1 דקות קריאה
21 Feb
21Feb

בחדר החשוך לחצה אפרת על הטלפון. המסך הואר. 03:12.

הלילה הזה לא יגמר לעולם.

היא החזירה את הפלאפון לשידה, התהפכה על הצד, ובהתה לתוך החושך. כל ביקורת רפואית עלולה להסתיים רע.

השם לא מכה פעמיים

מי אמר?

אין לה מושג מאיפה הציטוט הזה, ואם הוא בכלל ציטוט או סתם משפט ששמעה פעם.

בעוד תשע שעות התור.

היא חייבת להרגע, הפחד שלה לא הגיוני. בפעם הקודמת הרי הכל היה בסדר בשלב הזה.

אפרת התהפכה שוב, ועצמה את עיניה. בעוד תשע שעות היא תהיה אחרי. אבל מה יהיה ב'אחרי' הזה?

כשהוא חזר מהתפילה, אפרת עדיין ישנה.

עדיף כך, שיהיה לה יותר כוח. בוודאי גם היא במתח.

דובי הציץ בשעון, והתחרט. הוא ניגש לחדר. "אפרת?"

היא זינקה. "מה קרה?"

"לא קרה כלום. למה נבהלת? רק הערתי אותך, בגלל התור. צריך כבר להתארגן."

עיניה היו מלאות חרדה.

"הכל בסדר." הוא אמר שוב. "רק הערתי אותך בגלל התור."

היא מצמצה בבלבול. "איפה היא?"

"איפה מי?"

עיניה שוטטו מסביב ומבטה הצטלל. "מה השעה?"

"תשע וחצי."

"עוד מעט צריך לצאת." היא עדיין נראתה לא ממוקדת.

"נכון. לכן הערתי אותך."

תחנת האוטובוס הייתה כמעט מול המרפאה.

"בעזרת השם הכל יהיה בסדר." אמר לה דובי בקול מרגיע

אפרת הרחיקה לרגע את המסיכה כדי לשאוף אוויר. "בעזרת השם."

הרגליים שלה רעדו כשהם התקרבו לפתח המרפאה.

מאבטח בכיפה סרוגה קרב מד חום דמוי אקדח למצחה, והניד בראשו. "את יכולה להכנס." אחר כך פנה לדובי. "אתה בחוץ."
"מה?"

"אי אפשר להכנס עם מלווים."

"אבל אני בעלה!"

"לרגע לא חשבתי אחרת."

"היא צריכה... חשוב לה שאני אכנס."

"לא שמעת מה אמרתי? אין כניסה. אני לא מכניס אף מלווה בלי אישור רופא."

"איך אני יכול לדבר עם הרופא?"

"אתה לא יכול."

"לא הבנתי. אתה אומר לי שאי אפשר להכנס בלי אישור מרופא, וגם אומר לי שאני לא יכול לדבר איתו כדי לבקש את האישור?"

"הבנת מצוין." אישה במטפחת עברה בין אפרת לבין המאבטח, הוא הצמיד את המדחום למצחה, והיא נכנסה למרפאה. "כשאשתך תהיה אצל הרופא, היא תשאל אותו." הוא ענה לדובי. "אם הרופא יחליט שיש הצדקה להכניס אותך, אשתך תצא ותגיד לך."

דובי הביט באפרת. "איזה מצב לא הגיוני!"

"אני אגיד לרופאה, דובי. אסביר לה שזה חשוב לנו."

"אני אחכה." הוא נשאר לעמוד ליד דלתות הזכוכית, מעביר משקלו מרגל לרגל. אפרת הסתובבה אליו אחרי שהעבירה את הכרטיס הרפואי שלה בעמדה שבכניסה למרפאה. דובי חייך אליה בעידוד. על מצחו היו חריצים, הוא נראה מודאג.

בזה הם שותפים.

רבע שעה עברה. שתי נשים נכנסו. זוג עמד והתווכח עם המאבטח. דובי חייג לאפרת. "מה קורה?"

"מי שהייתה לפני נכנסה עכשיו. אני מקווה שזה לא יקח עוד הרבה זמן."

"טוב, תגידי לרופאה שחשוב לך שאכנס. אני גם יכול לשים מסיכה כפולה." אפרת עוד עלולה לשמוע שם בשורה רעה בלעדיו.

"בסדר."

דובי הסתובב הלוך ושוב בין הספסלים הקבועים בחזית המרפאה, הטלפון קפוץ בידו. אחר כך התיישב על אחד הספסלים, עצם את עיניו, ומלמל פרקי תהילים.

לפניה של הרופאה הייתה מהודקת מסכת בד לבנה. "אל תתני לי את הכרטיס." היא הורתה לאפרת, והחוותה על הכסא, שהיה מרוחק ממנה, קרוב לדלת. "שבי שם, ותני לי את מספר הזהות."

"אפשר שבעלי יכנס?"

"לא, לא נכנסים למלווים."

"זה חשוב לי." העזה אפרת.

"אני מבינה אותך, אבל אלו הכללים. חשוב גם שאני אחשף לכמה שפחות אנשים, אני מצטערת."

אפרת התיישבה וניסתה להשתלט על הרעד שתקף אותה.

"אני רואה שעד עכשיו לא היית במעקב." הרופאה שוטטה עם העכבר על מסך המחשב, "זה לא בסדר."

"היה לי תור, והוא נדחה בגלל הקורונה."

"הייתה לך קורונה?"

"לא."

הרופאה הביטה בה מהרווח שבין החלק העליון של המשקפיים לבין גבותיה. "אז למה את מתכוונת?"

"פחדתי לצאת מהבית."

"אנחנו מדברות פה על תקופה של חצי שנה, היית צריכה לבוא עוד לפני שהתחילה הקורונה."

"לא... לא הספקתי אז."

"טוב, נקוה שהכל בסדר."

רעש של אוטובוס חולף נשמע מהרחוב, וגם קולות קלושים של ויכוח מהפרוזדור. הרופאה הביטה במסך במצח מקומט.

עיניה של הרופאה היו על המסך. "איזה ילד זה אצלך?"

"שני."

"בן כמה הילד הקודם?"

"בת. היא נפטרה."

עיניה של הרופאה הוסטו באחת מהמסך אל אפרת. "אני מצטערת כל כך לשמוע." קולה השתנה, "מתי היא נפטרה?"

"בערך חצי יום אחרי הלידה."

"מה קרה?"

"הייתה לה חסימה בדרכי האף העליונות." הייתה לאפרת תחושה כאילו מישהו אחר מדבר.

גבותיה של הרופאה הזדקרו בתהייה.

"זה מום נדיר. לא ראו אותו בבדיקות שלפני הלידה." בכי צלול שגווע לאט, פנים מכחילות. אפרת העבירה יד על עיניה. "לקחו אותה מיד לטיפול נמרץ, ואחר כך העבירו אותה להדסה עין כרם כדי לנתח אותה."

"ומה קרה?"

"אמרו לנו שהניתוח לא מסוכן, אבל היה סיבוך באמצע." קולה של אפרת שקע.


היא הייתה אז בחדר במחלקת יולדות. מאחורי הוילון הסמוך שמעה יולדת מדברת ברוך אל התינוק שלה. אפרת הייתה מותשת מהלידה הארוכה. בכל פעם שנרדמה לרגע, התעוררה מיד בבהלה. לרגע לא הרפתה מהטלפון. ההורים שלה ודובי היו בעין כרם. 

דובי הבין עד כמה קשה לה, הוא עדכן אותה מידי כמה דקות. סיפר לה כשהכניסו את התינוקת לחדר הניתוחים, ואחר כך צלצל עוד שלש פעמים כדי לומר לה שאין חדש, ולשאול אותה איך היא מרגישה, ולעודד אותה שעוד מעט הכל מאחוריהם.

ואז היה פתאום שקט. היא שמה לב שהוא הפסיק להתקשר.

התקשרה אליו מיד. הוא לא ענה.

אצבעותיה השתוללו בפראות על הלחצנים של הטלפון, בקושי הצליחה לחייג אליו שוב. פעם ועוד פעם. אחר כך צלצלה לאמא שלה, ואז דובי נכנס לחדר. פניו אפורות.

"אני בטוחה שזה קשה יותר ממה שאפשר להבין." אמרה הרופאה בעדינות.

אפרת התאמצה להשתלט על קולה. "הייתי בטוחה שהיא תחיה. לא חשבתי שהיא באמת יכולה למות פתאום. אני - - אני לא החזקתי אותה, אפילו פעם אחת. אולי הייתי יכולה להספיק, בחדר לידה. אבל אני לא חשבתי. הייתי בטוחה שיהיה לי את כל הזמן."

עשר דקות עברו, ועוד עשר. הוא חייג שוב ושוב. לא הייתה תשובה. אפרת אמרה לו שתשתיק את הטלפון כשתכנס לרופאה. מה קורה לה שם?

דובי ניגש אל המאבטח. "חשוב שאכנס כי – "

"את התשובה שלך כבר קבלת."

"קרה לנו אסון בפעם הקודמת. התינוקת שלנו נפטרה מיד אחרי הלידה. אשתי הגיעה לכאן מאד לחוצה. היא צריכה אותי בפנים." 

הוא הידק את המסיכה על אפו. "בבקשה."

מבטו של המאבטח התרכך. "תכנס ותשאל את הרופא."

אפרת לא נראתה בין הנשים שישבו בחדר ההמתנה.

"היא אצל הרופאה עכשיו." ענתה המזכירה אליה פנה. "כבר הרבה זמן, בחדר תשע."

קולות של דיבור נשמעו מעבר לדלת. הוא אמור להיכנס? לדפוק?

בהיסוס קל הוא נקש.

"כן?" קולה של הרופאה נשמע.

הוא פתח את הדלת.

"אני יכול להיות כאן? אני.."

פניה של אפרת היו נפוחות. עיניה אדומות.

רק בימים ההם היא הייתה נראית ככה.

משהו צנח בתוכו של דובי.

"אתה בעלה? תכנס ותסגור את הדלת בבקשה."

ידו נעה בתוך ערפל. "הכל בסדר?"

"כל כך נבהלתי." דובי אמר לה כששניהם יצאו מהמרפאה אל השמש שבחוץ. "חשבתי שיש בעיה לתינוק."

"ברוך השם שלא."

"למה בכית כל-כך?"

"הרופאה שאלה אותי על הילד הקודם."

"נו?"

"אז דברתי איתה. ספרתי לה."

"היא לא הייתה צריכה לשאול אותך."

"טוב שהיא שאלה אותי, זאת הייתה הזדמנות בשבילי."

"הזדמנות למה?"

איך תסביר לו?

"אתה מוכן לשבת כאן רגע?"

הם התיישבו על אחד מספסלי המתכת שבחוץ.

"זו הייתה הזדמנות בשבילי." היא אמרה, מייחלת שיבין. "הזדמנות לדבר על התינוקת. זה היה לי כל כך חשוב."
הוא המהם.

"ממש הקל עלי לדבר איתה. אני מרגישה עכשיו הרבה הרבה יותר טוב. אם היינו מדברים עליה בינינו, היה לי יותר קל."

בעיניו עלה רוגז. אפרת נשכה לרגע את שפתיה.

"דובי, אני רוצה לבקש ממך משהו. בבקשה."



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.