1 דקות קריאה
21 Mar
21Mar


"המורה, עוד לא אמרו רעיון על תפילה!" ימימה קראה פתאום.

"התעכבנו כבר מספיק. תתחילו להתפלל עכשיו." כשהמסכה על פניה נסוגה אפרת צמוד יותר לקיר. שעון הקיר הגדול של כיתה ז' הורה על שמונה ושלש-עשרה דקות. כבר כמעט רבע שעה היא מנסה להושיב את הבנות ולהתחיל בתפילה. היא ציפתה שחודשיים וחצי של שעמום בבית יגרמו להן לשתף פעולה קצת יותר. כמה נאיבית היא יכולה להיות.

"אבל, המורה!" כמה מהבנות התמרמרו, "כל יום בת אחרת אומרת רעיון על תפילה."

הן שוב עובדות עליה?

"אנחנו מתחילות עכשיו להתפלל." הודיעה אפרת בכל הסמכותיות שהצליחה לגייס, "שרית, אמרנו שאת החזנית. תתחילי."

"זה לא פיר!" כמה מהן קראו.

"המורה יסכה אמרה שבכל יום מישהי אחרת תגיד בבוקר רעיון על תפילה." הסבירה נועה.

הכיתה התמלאה בפטפוטים. אפרת נשכה את שפתיה. השקט שהשיגה לפני כן במאמץ מתפוגג מרגע לרגע. אולי היא כן צריכה להאמין להסבר של נועה. עם כל ההפרעות שלה, יש בילדה הזו משהו אמיתי. מצד שני היא גם חצופה ועושה מה שהיא רוצה, כך שקשה לדעת.

"היום התור של מרגלית." הודיעה רחל.

מרגלית היא בדיוק הילדה שהן יכולות לגייס למתיחה כזו. היא יכולה לומר רעיון גם בלי להכין.

"המורה יסכה אמרה שימסרו גם בימים שהיא לא נמצאת בתפילה." קראה ימימה.

מתאים ליסכה לרצות שיגידו גם אצל מורות אחרות, במכוון, הרי היא מנסה להשפיע מהרעיונות שלה גם על מורות אחרות. מתאים לה גם הרעיון לבקש מכל בת למסור משהו בתור שלה, ועוד יותר מתאים לה שזה יהיה על תפילה, לפני התפילה, כדי ליצור אצל הבנות חיבור.

"הכנת משהו לומר?" שאלה אפרת את מרגלית.

"כן." הבעת פניה של מרגלית הייתה בלתי מפוענחת, כמו תמיד.

אפרת העיפה מבט מהיר ברותוש, הילדה הזו לא יודעת לשקר. אבל רותוש הייתה עסוקה בילקוט שלה, פניה לא נראו.

"בואי. תאמרי לכולן." אולי היא עושה טעות גדולה.

"מרגלית! מרגלית!" החלה מישהי להריע.

מרגלית באה לקדמת הכיתה כשבידה דף מקופל. זאת אומרת שהיא כן הכינה משהו. זו לא הייתה מתיחה.

או שגם הדף הוא העמדת פנים?

מרגלית הורידה את המסיכה שלה לסנטר. "תגידו קודם ברכות התורה." היא הזכירה לבנות.

הן נענו לה, נראה שהן רגילות בכך.

"תעמדי ליד החלון." הורתה אפרת למרגלית. משרד הבריאות הורה לשמור שני מטרים בין אדם לאדם, בשביל למלא את ההנחיה הזו היו צריכים לבנות את בית הספר מחדש.

אפרת התרחקה אל הדלת. לפתוח אותה? אם הסגנית תעבור, לא יהיה לה איך להסביר שהן עדיין לא התחילו בתפילה. אבל מה היא יכולה לעשות? לפחות שלא תהיה עם הבנות בשטח סגור.

"אנשי כנסת הגדולה תקנו להתפלל שמונה עשרה שלש פעמים ביום." התחילה מרגלית.

הפטפוטים שלהן פסקו, פחות או יותר.

קולה של מרגלית התחזק קצת, "אבל לא רק זה החיוב. לפי הרמב"ם מצווה דאורייתא היא לפנות להשם בכל זמן שיש לנו צרה."

היית צריכה להתפלל.

היא הייתה לבד כשהעבירו אותה מחדר הלידה למחלקה. דובי יצא אז לטיפול נמרץ יילודים כדי לבדוק מה שלום התינוקת, אמא שלה הייתה במרוץ של שיחות טלפון לבירור על טיפול במום הנדיר שהתינוקת נולדה איתו.

"הכל יהיה בסדר בסוף, בעזרת השם." המיילדת שליוותה אותה למחלקה אמרה לה בחמימות. אפרת נאחזה במילותיה.

אחות קיבלה אותה במחלקה, היא התעדכנה מהמיילדת על המצב הרגיש שבו אפרת נמצאת. גם היא חייכה לאפרת בעידוד. אחר כך קראה לכוח עזר, כדי להעביר אותה לחדר.

החדר היה חשוך. תינוק בריא בכה מאחורי אחד הוילונות הסגורים. יולדת אחרת, אמא שלו, הרגיעה אותו.

"אם את צריכה משהו, תצלצלי." האחות הראתה לה את איפה הלחצן ממוקם.

אפרת לא הצליחה להוציא מילה מפיה. גם לא מילה של תפילה.

אחר כך דובי הגיע, והם קצת שוחחו. ואמא שלה נכנסה לחדר כמה פעמים. גם איתה היא הצליחה לדבר. ואז עדכנו אותה שהוחלט להעביר את התינוקת לניתוח בעין כרם, ודובי וההורים שלה נסעו לשם.

ובכל הזמן הזה היא לא התפללה. כמעט.

אמרה רק כמה פרקי תהילים.

היית צריכה להתפלל.

אם היית מתפללת, הניתוח לא היה מסתבך. אולי.

אבל השם ידע שהלב שלי ישבר אם התינוקת תמות. הוא ידע שאני צריכה את עזרתו. גם אם לא התפללתי.

מרגלית הקריאה מהדף.

"כל ענין התפילה אינו חובה כלל מן התורה – אבל הוא ממידת חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראנו אליו, ואינו חובה אלא בעת צרה שתבוא על הציבור – מצווה לזעוק לפניו בתפילה ובתרועה."

היא הרימה את עיניה, "זה אומר שלהלכה נפסק, שחיוב מדאורייתא הוא רק כאשר יש צרה לכלל הציבור, כמו עכשיו, למשל, בקורונה. אבל בזמן של צרה פרטית, לאדם אין עבירה אם הוא לא מבקש מהשם שיושיע אותו, רק שזה חסד שהשם נתן לנו, שנתפלל והוא ישמע ויענה."

היא קפלה את הדף.

"יפה מאד." אפרת סחטה מתוכה את המילים. "נהדר, מרגלית. דיברת יפה מאד. עכשיו – "

"יש לי גם שאלה על זה." מרגלית המשיכה. "השם הרי עושה הכל לטובתנו, אז למה שהתפילה תשנה משהו? זאת אומרת, אם השם יודע שטובתו של בן אדם מסוים היא שהוא יהיה חולה, אז למה שבגלל התפילה הוא יבריא?"

"כי יותר טוב לו להיות בריא!" קראה נועה.

"אבל אם ככה, למה השם עשה לכתחילה שהוא יהיה חולה?" הקשתה מרגלית.

כמה מהבנות הביטו בה בבלבול, אחרות חיכו להמשך.

אפרת העבירה יד מהירה על עיניה. "מה התשובה?"

"המורה יסכה אמרה שלא חייבים להגיד תשובה." אמרה חן.

"היא אמרה שאנחנו יכולות להגיד שאלות, ואז היא תענה, אם היא תדע. או שהיא תברר את התשובה ותגיד לנו אותה ביום אחר." הוסיפה רותוש.

מתאים ליסכה לא להיבהל מכלום.

"המורה, את יודעת את התשובה?" שאלה שרית בקול.

"השם תמיד יודע מה טוב בשבילנו." ענתה אפרת במאמץ.

"אז אם כבר ממילא הוא עושה מה שטוב, למה שהתפילה תעזור?" הקשתה נועה.

הבנות חיכו לתשובתה.

"תדברו על כך עם המורה יסכה." אפרת נשענה על משקוף הדלת הפתוחה. "עכשיו תפתחו סידורים ו-"

"הכנתי גם את התשובה." מרגלית אמרה פתאום. "קודם כל, השאלה הזו דומה קצת לשאלה של הידיעה והבחירה, שאלה שהתשובה שלה היא מעל השגתינו."

"תמשיכי הלאה." הורתה לה אפרת. כשהייתה בי"א היה להן פעם דיון סוער בשיעור יהדות על שאלת הידיעה והבחירה של הרמב"ם. היא חזרה הביתה מוטרדת, ודנה עם מיכל בשאלה הזו. לבסוף גם אבא פתח בשבילה ספרים והרחיב לה יותר ממה שדברו בכיתה. בקושי הצליחה להבין אז. כנראה שגם יסכה לא הייתה פותחת שאלה מורכבת כזו עם בנות כיתה ז'.

"המורה, היא באמצע להגיד!" מחתה ימימה.

גל הפטפוטים התחזק.

"שאלת הידיעה והבחירה מורכבת מידי בשביל הכיתה." אמרה אפרת למרגלית. "תמשיכי."

"בסדר," מרגלית הביטה בדף שהחזיקה, הבעת פניה חתומה כמו תמיד. "לשאלה ששאלתי יש כמה תשובות. התשובה הראשונה היא שלפעמים השם גוזר על בן אדם גזירה, ולכתחילה נקבע שהגזירה יכולה להשתנות אם אדם יתפלל ויבקש – "

קולה אבד בין רעש הדיבורים שבכיתה.

"בנות!" קראה אפרת. גם אותה הן לא שמעו. היא הגבירה את קולה. "בנות!"

רחל דפקה עם ספר על השולחן. "חברה שלנו מדברת!"

"תמיד מרגלית אומרת דברים שאף אחת לא יכולה להבין." המילים של רותוש נשמעו בשקט שהשתרר פתאום. "היא חושבת שכולן גאוניות כמו שהיא."

פיה של מרגלית נקפץ.

"תמשיכי." קראה לה נועה.

"אמרת דברים חשובים מאד, מרגלית." אפרת התנתקה מהמשקוף. "אני רוצה לשמוע את ההמשך."

מרגלית קפלה את הדף.

"מרגלית," בקשה אפרת.

מרגלית רק התיישבה במקומה באותה ארשת פנים שאיננה מסגירה כלום.

"כל דבר את חייבת להרוס, רותוש!" התרגזה נועה.

רותוש הסמיקה בעלבון. מרגלית בוודאי פגועה לא פחות.

אפרת פסעה למרכז הכיתה, כשהיא נצמדת אל הלוח. מה תעשה, היא לא מסוגלת עכשיו ליותר. "תפתחו עכשיו סידורים, בנות!" 

היא מצמצה כדי להעלים את הלחות שבעיניה. נועה הביטה בה בחשד, והתלחשה עם הבת שלצידה.

את חייבת להתעלם.

"תפילה עכשיו, בנות!"

רותוש ישבה מולה, פגועה. מרגלית לא הגיבה למשפטים שנשלחו אליה. כולן דברו, התווכחו, התלוננו וגעשו. כשהתאמצה להשתיק אותן, חשה את נועה מביטה בה באותה חשדנות, ואת לחייה שלה בוערות.

חלק מהן השתתקו, שרית, החזנית התורנית, התחילה את התפילה, קולה נשמע בקושי, בגלל הפטפוטים שעדיין מלאו את הכיתה. שעון הקיר הראה על שמונה שלושים ושמונה. אם המנהלת תעבור עכשיו, יהיה זה בלתי אפשרי להסביר לה את האיחור בתפילה, ובוודאי את הבלגן בכיתה. את מילוי המקום הבא, גם כך לא בטוח שיציעו לה.

עוד שלושים ושבע דקות, הסוף הסופי לסיוט שלה בכיתה הזו.

אפרת סגרה את דלת הכיתה, ונעמדה ליד החלון הפתוח.

היית צריכה להתפלל יותר.

אבל השם ידע. הוא ידע גם בלי שהתפללתי.


"אתה מכיר את הבדיחה על הגיהינום והקפה?" הלפרין תפס אותו ברגע של שקט, כשפתח את המקרר הקטן שבפינת הכולל.

"לא."

"מה יהיה בגיהינום? כולל שבו מישהו אחר מגיש לך בו את הקפה. אתה לא יכול לקום ולהכין."

"מצחיק מאד."

"מה אתה לוקח כבד?"

"אולי בגיהינום יהיה משרד הייטק שבו מגישים קפה ולא מכינים לבד?"

"שיו, אתה באמת כבד."

"נמאס לי מבדיחות על אברכים."

"נו, מה אתה רוצה? שיגידו בדיחות על מתכנתים שמישהו אחר מכין להם את הקפה?"

"כן, זה בדיוק מה שאני רוצה."

"נו, באמת. הבדיחה לא תתפוס."

"אז זה הענין." דובי מזג קצת חלב לתוך כוס הקרטון. "מתכנתים מבזבזים הרבה יותר זמן בפינת הקפה שלהם. אבל הבדיחה לא תתפוס כי ברור שהם עובדים כל הבוקר. יופי. אני לומד כל הבוקר, ואני מתאמץ בשביל זה לא פחות, ואם הגענו למצב שזה נושא לבדיחות, אז אותי זה לא מצחיק."

"יאללה, נסחפת לגמרי."

הלפרין הלך משם.

דובי לגם קצת מהכוס.

אין לו כוח.

אולי הבדיחה על הגיהינום צריכה להיות על מישהו שמפריעים לו בזמן שהוא מנסה לתפוס רגע של שקט כדי לאסוף את עצמו, מישהו שמתאמץ להתרכז בלימוד, והמחשבה שלו בורחת על אשתו שהולכת עוד מעט לטיפול. טוב שהיא הולכת, אבל הוא גם פוחד ממה שהיא תאמר שם, וממה שיאמרו לה.

אז אתה פוחד?

האמת שכן.

חיה, אחותו, הייתה מטיפה לו עכשיו. מסבירה לו כמה חשוב שאפרת הולכת לטיפול, ואיך הוא צריך להעריך את זה שהיא משקיעה מאמץ כדי לצאת מהמצוקה שלה.

דובי זרק את כוס הקרטון לפח, בדיחות של מפונקים וטפשים. אם התינוק הזה יוולד בריא, ואם אפרת תחזור לעצמה, הוא לא יתלונן עוד על כלום. לעולם.


"שלום, מורות. מה שלומכן?"

הדיבורים השתתקו כשהמנהלת נכנסה לחדר המורות.

היא נעמדה בראש השולחן הארוך. "מורות. בשיעור האחרון נשלחו אלי ארבע בנות מכיתות שונות בגלל הפרות משמעת. זה לא יכול להיות ככה. הבנות פוגשות זו את זו בחוץ, וכל הענין הופך לבדיחה."

צילי התחילה לומר משהו, המנהלת הרימה את ידה כדי לעצור אותה. "כל בת נשלחה מסיבה מוצדקת, אבל המצב שמתקבל הוא בלתי אפשרי. הבנות שנענשות מפטפטות ביחד מחוץ לחדר שלי. אני מבקשת, בתקופה הקרובה אל תשלחו אלי בנות לעונש, אלא אם כן מדובר בבעיה קיצונית."

"הבנות חזרו מפורקות לגמרי." אמרה נעמי.

"אני יודעת. אני יודעת. ולכן התפקיד שלנו עכשיו הוא להיות חזקות והחלטיות ועקביות יותר מתמיד, ולא להיבהל משום הפרת משמעת."

כמה מהמורות הנהנו.

"תמיד עדיף לא להעביר בעיות משמעת למישהו אחר." יסכה אמרה מהצד. "זה יוצר תחושה כאילו המורה לא בוטחת בסמכות שלה עצמה, והתחושה הזו מערערת את המשמעת."

"כן, נכון, יסכה." היה משהו משועשע בחיוך של המנהלת, "בהצלחה, מורות."

הדלת נסגרה מאחוריה.

"חכמה גדולה," פלטה נעמי. "נראה איך היא בעצמה הייתה מסתדרת, אם הייתה נכנסת לכיתה בלי הילה של מנהלת הגורמת לבנות להשתתק."

"אני שלחתי אליה בנות בשיעור האחרון." עיניה של דיצה ברקו. "שתי בנות שיחקו תופסת בכיתה, והתעלמו ממני לגמרי. מה יכולתי לעשות?"

"יקח קצת זמן עד שהבנות יתרגלו לבית הספר." קבעה צילי. "חודשיים וחצי בלי בית ספר השכיחו מהן מה זה להיות תלמידות, אבל עוד מעט הן יכנסו שוב למסלול."

"כן, יש מצב שנצליח לאלף אותן מחדש." יסכה השמיעה בקול מונמך.

מזוית העין היה נדמה לאפרת שיסכה מנסה ללכוד את מבטה. עיניהן נפגשו. אפרת החזירה חיוך, ונגסה בסנדוויץ' שהחזיקה.

בעיקרון היא צריכה לספר ליסכה מה קרה הבוקר עם מרגלית, ועם רותוש, ועל הרעיון שמרגלית התחילה להגיד והפסיקה באמצע.
אבל אם היא תגיד, יסכה תרצה לדעת עוד, ותשאל האם נראה לה שמרגלית נפגעה, ותברר האם היה אפשר בכל אופן לשכנע אותה להמשיך לדבר, ותסביר למה חשוב לתת לבנות לעלות שאלות בנושאים של יהדות, ולא להיבהל מכלום. יסכה בוודאי לא הסתבכה אף פעם עם שאלות כמו שאלו שמטרידות אותה. אם השאלות של עצמה לא היו מבהילות אותה, אז לא הייתה לה בעיה גם עם השאלות של הבנות.

אפרת הסבה את ראשה אל החלון הפתוח. מזל שלא שלחה שום בת מכיתה ז' למנהלת, ועוד יותר מזל שהיה זה השיעור האחרון איתן.

בשבוע הבא החתונה של יפי, אחותה. סוף-סוף היא תפגוש את מיכל. במקום לשמוח ורק לשמוח, היא מתמלאת גם במתח. יומיים לפני כן יש לה פגישה ראשונה עם הפסיכולוגית, ואתמול גם התברר לה שכדי לברר על הקבר היא צריכה לבקש בבית החולים את התיק הרפואי של התינוקת.

יש לה מספיק עם מה להתמודד גם בלי הסיבוך של כיתה ז' ויסכה.

אז לפחות זה נגמר.





הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.