1 דקות קריאה
03 Apr
03Apr


"אז החלטת לא להירתע מההסתייגות של בעלך, ולבא בעצמך לטיפול." נאוה חייכה אליה בחמימות. "בסופו של דבר זה מה שכולנו צריכים ללמוד לעשות: לקחת בעצמנו את האחריות על החיים שלנו."

בחדר הקטן היה ריח נעים, מתוק, שאפרת לא ידעה לזהות. סמוך לקיר עמד עציץ שעליו הירוקים טפסו לגובה, ומאחוריו נע קלות וילון דקיק בצבע אפרסק. אפרת ישבה על ספת עור רכה, מול נאוה, הפסיכולוגית שאליה הגיעה בעקבות המלצות ששמעה.

"האמת שבדרך כלל אני מייעצת להעדיף לכתחילה טיפול אישי על פני טיפול זוגי." המשיכה נאוה.

"למה?"

"בטיפול זוגי מתרחשת הרבה פעמים תחרות סמויה בחדר הטיפול. כל אחד רוצה לשכנע את המטפל שהצדק איתו. לא כל מטפל יודע לנטרל את הקולות המיותרים הללו, והתחרותיות בין בני הזוג יוצרת אווירה עכורה ומשבשת את התהליך. עוד דבר – לפעמים אישה פורקת בחדר הטיפול תסכול שבבעלה איננו מסוגל להכיל, ושהיה טוב יותר אם הייתה מעבדת אותו שלא באוזניו. את מבינה למה אני מתכוונת?"

"אהמ.. לא לגמרי."

"נניח שאישה מספרת בטיפול זוגי עד כמה קשה לה שבעלה פזיז ונסחף בקלות. הבעל שומע ונפגע. מה הרווחנו? את האופי הפזיז שלו הוא אינו מצליח לשנות גם בעזרת טיפול, ואילו היא, במקום שתצטרך רק להתמודד עם עצם הבעיה, צריכה בעקבות הטיפול הזוגי גם להתמודד עם כך שבעלה פגוע וכועס על הדברים שאמרה." נאוה חייכה שוב בנעימות. "יש סיבות נוספות להעדיף קודם כל טיפול אישי. בכל אופן, אפרת, את כן רצית טיפול זוגי, ולמרות זאת וויתרת והחלטת לבוא לבד, זה ראוי להערכה. אני תמיד מתפעלת מנשים שלוקחות על עצמן את האחריות גם כשהן מתאכזבות מבן הזוג. מה בעלך אומר על כך שאת מגיעה אלי?"

"זה בסדר מצידו."

"אני שמחה לשמוע." נאוה הרימה את השלט של המזגן שהיה מונח על השולחן הריבועי הקטן, עמדה לכוון אותו, ואז חזרה בה. "לך נעים ככה, אפרת? את מעדיפה קר יותר? חם יותר? מה עדיף לך?"

"זה בסדר לי כמו שזה עכשיו."

"את כמובן מוזמנת לשנות ברגע שתרצי." היא הניחה את השלט בחזרה על השולחן. היה משהו רך בעיניה כשהיא שאלה. "אז תאמרי לי, אפרת, מה בעיקר קשה לך?"

"הרבה דברים." אפרת יישרה את רגליה, מהססת איך להמשיך. "בעיקר עם בעלי."

"מה עם בעלך?"

"נראה כאילו הוא השלים עם כך שהתינוקת שלנו נפטרה, ושהוא בעיקר מחכה שיהיו לנו ילדים אחרים."

נאוה הנהנה בהקשבה. "את מרגישה כאילו לא מספיק אכפת לו מהאובדן שלה?"

"לא יודעת אם 'לא אכפת', אבל הוא כאילו סיים להתאבל. הוא כאילו השלים עם זה שהיא נפטרה. זה לא הוגן." אפרת נאבקה במשהו שעלה בגרונה. "זה אולי נשמע טפשי שאני לא אומרת שזה לא הוגן, אבל זה באמת ככה. היא הייתה בן אדם, ואנחנו היינו ההורים שלה, אנחנו צריכים לזכור אותה."

"את צודקת," אמרה נאוה ברכות. "תינוק שנולד הוא לגמרי בן אדם, הוא עולם שלם. חלק מהקושי בפטירה של תינוק שרק נולד, כמו שאת חווית, הוא שהסביבה לא מבינה מה באמת איבדת. אובדן של ילד היא אחת הטראומות הקשות. אנשים מתקשים לקום ממנה ולחזור לחיים, ואת זה הסביבה מבינה. אבל כאשר מדובר בתינוק לפני או אחרי לידה, הסביבה מתייחסת לכך כאל אירוע מצער וקשה שצריך להתגבר עליו, ולא כאל אובדן של ממש. זה חלק מהקושי."

אפרת בלעה את רוקה.

"נשים שאיבדו תינוק חוות אובדן עמוק. מחקרים מראים שרבות מהן מתמודדות עם סיבוכים בריאותיים ונפשיים גם שנים רבות לאחר האסון שעברו, וזה מובן. אמא חשה בקיומו של הילד עוד לפני שהוא נולד, הוא חלק ממנה. היא נקשרת אליו. התחושה אחרי אובדן של תינוק היא כאילו חלק ממך חסר."

זה בדיוק ככה.

"אמא נקשרת לתינוק הרבה יותר מאשר אבא. זה טבע העולם, ואי אפשר לשנות אותו. אישה חשה שהתינוק היה תינוק אחד מסוים שהיא איבדה לתמיד. היא אבלה על התינוק האחד הזה, וזה צער שלא מרפה במשך שנים. לעומת זאת, האב מרגיש שהוא איבד תינוק, והרבה פעמים הוא אכן מחכה לתינוק אחר שימלא את המקום החסר. הוא חווה את האובדן באופן שונה לגמרי, הוא פחות מרגיש שהיה ילד אחד מסוים שהוא איבד לתמיד."

אפרת העבירה יד על עיניה הלחות.

"בואי נחזור להתחלה." נאוה אמרה לה בעדינות. "איך היה בשלב הראשוני? מיד אחרי הפטירה?

"הייתי עוד בבית חולים."

"כמובן, מי הגיע אליך?"

"ההורים שלי, ואחותי, וחמותי. ובעלי, כמובן."

"בעלך תמך בך אז?"


היא כבר איבדה תחושה מרוב בכי.

מיכל הייתה בצהרים, חיבקה אותה ואז ישבה ובכתה ביחד איתה. אחר כך הייתה צריכה לחזור הביתה, לילדים.

"תנסי בכל אופן לשתות משהו." דובי דאג לה. הוא הניח על השידה כוס של מיץ גזר טרי שקנה לה בקפיטריה של בית החולים, "את עלולה להתייבש. תנסי לבלוע קצת."

הייתה לה תחושה של חנק בגרון. הגוף שלה רעד.

"אפרת, תנסי לשתות." הוא שוב אמר.

"אני מרגישה כאילו אני מתה בעצמי."

בעיניו היה צער שאף פעם לא ראתה. "השם נתן והשם לקח."

"היינו צריכים להשאיר אותה כאן לניתוח."

"שום דבר שהיינו עושים לא היה עוזר, אפרת." הוא דיבר בעדינות לא אופיינית לו. "זו הייתה גזירת שמים."

"למה?" היא לחשה בקושי.

"אנחנו לא יודעים חשבונות שמים."

"עונש על מה זה יכול להיות?"

"זה לא עונש, זה תפקיד." הוא ענה קצת מהר מידי.

"מי אמר לך?"

"זה תפקיד שקבלנו. התינוקת הזו הייתה צריכה לחיות כמה שעות בעולם. אנחנו נתנו לה את השעות האלה, ועכשיו התפקיד שלנו הוא להתמודד עם כך שהיא נלקחה מאיתנו."

אפרת עצמה את עיניה, מתנשמת בלי כוח, והצמידה את שולי השמיכה לפניה הרטובות.

"אישרו לי להשאר איתך בלילה." דובי התיישב על הכסא. "יחסית ריק במחלקה עכשיו."

"תודה שבקשת מהם." היא לחשה.

היא הרימה את כוס המיץ, ידה רעדה. טיפות כתומות שקופות הרטיבו את הסדין ונספגו גם בחלוק שלבשה.

"יש בפרוזדור ארון עם סדינים נקיים." אמר לה דובי. "להביא לך?"

היא נענעה בראשה. לא רצתה שילך.


"הוא ממש תמך אז." אמרה עכשיו אפרת לנאוה. "היה לו מאד אכפת."

"אכפת מהאובדן של התינוקת?"

"גם, אבל התכוונתי לומר שהיה לו אכפת ממני."

"את מרגישה שעכשיו לא אכפת לו ממך?"

"עכשיו הוא רק רוצה שאני אפסיק כבר להתאבל עליה."

"זה בגלל ההבדלים שדברתי עליהם איתך לפני כן," אמרה נאוה ברוך. "וחוץ מזה, שבדרך כלל – "

"אז את בעצם אומרת שאני צודקת בהרגשה שלי שלדעתו האבל שלי מוגזם? שהוא באמת רק מחכה שיהיו לנו ילדים אחרים?"

"לא, לא, אפרת. לא בכזו קיצוניות. אני בטוחה שגם בעלך עדיין אבל בתוכו על התינוקת שלכם ומצטער עליה מאד, ושגם הוא עדיין לא התאושש מהטראומה של הפטירה שלה. אבל נכון גם שהוא חווה את הצער באופן פחות עמוק ממך. כך טבע העולם. הוא לא אשם בזה, וגם את לא. זו פשוט המציאות."

"אצל כולם זה ככה?" הקול שיצא מאפרת היה צרוד.

"לא אצל כולם. אין 'כולם'. אנשים הם אינדיבידואליים והם שונים זה מזה, אבל רוב הזוגות שאיבדו תינוק מתמודדים עם קושי דומה למה שאת מספרת עליו. מחקרים מראים שבאוכלוסייה הכללית ארבעים אחוז מהזוגות מתגרשים לאחר לידה שקטה. זה עצוב מאד, וזה היה יכול להימנע אילו הייתה יותר מודעות להבדלים באופן שבו כל אחד חווה את האובדן."

"אבל איך אפשר להתמודד עם זה?"

"עם מה?"

"עם זה שהמחשבה שלי כל כך עם התינוקת, ועם זה ש-" אפרת עצרה את עצמה. כמעט סיפרה על החיפושים שלה על הקבר. היא עדיין לא מכירה את נאוה מספיק כדי להחליט האם לחלוק איתה את זה. "הוא לא מסכים לדבר על התינוקת בכלל. עד כדי כך הוא שכח אותה?"

"אפרת, לרוב הגברים קל יותר להתמודד דרך שתיקה מאשר דרך דיבור."

"מה זה אומר?"

"כשאת מדברת על מה שאת מרגישה נהיה לך קל יותר, נכון? אצלו זה הפוך. קל לו יותר לשתוק מאשר לדבר. בשבילך שיחה היא הקלה, אבל בשבילו לא."

אפרת שלפה טישו מקופסת העץ המעוצבת שעל השולחן.

"הסברתי לו כבר כמה פעמים שחשוב לי לדבר עליה, שזה עוזר לי." היא אמרה לאט. "למה הוא מסרב? הוא ממש לא מאפשר לי לדבר עליה, וזה גורם לי ל..." 

היא חיפשה ניסוח עדין יותר לתחושה הקשה שהציפה אותה בחדות. "לרגשות לא טובים כלפיו." השלימה. "אחרי שהיא נפטרה כן דברנו המון על הפטירה שלה, זה כל כך עזר לי."

"הוא כנראה התאמץ אז מאד בשבילך."

"אז זה כן קשור לשאלה עד כמה הוא רוצה להתאמץ."

"יכול להיות שאז בעלך בעצמו גם כן הרגיש צורך לדבר על האובדן, כי עוד הייתם בתוך הטראומה, ויכול גם להיות שהוא מאד השתדל בשבילך, למרות שלו עצמו אכן היה קשה לשוחח על הפטירה של התינוקת."

אפרת נאנחה.

"אני בטוחה שלבעלך אכפת ממך מאד," אמרה לה נאוה. "אבל כל אחד שתומך לאורך זמן מרגיש שחיקה. זו הסיבה לכך שתמיד כדאי לחפש מקורות תמיכה נוספים חוץ מבן זוג."

כמו למשל אחות שאכפת לה ממך מאד. אחות שחשבת שאכפת לה ממך מאד.

"בהתחלה הוא כל כך הבין את הצער שלי, והוא העריך את המאמצים שלי להתמודד." אפרת הוציאה את המילים במאמץ, "דברנו על הפטירה שלה המון, וזה כל כך עזר לי. אין דרך שבה אנחנו יכולים לחזור לזה?"

נאוה נענעה בראשה בהשתתפות. "יש דברים שאין ברירה אלא ללמוד להשלים איתם. אבל עצם ההבנה של ההבדלים כבר עוזרת. כשאת מבינה אותו – הכעס שלך יורד, ואת גם פחות נפגעת ממנו. את בוודאי מרגישה שכבר עכשיו קל לך קצת יותר. נכון?"

הרוח שהגיעה מהמזגן הייתה לרגע קרה מידי.

אפרת הצטמררה, ואז הנהנה לאט.

כנראה שזה נכון.


ועכשיו 10% הנחה (!) על קניית שלושה ספרים מהסדרה האהובה של שרי: החוקרים, כולל הספר החדש! 

לקניה ישירה לחצי כאן.

חסום לך? שלחי מייל ל: sipur10000@gmail.com




ליידיס עם 5% הנחה לקוראות שבי רגע! קוד קופון: shvi

בלחיצה פה תגיעי לאתר, פה תוכלי לראות את הקטלוג, לקבלת הקטלוג במייל לחצי כאן.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.