1 דקות קריאה
07 Feb
07Feb


כשהפך דף בלוח השנה התלוי על הקיר, נתקל במילים שבמשבצת של יום רביעי בשבוע החדש. אותיות אדומות בכתב ידה העגול של אפרת: 11:20 פסטינגר בירמיהו.

"אפרת, מה – " הוא התחיל לקרוא בקול, ואז שמע את קולה מהסלון, ונזכר שהיא באמצע שיחת טלפון.

הוא החזיר את הלוח למסמר עליו היה תלוי. פסטינגר? אה, רגע. המרכז לבריאות האישה הוא בירמיהו.
אז זה כנראה זה. באמת הגיע הזמן.

"חגית יכולה בארבע וחצי?" שמע אותה שואלת את מי שמעבר לקו.

לפני כן ספרה לו שהיא נפגשת מחר עם החברות ההן. המפגשים הללו עושים לה טוב או הפוך?

דובי התיישב ליד השולחן ודפדף במקומון פרסומי שחולק הערב בתיבות הדואר, עיניו עברו ממודעה למודעה בלי לקלוט לגמרי את משמעותן.

איך קראו לרופאה שאפרת הלכה אליה בהריון הקודם? לא פסטינגר, זה בטוח.

בפעם הראשונה שבה הלכה אפרת למעקב, מצא אותה אחר כך במצב רוח רגיש. "היה לי קצת קשה לבד," היא הודתה, "הלוואי שהיית יכול לבוא איתי."

"רצית שאגיע?" הוא הופתע.

"כן, אם היית יכול."

"למה לא אמרת לי?"

"זה ביטול תורה."

"לא ידעתי שזה חשוב לך. אפרת, אם אני יכול לעזור לך, זה לא ביטול תורה. זה בגדר מצוה שלא יכולה להיעשות על ידי אחרים."

הוא הסביר לה עוד על הגדר ההלכתי של ביטול תורה, והיא הקשיבה. באותו זמן דעתו הייתה חשובה לה.

בפעם הבאה הוא התלווה אליה, ואז גם הבין למה רצתה שיבוא. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הוא ממש קלט שהם מצפים לחבוק תינוק. ילד. בן אדם חדש. של שניהם. התחושה הייתה מהממת בעוצמתה.

אחרי הביקור ההוא הם הלכו רגלית עד לגינה הגדולה שמתחת לרב-שפע, והתיישבו על ספסל מול המדשאה.

"האמת שביקור אצל כל רופא מלחיץ אותי," אפרת סיפרה לו בכנות. "אפילו אצל רופא שיניים."

"דווקא מרופא שיניים הרבה אנשים פוחדים."

"כן," היא צחקה קצת, "אבל אני נלחצת גם מביקור אצל רופאת משפחה."

"השם יעזור שתצטרכי רופאים רק מסיבות טובות." הוא איחל לה מכל ליבו.

רוח נעימה של תחילת אביב הניעה את ענפי העצים. מתקני הגן היו ריקים. "הייתה לי פעם ממש פשלה, אצל רופאת ילדים." שיתפה אותו אפרת, "הייתי צריכה לעשות משטח גרון, מרוב לחץ דחפתי לה את הידיים כל הזמן."

"בסדר, היית ילדה."

"לא, הייתי בת עשרים. הלכתי אליה כי ממנה הכי פחות חששתי."

היא צחקה, וגם הוא. נהנה מהפתיחות שלה אליו, מהקלילות שבה היא משתפת אותו ברגע מביך.

שמח אז על ההחלטה שלו להתלוות אליה, ועל כך שהקדיש עוד זמן לאחר הביקור אצל הרופאה. מה חיה, אחותו, הייתה אומרת אם הייתה רואה אותו כך? הנה, הוא בעל מתחשב שיש לו רגישות, היא לא הייתה צריכה לערער לו את הבטחון באמירה ההיא שלה.

לאפרת טוב איתו. עובדה.

דובי הפך דף במקומון.

אפרת סיימה את השיחה, ונשארה לשבת על הספה.

"בסוף קבעתן להפגש מחר?" הוא שאל.

"כן."

"יופי."

מול עיניו הזדקרה מודעה שהזמינה נשים לערב הכנה ללידה והבטיחה שי אישי לכל משתתפת. בהריון הקודם אפרת הייתה הולכת בשמחה לערב כזה, עכשיו נראה שאין טעם שיציע לה.

דובי כלא אנחה. זה לא רק האובדן שהם שניהם חוו. אפרת נהייתה מרירה יותר, מתרגזת בלי סיבה, מתעצבנת בלי הגיון. זה לא משהו שתלוי בו. נראה כאילו הוא צריך לחכות עד אחרי הלידה כדי שהיא תחזור לעצמה.

אבל אף אחד לא הבטיח לו שאז הכל יסתדר. לפעמים דווקא אחרי לידה יש משברים. יש גם נשים שנכנסות אז לדיכאון.

מה יהיה איתה?

ומה יהיה איתו?

"תגידו, אף אחת כאן לא הלכה לטיפול?" שוב ישבו ארבעתן במרפסת הבית של ציפי. לאה הייתה זו ששאלה פתאום.

"למה טיפול?" שאלה ציפי.

"כדי לקבל עזרה, מה זאת אומרת למה?"

"את הלכת?"

"הציעו לנו קבוצת תמיכה בבית החולים. אחרי הלידה לא היה לי כוח לשום דבר. אולי זו הייתה טעות."

"קבוצת תמיכה מקצועית יכולה להיות דבר ממש טוב וחשוב." אמרה חגית.

"לי אף אחד בבית חולים לא הציע קבוצת תמיכה." אפרת הופתעה. "אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה."

"זה תלוי באיזה בית חולים." אמרה ציפי. "לא בכל מקום יש. חגית, גם לך הציעו?"

"כן." חגית הססה לפני שהמשיכה. "הכרתי את המנחה של הקבוצה, ולכן לא הצטרפתי. הרגשתי שאני צריכה מישהי זרה כדי להיות מסוגלת להיפתח ולשתף."

"צר לי שתיכף לא נהיה זרות מספיק." אמרה לאה.

חגית חייכה. "אני באמת לא חושבת שהייתי מרגישה נוח לשתף את אותה מנחה במה ששיתפתי אתכן. בכל אופן, אני מסכימה איתך, לאה. כדאי ללכת לטיפול אחרי כל טראומה, ואובדן של תינוק הוא טראומה נוראית."

"לא תמיד טיפול מקצועי הוא הדבר שעוזר." אפרת שמעה את עצמה אומרת, "העובדת הסוציאלית בבית החולים דיברה איתי כמה פעמים, וגם הציעה לי להמשיך ולהיות איתה בקשר. לא ראיתי שום טעם בזה. אחותי הבינה אותי הרבה יותר ממנה."

"מה הפריע לך אצל העו"סית?" שאלה חגית.

"הרגשתי שהיא מנסה להראות שאכפת לה, אבל שזה לא באמת. היא כאילו קצת הציגה."

"קשה לשוחח עם מישהי שמשחקת תפקיד, ולא באמת נמצאת איתך." הסכימה חגית, "התפקיד העיקרי שלה הוא לעזור לך להבין את עצמך, ולמצוא בעצמך את היכולת להתמודד, אבל-"

"למה שאני אצטרך שמישהו יעזור לי להבין את עצמי? זה לא הענין. הקושי הוא שהתינוקת נפטרה."

"בדיוק." הסכימה ציפי, "מדי עושים היום עסק מטיפול, כאילו הוא הפתרון לכל דבר. החיים עצמם חזקים יותר," היא בלעה את רוקה, "וגם המוות, ובסוף מה שאנחנו חוות בחיים, זה מה שבעיקר משפיע עלינו."

דלת נטרקה באחת הדירות שבבנין.

"אני לא חושבת שעושים היום עסק מוגזם מטיפול," חגית אמרה בעדינות, "אולי יש קצת אידיאליזציה. ועדיין, טיפול לא מהווה פתרון למה שאי אפשר לפתור, אבל הוא יכול לתת כלים טובים להתמודדות."

ציפי הסיטה את השיער של הפאה מפניה. "יש לי חברה שהלכה לטיפול, בגלל בעיה אחרת, והטיפול רק סיבך אותה יותר."

"השאלה אם היא הלכה למטפלת מקצועית, או למישהי שלמדה קורס וחצי." חתכה לאה.

"נכון שבשביל תהליכים נפשיים מורכבים צריכים בדרך כלל ליווי של איש מקצוע רציני, אבל אנשים עם הבנה רגשית טובה, יכולים לפעמים לתת עזרה משמעותית לא פחות." חגית פנתה לאפרת, "מיוחד שאחותך הבינה אותך כל כך. תמיכה מאדם קרוב היא משמעותית ביותר, למרות שהיא לא מייתרת את העזרה המקצועית."

"היא לא מה?" שאלה אפרת.

"לא הופכת אותה למיותרת. צריך גם וגם."

"אם לאישה יש תמיכה מאנשים שקרובים אליה, למה שהיא תצטרך גם עזרה מבחוץ?" הקשתה ציפי.

"מה שעברנו עשה לנו יותר בלגן מאשר רק צורך בהקשבה." אמרה חגית. "זו גם טראומה, וגם אובדן עצום, ויש גם רגשות אשמה שמתערבבים, ומערכות יחסים שמסתבכות. זה תמיד כך."

תמיד?

גם נשים אחרות מתמודדות עם נישואים שמתערערים?

איך?

הבוקר שוב אמר לה דובי שזו 'בחירה שלה' האם לשקוע בצער או לשמוח בהריון. היא לחצה את השפתיים שלה בכוח כדי לא להתפרץ. היא מתעוררת מחלומות זוועה ומתמודדת איתם לבד, כי הוא אינו רוצה לשמוע. איך הוא יכול להיות שיפוטי כל כך כלפיה?
השיפוטיות שלו גומרת אותה, היא אינה יכולה לשאת את זה עוד.

"ברור." לאה הביטה אל מעבר למעקה המרפסת. "נרצה או לא, בסופו של דבר חייבים עזרה מקצועית כדי להתמודד עם דברים גדולים בחיים."

זה נכון?



אפרת הייתה אז בכיתה י', ומיכל בי"ג. היא שמה לב במשך תקופה שמיכל קצת מתנתקת. חושבת הרבה, נמצאת עם עצמה יותר. תהתה האם משהו עובר עליה.

ערב אחד מיכל שיתפה אותה. היא החליטה ללכת לטיפול, בגלל הקושי שלהן בבית, עם אבא ואמא.

אפרת הייתה מזועזעת, אפילו ביניהן הן לא דברו על כך.

"זה בדיוק הענין." מיכל אמרה לה אז, בעיניה זיק שאפרת לא הכירה. "כל החיים שלנו סביב הבעיה הזו, ואנחנו אפילו לא מצליחות לדבר על כך מילה."

"אנחנו לא אמורות לדבר." היא ענתה אז בטפשות של בת שש-עשרה, ואולי לא בטפשות. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שמיכל מדברת על אבא עם מישהי אחרת. על אמא. שהיא אומרת עליהם דברים רעים. הם ההורים שלהן. "אנחנו צריכות לכבד אותם בכל מקרה."

"תאמיני לי שככה אני יותר מסוגלת לכבד אותם. לא הפוך." מיכל הייתה שקועה באיזה ענן של מחשבה שלאפרת לא היה חלק בו. 

"אל תדאגי, לא הייתי נשארת בטיפול אצל מישהי שהייתה מדברת עליהם בזלזול."

"איך הגעת למטפלת?" אפרת הייתה עדיין המומה.

"ביררתי. ביררתי ב'לב שומע'. הם עזרו לי להגיע למישהי טובה."

"איך את משלמת?"

"בשביל זה עבדתי בחופש."

אפרת רק הביטה בה בעינים קרועות לרווחה.

"שלא תגידי מילה לאף אחד." מיכל נלחצה פתאום. "גם לא לשימי. אין לי כוח שהוא ידע."

"ברור."

"בעיקרון זה ממש לא בסדר להסתיר מהורים דבר כזה. כן?" מיכל חזרה פתאום לתפקיד הבת הממושמעת והאחות האחראית שתמיד הייתה. "אבל אין לי ברירה. אני לא יכולה לספר להם שאני צריכה עזרה מקצועית בגלל - - בגלל מה שקורה ביניהם." היא חייכה לרגע חיוך קצר מוזר, "אולי בזכות השיחות שיש לי איתה, אני כן אהיה מסוגלת בסופו של דבר לדבר איתם על זה."

"זה... זה לא נשמע נורמלי." אפרת מחתה אז.

"תקשיבי," נראה שמיכל נלחצה מהביקורת שלה, "פניתי דוקא ל'לב שומע', כי אמא אמרה לי פעם שיחסית הוא ארגון אחראי, לא כמו חצי מהארגונים האחרים שמתפרסמים בעיתון. הם הפנו אותי למי שאני הולכת אליה. היא חרדית, והיא יראת שמים, והיא חכמה ומקצועית. הכל בסדר ואת לא צריכה לדאוג." היא נעמדה. "אם תרצי פעם ללכת גם כן ליעוץ, דברי איתי. בסדר? אל תלכי למי יודע מי, זה באמת עלול להיות מסוכן. יש הרבה נשים שמקבלות בנות לטיפול והן טפשות במקרה הטוב ופושעות במקרה הגרוע."

"נראה שאת נסחפת רחוק."

"אני לא."

"טוב, בסדר, אין לך מה להילחץ. אני בכל מקרה לא הולכת לאף אחת."

"כן, ואת גם עוד לא בת שמונה עשרה. את לא יכולה לקבל עזרה מקצועית בלי אישור של ההורים."

"וואו, מרשים."

"כן. מרשים מאד." מיכל דברה במין טעינות רגשית שאפרת לא ממש הבינה. "גם אם תחליטי ללכת ליועצת של הסמינר, דברי איתי קודם. בסדר?"

"מה?"

"סתם, אני לא יודעת אם אפשר לסמוך על מישהי מהצוות שמה שאומרים לה לא יעבור הלאה. אולי אני סתם חשדנית."

"את באמת סתם חשדנית!"

"יכול להיות."

בשנים שאחר כך מיכל הזכירה את התקופה ההיא מידי פעם. לפעמים דחקה באפרת ללכת גם היא לטיפול, לפעמים ציטטה דברים שאמרה המטפלת אליה הלכה. פעם אחת גילתה לאפרת שבסופו של דבר אבא כן ידע על העזרה שהיא מקבלת. מיכל עצמה ספרה לו. הכסף שחסכה נגמר, והיא אזרה אומץ לדבר על כך עם אבא. הוא היה המום בהתחלה, אבל מיד אחר כך הבין אותה, והסכים, ושילם בשבילה על המשך הטיפול, עד שהרגישה שהיא כבר אינה זקוקה לעזרה.

בתקופת הארוסין של אפרת, שוב עלה הנושא ביניהן.

אפרת נענתה אז להעדפה של דובי לגור בירושלים ולא בפתח תקוה, מיכל הייתה היחידה שקלטה מיד את הסיבה האמיתית.

"את רואה, בשביל דברים כאלה צריך ללכת לטיפול." היא התמרמרה. "לא מגיע לאמא שתתרחקי ממנה."

"זה לא בגלל זה." אפרת הכחישה מיד. מיכל לא האמינה, אבל גם לא התווכחה.

בתוכה ידעה אפרת שמיכל צודקת, אבל כמובן, היא לא התרחקה כי זה 'הגיע' למישהו, היא רק הייתה צריכה להגן על עצמה. 

הרגישה שהיא חייבת מרחק כדי להיות מסוגלת לבנות את הבית שלה. אם הייתה הולכת בשעתו לטיפול, האם הייתה מרגישה אחרת?



"אין ענין לשלוח אישה לטיפול אם היא לא מרגישה צורך." אמרה ציפי.

"את לא מבינה," התחילה לאה.

חגית הקדימה אותה. "אני מסכימה איתך, ציפי. אישה צריכה להרגיש בעצמה האם היא רוצה להעזר. 'לשלוח לטיפול' זה מושג בעייתי. בנות מעבירות לפעמים שנים בטיפול בלי להתקדם בכלום, כי 'שלחו' אותן. התוצאה היחידה של טיפול כזה הוא שהן עלולות להירתע עוד יותר בהמשך הדרך מעזרה מקצועית. מטפלת היא לא רופאת שיניים שמסדרת מה שצריך לסדר. אנשים באים לטיפול כדי לקבל עזרה בעבודה עצמית, לא כדי שמישהו אחר 'יתקן' אותם."

אפרת העבירה לשון על שפתיה. אולי עכשיו היא צריכה טיפול, אבל טיפול זוגי.

כשהיא מסבירה לדובי בעדינות עם מה היא מתמודדת – הוא נאטם ומתקיף. כשהיא מכריחה את עצמה לשתוק – המילים שלו ממשיכות ללחוץ אותה מבפנים, עד שהיא מתקשה לנשום. מה הוא רוצה שהיא תעשה???

הם חייבים ללכת ליעוץ, אבל אין דרך שבה היא יכולה להגיד לו את זה בלי שיכעס.

"נכון, אבל זה לא בדיוק ככה." ציפי ענתה לחגית. אפרת התאמצה להתרכז במילים שלה, "לפעמים דווקא קורים נזקים בטיפול."

"השאלה מי מטפל." התעקשה לאה.

"צריך ללכת למישהו מקצועי, אבל האנושיות שלו היא הדבר הראשון שצריך לעמוד למבחן, ובעיקר הענווה שלו." אמרה חגית. "אם מטפל משוכנע שהוא יודע טוב יותר על החיים של המטופל מאשר המטופל בעצמו – זהו אור אדום מהבהב. ממטפלים יומרניים צריך לברוח."

"אני עדיין חושבת שמישהו שקרוב אליך יכול להבין טוב יותר ממטפל." אפרת שמעה את עצמה אומרת, "אף פסיכולוגית לא הייתה מבינה אותי טוב יותר מאשר אחותי."

"נשמע שיש לך אחות מיוחדת." אמרה לה חגית.

"מאד."

"אתן מדברות הרבה?"

"בעיקרון כן."

"רק בעיקרון?" לאה הייתה זו ששאלה.

"בזמן האחרון פחות. יש לה... יש לה איזו בעיה שכנראה תופסת אותה."

"קשה שזה קורה בדיוק כשאת בעצמך בתקופה רגישה." אמרה חגית.

אפרת בלעה את רוקה.

"את רואה, זו עוד סיבה שצריך ללכת לטיפול, ולא לסמוך רק על תמיכה של אנשים קרובים." לאה שלבה את רגליה. "איש מקצוע תמיד יפנה בשבילך את השעה השבועית הקבועה."

"גם קרוב משפחה ימצא שעה בשבילך, אם תשלמי לו עליה ארבע מאות שקל." פלטה אפרת.

לאה צחקה. "תהיי צינית כמה שתרצי, אבל זו המציאות, לאנשים אחרים יש את החיים שלהם."

וגם את קרובי המשפחה שלהם.

"תמיכה מקרובי משפחה וטיפול מקצועי אלו שני דברים שונים לגמרי, וסליחה שאני חוזרת על עצמי." אמרה חגית. "אפרת, אני חושבת שכדאי לך, ובעצם לכל אחת מאיתנו, לקבל גם עזרה מקצועית, בלי סתירה להקשבה ולעזרה של אחותך."

"הריון הוא לא בדיוק הזמן שיש בו כוח לטיפול רגשי." טענה לאה.

"בסדר, לא התכוונתי לטיפול עמוק, אלא לסוג של עזרה מקומית, כדי שיהיה קל יותר." היא חייכה לאפרת, "סליחה אם יוצא פתאום שאנחנו מדברות עליך."

"בשביל זה אנחנו כאן. לא?" ציפי אמרה פתאום. "הקבוצה הזו אמורה להיות תמיכה בשביל כולנו."

"נכון!" קראה לאה בהתעוררות, "זהו, אפרת. אנחנו הפתרון המושלם בשבילך. איך פספסנו?"

הן צחקו, ארבעתן, ואפרת מצמצה מתוך הצחוק כדי להעלים את הלחות המוזרה שעלתה בעיניה. נכון שאפשר לדבר איתן, לפעמים.

ואולי תמיד?

מה יקרה אם היא תשתף אותן בקשיים שיש לה עם דובי?

את לא יכולה לדבר איתן עליו!

אבל היא לא עומדת בזה. לא יתכן שנשים אחרות מתמודדות עם עוצמה כזו של קושי בנישואים אחרי אובדן. אם לכולן היה קשה כך, בתים היו מתפרקים.

אולי באמת בגלל זה בתים מתפרקים לפעמים.

לאה אמרה משהו לחגית, אפרת לא הצליחה לקלוט את המילים. אימה פתאומית לפתה אותה מבפנים.

זה מה שיקרה להם בסוף?

חייב להיות שיש משהו שהיא יכולה לעשות.

אבל מה?

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.