוח אותו לגן שפה. את מבינה? בעצם מאלצים אותנו לבחור בין חינוך מיוחד לבין החיידר."

"איך זה קרה?"

"קרה כי אין להם לב. באמת, אפרת. אין לך מושג מה אני עוברת כאן עם כל הענין של הגנים ושל השיבוץ. אני משתגעת."

אפרת מצמצה. אף פעם לא שמעה את מיכל נסערת ככה. מה קורה לה?

"את באמת תשלחי אותו לחיידר?" היא שאלה בזהירות.

"אנחנו חייבים להילחם, חייבים להגיש ערעור, אבל אין לי כוחות. זה כל כך מסובך. אחרי כל מה שהיה כאן בחודשים האחרונים לא נשארה לי טיפת כוח בשביל זה."

"הלוואי שהייתי יכולה לעזור לך."

"אולי את יכולה."

"מה?"

היה שקט מעבר לקו.

"איך?" שאלה שוב אפרת. "אני אשמח לעזור."

"את עוזרת לי. תאמיני לי," אחותה המשיכה בנימת דיבור קצת שונה מזו של לפני כן, "כל דקה שאת מעסיקה אותם משמעותית לי. את יודעת מה הכי מתסכל?" שוב היא דברה ברצף הנסער הבלתי אופייני לה, "שלחו אותו לגן של חינוך מיוחד רק כי הפסיכולוגית כתבה שיש לו עיכוב התפתחותי, במקום לכתוב שיש לו איחור התפתחותי."

"אני לא מצליחה להבין. מה זה אומר? מה ההגדרה הזו אומרת?"

"הפסיכולוגית תארה באבחון כל שמץ של בעיה שהיא הצליחה לאתר אצלו, כדי שיהיה לו כמה שיותר סיכוי לקבל גן שפה. היא כתבה בין היתר שיש לו עיכוב התפתחותי בתחום מסוים, והם מפרשים את זה כאילו הוא ילד מעוכב התפתחות, ילד עם פיגור."

"זה לא נשמע הגיוני."

"ברור שזה לא הגיוני! אם היא הייתה כותבת 'איחור התפתחותי' זה היה בסדר. הבדל של מילה! לא הגיוני שמילה אחת תגרום להכרעה כל כך קריטית!"

"איזו פשלה מטורפת!"

"זו לא רק פשלה. זו אטימות שלהם. הם יודעים שהוא היה עד עכשיו בגן רגיל, ושבסך הכל הוא הסתדר שם. גם טיפש יכול להבין שהוא לא ילד שצריך חינוך מיוחד. בקשנו גם בברור בוועדת ההשמה שהוא יקבל גן שפה. פשוט לא מעניין אותם." היא נאנחה בקול. 

"וואו, אני כבר לא אני. אני גם בחסר שינה לא נורמלי. תודה שהקשבת, אפרת."

הפלאפון היה עדיין בידה של אפרת כשהיא ירדה מהאוטובוס.

מה קורה למיכל?

ההסטריה שלה נראית מוגזמת, זה כנראה בגלל מה שהיא מסתירה. אבל אם דידי הוא אכן ילד על הרצף, אז כל מה שהוא צריך זה רק גן שפה? ילדים על רצף האוטיזם הולכים בדרך כלל לגן תקשורת.

או, אולי היא עצמה טועה לגמרי. אולי היא רק מדמיינת שמיכל מסתירה משהו, אבל אם כך, למה מיכל כל כך לחוצה? מה יקרה אם דידי ישאר בחיידר בגן הרגיל? בסך הכל הוא ילד חכם ומוכשר.

אפרת הרחיקה לרגע את המסיכה ומחתה את הזיעה מפניה. היחסים שלה עם מיכל יחזרו פעם למה שהיו?

בית הספר כבר היה מולה. יש לה עוד עשר דקות עד לשיעור. נס.

למה היא לא מצליחה לשמוח שניצלה מאיחור? למה היא לא אומרת תודה? - כאילו מסך עמום של צער חוצץ בינה לבין כל דבר אחר בעולם.

היא יכולה להכנס עכשיו בנחת, לפגוש מורות שלא ראתה כבר מזמן, להתארגן ברוגע לשיעור.

אפרת התיישבה על ספסל מתכת שהיה ממוקם לא רחוק מבית הספר.

למה את נגמרת?

כי ככה. אני לא מסוגלת.

היא חייבת לתפוס מרחק רגשי מדובי, זה הדבר היחיד שיכול להציל אותה ואת הנישואים שלהם. דובי מאה אחוז בדברים אחרים. 

יש לו אחריות, הוא עוזר במה שהיא צריכה אם היא מבקשת, הוא בסדר, בשאר הדברים. היא צריכה לוותר על הצורך בהבנה ממנו, היא חייבת ללמוד לחיות בלי זה.

זה הגיוני בכלל?

מיכל הייתה טוענת שאסור לוותר על הבנה כי היא הבסיס לנישואים.

חכמה גדולה להגיד ככה, כאשר מי שהתנסית איתו הוא בעל רגיש וטוב כמו מנחם.

מונית עצרה מול בית הספר. ציפורה, המורה לחשבון, ירדה ממנה.

אפרת הזדרזה לעמוד. ציפורה הספיקה לראות אותה? היא נראית תמהונית עכשיו, יושבת לבד על ספסל בלי לעשות כלום במקום להכנס לבית הספר.

"מה נשמע?" ציפורה קראה לה עוד מעבר לכביש.

אפרת באה לקראתה. "איזה כיף להפגש."

"לגמרי." ציפורה צחקה אליה תוך כדי חציית הכביש הצר. "הגענו לפני הזמן, היית מאמינה? זה הפלא הכי גדול בקורונה, חיסול הפקקים."

"בגלל הקורונה לא היו פקקים?"

"מה חשבת? שהיה בכבישים נס מיוחד לכבודך?"

"בשבילי נברא העולם, לא?"

ציפורה צחקה שוב, אפרת הידקה את המסכה על אפה.

חדר המורות היה ריק כצפוי.

"בואי ננצל את השקט לפני שהכיתות הגבוהות יחזרו ללימודים." ציפורה פתחה את הלוקר שלה.

"יאלה, רעיון. איך ננצל?..."

ציפורה הסירה את המסיכה. "אני לא הולכת ללמד עם הדבר הזה, זה לא שפוי."

"את לא פוחדת להידבק?"

"אף תלמידה לא תשמע אותך אם תדברי עם מסיכה. שהתלמידות ישימו מסיכה, לא אנחנו."

"צריך שגם אנחנו וגם הן."

"זה לא יעבוד. את תראי. אם תשארי עם מסיכה אף אחת לא תקשיב."

היא הכניסה לתיק כמה דפים שלקחה מהלוקר, ויצאה מחדר המורות.

אפרת עמדה עם כוס מים ביד.

לכי ללמד. למה את מתעכבת?

היא נאנחה והניחה את הכוס המלאה במים.

תמיד אומרים שאם אתה מדוכדך, תיתן לאחרים, וכך תתמלא בשמחה.

אין לה שום ענין להתמלא בשמחה, ושום 'אחרים' לא מעניינים אותה.

היא פשוט חייבת ללמד.

מה יקרה אם לא?

די.

אי אז היא הבטיחה לעצמה שלא תתן לצער להטביע אותה.

אפרת שפכה את המים לכיור, וזרקה את הכוס לפח.

'"אני שמחה לראות אתכן שוב." חצי מבנות כיתה ג' ישבו מולה, כל אחת ליד שולחן נפרד. החצי האחר של הכיתה שהה בכיתה הסמוכה, כיתה ה' הריקה. ציפורה העבירה שם שיעור חשבון. בסוף השיעור הזה שתיהן תתחלפנה.

אפרת התאמצה לחייך אליהן, אם כי לא הייתה בטוחה שהחיוך שלה ניכר בעיניים, את הפה שלה הן הרי לא יכלו לראות. "אני רק מצטערת שאתן עם מסיכות, ואני לא לגמרי רואה אתכן. בטח גם אתן שמחתן לחזור לבית הספר, נכון?"

"כן!" הן כולן צעקו, חלקן בהתלהבות, חלקן במין להט שנשמע כמו מרמור על השהות הארוכה בבית. רק 'לא' אחד נשמע. מי השמיעה אותו? היה קשה לקלוט, בגלל המסכות. אולי הייתה זו אורית, ילדה שקטה, חלשה בלימודים, שישבה מאחורי השולחן הראשון.

"תזיזו עכשיו את השולחנות אחורה, עד לקיר." הורתה אפרת לבנות.

"למה?" שאלו כמה מהבנות.

"כדי שיהיה בינינו מרחק של שני מטרים." אפרת חיכתה בזמן שהן גררו את השולחנות. היא הידקה את המסיכה על האף, והזיזה את הכסא שלה לכיוון ההפוך, עד שהיה צמוד ללוח.

"כשהייתן בבית והסברתי לכן בטלפון, למדנו על האטמוספירה ועל החמצן. זוכרות? עכשיו אנחנו באמצע ללמוד על זיהום האוויר." 

הן הקשיבו לה בשקט, והיא התיישבה. כמות הבנות הקטנה יחסית, שחררה אותה מהצורך לעמוד ולהיות בכוננות למניעת ההפרעה הבאה. "אני מקוה שהקשבתן לכל השיעורים. עכשיו, תפתחו את הספרים בעמוד מאה וארבעים, ותעתיקו למחברות את הטבלה שיש בתחילת העמוד. בינתיים אני אעבור ביניכן ואבדוק את העבודות שעשיתן כשלמדתן בבית." תוך כדי שאמרה זאת – התחרטה. 

היא צריכה להקפיד על מרחק מהן, המסכה הרי לא עוזרת במאה אחוז.

"אני לא השלמתי כלום." קראה שולה. "לא היה לי זמן. הייתי צריכה לעזור לאמא שלי."

גם אחרי פורים, כששולה איחרה, היא סיפרה שהייתה צריכה לעזור.

"גם אני לא השלמתי!" קראה בת אחרת. שתי בנות הסתירו בחשש את המחברת שלהן.

"הייתן צריכות להקשיב לשיעורים ולהשלים כל מה שהסברתי בטלפון." נזפה בהן אפרת, וחזרה בה מיד. היא הרי לא יודעת מה היה בבתים שלהן בזמן הסגר, וגם לא כל אחת מסוגלת ללמידה מרחוק. חבל להלחיץ אותן. "אתן יודעות מה? אנחנו לא נבדוק עכשיו את המחברות, וגם לא נורא מי שלא הכינה. בטח יש כאן ילדות שעזרו לאמא שלהן להעסיק את האחים הקטנים בזמן שכולם היו בבית, נכון?"

"אני עזרתי כל יום!" הודיעה שולה גאווה.

"כל הכבוד." החמיאה לה אפרת. האמת, זה ממש מובן אם אמא לקטנטנים זקוקה לעזרה מהבת שלה בת התשע. "אז יופי, תעתיקו עכשיו את הטבלה, ועוד מעט אספר לכן סיפור על זיהום אוויר."

היא שרטטה על הלוח טבלה לדוגמה, וצפתה בהן בזמן שהן העתיקו אותה למחברות. הלוואי שהייתה יכולה להורות להן פשוט להעתיק ולהעתיק עד לסוף השיעור. אין לה כוח לכלום.

בעצם, היא יכולה. יכולה למלא את הטבלה שעל הלוח, ורק להגיד להן לכתוב. אבל אם תעשה זאת, זה יהיה לא בסדר מצידה. 

הילדות זקוקות ליותר מזה. מי יודע איך עברו עליהן החודשיים הללו בבית. אם יש כאן ילדות שגדלות בבית דומה לזה שהיא גדלה בו, בטח היה להן נורא.

מבטה נתקל נפל על אורית, שישבה בשורה הראשונה, לשונה השתרבבה קצת החוצה בזמן שהיא מחקה בחוזקה קו שהתעקם לה. היא אכן הייתה זו שענתה לפני כן שהיא לא שמחה לחזור?

מתחילת השנה לא היה צריך להעיר לאורית על הפרעות. במבחנים שלה נמנעה אפרת מלכתוב את הציון הנמוך שהיה אמור להיות, ורק התאמצה לחפש את התשובות הנכונות בין בליל התשובות השגויות והלא קשורות. ובכל זאת, הרושם הכללי שקבלה היה, שבסך הכל אורית מסתדרת בין כולן.

האמת, אם הן היו גם עכשיו בהרכב הרגיל של הכיתה, היא גם לא הייתה קולטת את ה'לא' שאורית השמיעה.

אורית חשה במבטה, והרימה את עיניה. אפרת חייכה אליה, אורית הורידה את עיניה במבוכה אל המחברת.

"עכשיו נדבר על הגורמים למזג האוויר." אמרה אפרת בקול.

"רגע, המורה! לא הספקנו להעתיק את הטבלה!" מחו כמה קולות.

"בסדר, אחכה עוד קצת."

עיניה שוטטו בכיתה בלי ממש לראות מה שלפניה. לא יתכן שמנתחים תינוקת בלי לרשום את זה במחשב בצורה מסודרת, ולא הגיוני שרושמים רק שם. זאת אומרת, שגם אם התינוקת הגיעה בלי מספר זהות, בעין כרם היא הייתה אמורה לקבל מספר.

בכל מקרה, חייב להיות שיש רישום של הניתוח באיזשהו מקום בבית החולים, וזה מה שהיא צריכה. עם המנתח היא לא מסוגלת לדבר. היא צריכה לאתר מישהו אחר מהצוות שהיה בזמן הזה בתורנות, ודרכו לברר מי היה האחראי על הקבורה.

אפרת מחתה את מצחה. הם לא יבינו בבית החולים מאיפה היא צצה פתאום עם כאלה שאלות מוזרות, אבל בסדר. מה אכפת לה. היא האמא, וזכותה לשאול.

"המורה, סיימתי!" שולה קראה בעליזות.

"גם אני כבר גמרתי להעתיק!" צעקה ילדה אחרת.

"נהדר." שמעה אפרת את עצמה אומרת. רגע בהתה בהן, ואז אספה את המחשבות שלה ונעמדה. "בטבלה הזו אנחנו נרשום את הדברים שגורמים לזיהום אוויר. יש כל מיני דברים שגורמים לכך שהאוויר יהיה מזוהם. זה נקרא הגורמים לזיהום. עכשיו אנחנו נרשום אותם."

כמה מהבנות בהו בה בלי להבין. כנראה דברה מבולבל, היא חייבת לתפוס את עצמה ולהתרכז.

אפרת נשענה על הכסא שלפניה. "נכון כמעט תמיד נראה לנו שהאוויר שקוף ושאין בו כלום? באמת זה לא ככה. יש בתוכו גם לכלוכים, שהם קטנטנים כל כך, עד שאנחנו לא רואים אותם, אבל הם בכל זאת קיימים ונכנסים לנו לריאות, ולפעמים מפריעים לנו לנשום. הדברים הם אלה שגורמים לזיהום אוויר, ולכן בכותרת של הטבלה כתוב לנו כאן – 'הגורמים לזיהום האוויר'."

היא קמה ולקחה את הלורד המחיק.

"מי שחושבת שהיא יודעת מה גורם לזיהום אוויר, שתצביע."

כמה אצבעות זינקו למעלה.

"איזה יופי," החמיאה אפרת, "כל כך מהר כבר יש לכן רעיון. אני רוצה עכשיו שעוד בנות ינסו. תחשבו למשל, כשהולכים בל"ג בעומר לראות מדורות, מה יש באוויר?"

"עשן!" צעקה תהילה.

"בהצבעה." הזכירה אפרת.

כמעט כל הילדות הצביעו, חלקן מתנועעות בתחינה, אורית לא הייתה ביניהן, ראשה היה שמוט על השולחן. אפרת בחרה ילדה אחת, נתנה לה לענות, ואז רשמה בשורה הראשונה שבטבלה: עשן.

"עכשיו נעבור לשורה הבאה, אורית."

אורית התרוממה, קצת מבוהלת.

"אנחנו מחפשות עכשיו רעיון לגורם נוסף, למשהו שגורם לכך שיהיה בחוץ אוויר מזוהם, ולא אוויר צח." הסבירה לה אפרת בנעימות. "אולי לך יהיה רעיון? אני אתן רמז: כביש."

אורית בהתה בה.

"יש משהו בכביש, שמזהם מאד את האוויר ומפריע לנשימה. מה זה הדבר הזה?"

כמה מהילדות נענעו את היד שלהן בתחינה. אורית נראתה מבולבלת.

"נסי לחשוב." עודדה אותה אפרת. "נכון אם הולכים לפארק, יש אוויר טוב, ואם נמצאים ליד כביש מלא מכוניות, אז האוויר פחות טוב? מה גורם לכך שהאוויר שליד הכביש יהיה מזוהם?"

"מכוניות." ענתה אורית בהיסוס.

"נהדר! תשובה מדויקת!" אפרת הסתובבה אל הטבלה. "פיח מכלי תחבורה," היא רשמה באותיות עגולות. "כלי התחבורה פולטים פיח, כלי התחבורה, אלו כמובן מכוניות, והפיח הוא הגורם השני לזיהום האוויר. אנחנו יכולות להרגיש אותו בעצמנו, כשאנחנו עומדות ליד כביש סואן. תודה, אורית."

עיניה של אורית נצצו, אפרת חייכה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.