1 דקות קריאה
06 Mar
06Mar

"אני רוצה לומר לך משהו, אבל אל תתרגז, בסדר?"

דובי משך בכתפיו. "איך אני יכול להגיד שאני לא אתרגז אם אני לא יודע מה את רוצה להגיד?"

אפרת חייכה כדי לרכך את המבע שעלה בפניו. הוא לא החזיר חיוך.

המאבטח של קופת חולים הביט בהם בסקרנות.

"דובי, לא התכוונתי לזה."

"למה לא התכוונת?"

היא נאבקה בגל של ייאוש שעלה בה. "אמרתי את זה בקטע טוב, שלא תתרגז כי אני... כי גם אם מה שאני אומרת ישמע לך גרוע, זה לא מה שאני מתכוונת. אני רק רוצה להציע לך משהו. בסדר?"

"בסדר."

מבטו היה מופנה ממנה. כמה טיפשה היא יכולה להיות. היא הייתה צריכה להתחיל אחרת. "אני... ממש קשה לי איך שנהיה לנו ביום יום." היא ניסתה לשוות לקולה נימה קלילה, "אני מרגישה בזמן האחרון שאתה לא מבין אותי, ואני... אני רוצה שנלך לטיפול זוגי."

דובי נפנה אליה באחת. "הסתדרנו מצוין עד לפני כמה חודשים."

"נכון, אבל עכשיו אנחנו לא לגמרי מסתדרים."

"כי את – " הוא התחיל ועצר. "טוב, תקשיבי. לא אני זה שהשתנה, אני כמו שהייתי לפני כן, ואז לא הייתה לך בעיה איתי."

"אבל הקושי שלנו הוא של שנינו, לא שלי."

"מצידי אפשר לשכוח את כל המריבות שהיו בינינו, ולפתוח דף חדש. לא צריך שום ייעוץ בשביל זה."

"דובי, תקשיב לי – "

"את יכולה ללכת בעצמך לייעוץ אם את רוצה."

"תקשיב לי, בבקשה."

"טוב. אני מקשיב."

"אתה צודק שפעם הסתדרנו מצוין, אבל עכשיו לא. אז נכון שזה קשור לצער שלי על התינוקת, אבל זה עדיין קשור לשנינו. יש דברים שאני מנסה להגיד לך ואני לא מצליחה, ואם נלך לטיפול, אתה תבין אותי יותר ו – "

הוא נעמד.

"אפרת, אם את רוצה ללכת לטיפול, תלכי. אין לי בעיה עם זה. אני מוכן לשלם, אבל תרדי ממני. אני לא רוצה ייעוץ ולא צריך."


דובי מצמץ מול השמש הקופחת. נשים חושבות שרק להן יש דמעות.

המסך שליד התחנה הראה שיש להם עוד חמש דקות לחכות עד שהאוטובוס יבוא. אפרת ישבה בספסל התחנה, במרחק פסיעות אחדות ממנו. ארשת פניה מרוחקת, ממורמרת. אף אחד מהם לא דיבר.

בכמה מתח הוא חיכה לביקורת הרפואית. הם היו אמורים להיות עכשיו בהקלה של אחרי, בתחושה של שחרור משותפת לשניהם, בנינוחות ובשמחה שכבר חודשים לא היו להם.

כשכבר ישבו באוטובוס הטלפון של אפרת צלצל. "אוף," היא פלטה כשראתה את השם שעל המסך, "רק שהיא לא הולכת להגיד לי שהיא מאריכה את חופשת הלידה."

איך היא מדברת איתו עכשיו כרגיל, כאילו לא פגעה בו לפני רגע.

דובי הכריח את עצמו לענות. "מי זו?"

"המורה הקבועה של דקדוק, בכיתה ז'." אמרה אפרת, והשיבה לטלפון.

"שלום, רבקה."

- - -

"לא. זה בסדר עכשיו."

- - -

"סיימתי איתן את כל האותיות של משה וכלב."

היא חייכה לרגע.

"כן. אני יודעת, יוצא שיהיה לנו רק שיעור אחד לפני שתחזרי."

שוב חייכה. "כן. תודה. תודה רבה."

חצי חיוך נשאר על שפתיה כשסיימה את השיחה.

האוטובוס עצר ברמזור. אופנוע הגיח מאחור ועצר בחריקה.

"היא רצתה לדעת איפה אנחנו אוחזות בחומר, והתלהבה כששמעה שהספקתי איתן בסופו של דבר כל מה שהיה צריך." אפרת הכניסה את הטלפון לתיק, "חכמה גדולה. ברבע שעה של שיעור בטלפון אני יכולה להספיק חומר שבכיתה עצמה לוקח לי שלושה שיעורים."

"כי את לא צריכה להתמודד עם משמעת?"

"כן, אבל זה לא אומר שהבנות באמת יודעות את החומר. אני לא יודעת כמה הן הבינו מהשיעורים המוקלטים. טוב, העיקר שנשאר לי איתן רק שיעור פרונטלי אחד. סיוט הכיתה הזו."

הוא הנהן. אפרת סבלה כל כך מכיתה ז'. לפחות משהו טוב אחד יצא מהקורונה.

"פתאום אני קולטת שהייתי יכולה להספיק את החומר גם בשיעורים שלפני הקורונה בדרך דומה. לחלק שכפולים, להשלים אותם עם כמה בנות שהיו מקשיבות, ולדווח אחר כך שהספקתי הכל. אולי זה מה שמורות אחרות עושות תמיד?"

"אולי."

"היא כל כך התלהבה שסיימנו את החומר. מצחיק. על דברים שבאמת מגיע לי עליהם הערכה בהוראה, אף אחד לא מחמיא לי אף פעם."

"למה את מתכוונת?"

"שאני מתאמצת להתייחס גם לבנות שלא שמים לב אליהן."

האוטובוס עצר בתחנה. בחור בכסא גלגלים התקדם לכיוונו, הנהג הצמיד את האוטובוס למדרכה, הבחור קרב את הכסא לאוטובוס. באחת קלט דובי שהבחור מחכה לעזרה. הוא קם ופתח את הרמפה של הדלת האחורית. הבחור גלגל את הכסא במעלה הרמפה. דובי סגר את הרמפה חזרה.

"זה קורה לי בעוד דברים בחיים." אמרה לו אפרת כשחזר לשבת. "את הדברים שבהם אני הכי מתאמצת להיות בסדר, אף אחד לא מעריך. "

"את רומזת לי משהו?"

רגע עבר עד שהיא ענתה לו: "לא."

אפרת חיכתה עד שדלת הבית נסגרה אחרי דובי.

הלכה למטבח, לגמה קצת מים שבקושי החליקו בגרונה, וחייגה.

"הדסה עין כרם, שלום."

הפעם לא רעד קולה כשחזרה על ההסבר המקדים אותו נתנה בפעם הקודמת. "אני צריכה שתבדקי לי ברישומים של היום של הניתוח שלה." היא הוסיפה.

"לא הבנתי. לא קבלתם טופס מבית החולים?"

"איזה טופס?"

"תעודת פטירה, טופס של הניתוח. משהו. חייב להיות תיעוד, וברור שהיה לתינוקת מספר זהות. לכל תינוק יש. לא קבלתם שום טופס?"

"אני... אני לא יודעת. אני לא הייתי שם. הייתי אז בבית החולים שבו ילדתי."

"אז תשאלי את מי שהיה נוכח בניתוח."

דובי הגיע אליה אז מיד לבית החולים. הוא לא חזר אחר כך לעין כרם. אמא שלה? יכול להיות שהיא שמרה אצלה טופס שחרור? או אולי אבא שלה? גם הוא היה שם.

"אין לי את מי לשאול." היא אמרה לטלפון. "את יכולה לבדוק ברישומים של אותו יום?"

"סליחה?"

"בטח רשומים אצלכם ניתוחים גם לפי תאריך. לא?"

"אהמ... כנראה."

"היא נולדה בי"ג באב בשנה שעברה."

"מה התאריך הלועזי?"

"אין לי כל כך איך לבדוק את זה. בעצם, אולי כן. רגע." מסמכי השחרור שלה עצמה שמורים במדף העליון בארון, אבל היא לא מרגישה מספיק יציבה עכשיו כדי לטפס על כסא.

"טוב, לא צריך. זה בסדר. תגידי לי שוב את התאריך העברי ואני אבדוק."

"י"ג באב."

"אוקי." היו כמה שניות של שקט, ואז המוקדנית המשיכה. "הארבע-עשרה באוגוסט. יש לנו רישום מסודר של הניתוחים שבוצעו באותו יום, כמובן. בעצם, רישום של מקרי פטירה הוא– " היא בלעה את המשך המשפט.

אפרת שרבטה מעגל רועד, ובתוכו עוד אחד קטן יותר, ועוד אחד. השקט מעבר לקו התארך.

"סליחה?" היא אמרה.

"כן. אני איתך, אפרת. זה יקח קצת זמן. אבל רגע, פשוט הרבה יותר לחפש לפי שם. מה השם המלא שלך?"

"לא הבנת?" גינזבורג היה חסר סבלנות.

"תן לי רגע."

עיניו של דובי עברו שוב על ההסבר של הרמב"ם.

"זה ממש פשוט. אני לא יודע למה אתה נתקע עם זה."

"בסדר, שמעתי. חכה רגע."

דובי התאמץ להתרכז. הוא לא יכול עוד להתמודד עם המרירות של אפרת כלפיו. נכון שהיא סובלת והוא צריך להיות טוב אליה, אבל גם ליכולת שלו יש גבול.

הטלפון שלו רטט בכיס.

אפרת על הצג.

כמעט אף פעם אינה מתקשרת כשהוא לומד.

הוא לחץ מיד כדי לענות. השיחה כבר נותקה.

שהוא יחזור אליה?

פעם לא היה מהסס.


הפתק הוורוד רעד בידיה.

227578238

מספר הזהות של התינוקת שלה.

התינוקת בוודאי מופיעה גם במאגרי המידע של משרד הפנים. כל אחד שמקבל מספר זהות נמצא שם.

שוב עברו עיניה על הספרות.

אפרת הצמידה את הפתק לחזה שלה. התעטפה בשמיכה, עצמה את עיניה בחוזקה, וניסתה להעלות מולה פנים מתוקות, רכות, אבודות.

התמונה עלתה מולה מיד, אבל תווי הפנים לא היו חדים כמו תמיד.

ליבה הלם בפראות. לא יתכן שגם הזיכרון יאבד לה.

אפילו תינוקות שנולדים בלידה שקטה זוכים לתמונה. חגית סיפרה לה שזה נוהל שנכנס בבתי החולים בשנים האחרונות, מתוך מודעות לכך שאימהות חוזרות לפעמים אחרי תקופה ומבקשות תמונה.

רק התינוקת שלה אבדה כך, כאילו לא הייתה.

אפרת משכה את השמיכה על ראשה, וצרחה.

את משוגעת.

היא צרחה שוב.

לידה, על המיטה, צלצל הטלפון. דובי חוזר אליה.

היא ניסתה לפני כן, וניתקה אחרי צלצול אחד. לא הייתה צריכה להתקשר לכתחילה. אם אין טעם לנסות לשוחח איתו, אז לא.

הטלפון צלצל שוב. היא הרימה.

"הכל בסדר?" שאל דובי.

"כן."

"נבהלתי. חשבתי אולי קרה לך משהו."

"לא. זה בסדר." היא שמעה את עצמה אומרת.

אני רק משתגעת מזה שאני צריכה להסתיר ממך שהשגתי את מספר הזהות של התינוקת שלנו.

"אז למה התקשרת?"

"סתם, רציתי להגיד לך משהו."

"משהו דחוף?"

"לא. לא. לכן התחרטתי. הכל בסדר."

הוא סגר את השיחה, והיא חבטה את הטלפון במזרון.

את משתגעת.

היא לא. אבל היא לא יכולה יותר.

את צריכה ללכת לטיפול.

אם דובי היה מדבר איתי, הייתי בסדר גמור.

אבל הוא לא מדבר איתך.

אז אנחנו צריכים ללכת לטיפול. אנחנו. לטיפול זוגי.

אפרת עטפה את הפתק הוורוד בכפות ידיה.

דובי אפילו לא מוכן לשמוע על טיפול, אבל הם לא יכולים להמשיך ככה.

אז היא תלך בעצמה לטיפול.

לבד.






הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.