1 דקות קריאה
11 Apr
11Apr

"לא פגשתי את המשפחה שלי מפורים." אפרת אמרה לו כשהם ירדו מהאוטובוס. "זה הזוי."

"אז טוב שיש חתונה."

"וגם מלחיץ."

"מה מלחיץ?"

"מלחיץ לשבת עם אנשים, בפרט שמספר החולים שוב בעליה."

"אז מה יעשו? שלא יתחתנו אף פעם? שיתחתנו לנצח בחתונות עם עשרה אנשים בקושי?" מסביבם היו בתים חד קומתיים, אזור שהוא לא הכיר. מעניין איך יראה האולם. אפרת נעצרה איתו לפני מעבר החציה, ודובי קלט פתאום שהיא באמת לחוצה. "האמת שמאה איש בשטח פתוח זה כבר די בטוח." אמר.

"כן, אבל אוכלים ביחד."

"בסדר, אז לכן יש הגבלה על המספר, כדי שיהיה אפשרי להתפזר בשטח."

היא הנהנה והמשיכה ללכת בשתיקה. פעם הייתה מפטפטת, צוחקת. האם הימים הללו ישובו? שלשום חזרה אפרת מהפסיכולוגית רגועה יותר, רכה יותר כלפיו, אבל היום, כשחזר בצהרים מהכולל, היא שוב הייתה מרוחקת ועצורה. היא כועסת עליו? לכאורה אין לה שום סיבה, לא קרה ביניהם שום דבר שאמור לגרום לה להתרגז.

"תזהר באמת. בסדר?" היא בקשה ממנו עכשיו.

"כמובן."

"אל תאכל קרוב לאנשים אחרים."

"אל תדאגי. אני אזהר." גם הוא פוחד מהדבקה בתקופה הרגישה הזו, לא רק היא.

שניהם נכנסו בשביל שהוביל אל מתחם האולם.

"תיהני!" הוא חייך אליה. טוב שיש חתונה במשפחה. הם צריכים את השחרור הזה.

"להתראות." אפרת החזירה לו חיוך שלא נגע בעיניה.

מאבטח עטוי מסיכה עמד בשער המיועד לגברים. הוא הצמיד את המדחום למצחו של דובי, ואז הושיט לו כרטיס נייר צבעוני, שעליו מודפס הלוגו של האולם.

דובי הפך את הכרטיס, לא היה רשום עליו כלום. "מה זה?"

"כשתצא, תחזיר לי."

"למה?"

"כל אחד שנכנס מקבל פתק, כך אנחנו מוודאים שלא יהיו בפנים יותר ממאה איש."

"יש לך מאה פתקים כאלה?"

"בדיוק. כשהפתקים נגמרים, זה אומר שהאולם מלא, ואין יותר כניסה. לכן אמרתי לך להחזיר לי את הפתק ביציאה. על כל אחד שיוצא, מישהו אחר יכול להכנס."

מישהו טפח על גבו. "וינר! מה אתה עושה כאן?"

היה זה דהאן מהישיבה. "אני רואה שהכט גייס חבר'ה נשואים."

"אני מהצד של הכלה, היא אחות של אשתי."

"לא ידעתי!" הופתע דהאן.

מאחור התקרב סילבר. החתונה שלו התקיימה בחורף, חתונה תוססת באולם גדול. רוב הבחורים שמלאו אז את האולם סגורים עכשיו בקפסולה בישיבה. שלושתם, והאחרים שיגיעו, יצטרכו למלא את מקומם של החברים החסרים.

צמחיה ירוקה יפהפייה הקיפה את החצר אליה נכנסו. שולחנות עץ עגולים היו פזורים בתוכה, במרכזו של כל אחד מהם עמד סידור פרחים גבוה ומרשים. מבטו של דובי צד את שימי, אחיה הבכור של אפרת, עומד ליד אחד השולחנות. כמה זמן כבר לא נפגשו! דובי מיהר אליו, מצב רוחו מתרומם. טוב לפגוש שוב אנשים. הלוואי שגם אפרת תהנה בחתונה, ושתהיה רגועה וידידותית יותר אחריה.


"אני תמיד לא מבינה את הפוזה של הזוגות שלא יוצאים מחדר יחוד." שפרה, בת הדודה שלהן, הניחה את המזלג, "כולם הגיעו לחתונה לא כדי לחכות עד שהם יואילו בטובם לצאת."

מכיוון האולם נשמעה שירת ה'עוד ישמע'. דרך חלונות הזכוכית הפונים אל החצר נראו כעשרים גברים, שרים באולם הריק, סמוך לדלת של חדר היחוד. ברוך ויפי היו עדיין בפנים.

מיכל חייכה. "לא כל דבר הוא פוזה."

מיכל לא השתנתה מאז הפעם האחרונה שבה נפגשו. גם עם המסכה ניכר שמבטה גלוי, משוחרר ונינוח, היא לא נראתה כמי שצרה גדולה נחתה לה בחייה.

גם אמא נראתה כמו לפני הקורונה, היא לא הזדקנה יותר או משהו בדומה. רווח לאפרת לראות אותה כך, מלאת חיוניות ונמרצת כתמיד. עכשיו הסתובבה אמא בין השולחנות, נרגשת ומאושרת. למה היא מאושרת? קצת אבסורדי שכולם שמחים כל כך בחתונה, למרות שאף אחד לא יודע האם לבני הזוג באמת יהיה טוב ביחד.

אפרת נשענה אחורנית, נאנחת בשקט.

"את לא אוכלת?" שאלה אותה דודה מינה.

"אני לא רוצה להוריד את המסיכה."

"אז לא תאכלי בכלל?" נחמי, גיסתה, הופתעה.

"אני אוכלת קצת." מידי פעם היא תחבה פיסה של לחמניה לפה, בלי להסיר את המסיכה מהפנים. "עוד מעט אני אלך לאיזו פינה לאכול ברוגע." היא תכננה מראש שתשב בזמן האוכל בצד, אבל בינתיים נשארה עם כולן, מקוה שיזדמן לה רגע שבו תוכל לתפוס שיחה שקטה עם אחותה.

"מצב משונה." אמרה מיכל. יוכי בת השלש ישבה על ברכיה, מחזיקה את הבובה האהובה עליה, "נזהרנו כל כך כל הזמן, ופתאום אנחנו מתחככים עם עשרות אנשים." היא החוותה בראשה על גברים שחיכו ליד חדר היחוד. רק בודדים מהם שמרו מרחק מהאחרים. "אם לאחד מהם יש קורונה, אז מי יודע כמה ידבקו בחתונה הזו."

"אין מה לעשות." אמרה נחמה, "אי אפשר להזהר בלי סוף."

"באנו לשמח כלה, ושלוחי מצוה אינם ניזוקים." טענה שפרה

"זה לא –" התחילה מיכל. שפרה פלטה צעקת חרדה. היא רצה לכיוון פתח החצר, ותפסה את ילדתה הקטנה, רגע לפני שזו פרצה אל הרחוב.

היא חזרה אליהן כשהילדה צורחת ומתפתלת בזרועותיה. "הלוואי שהיו סוגרים את השער." שפרה צנחה איתה אל הכסא. "אין לי כוח ללכת אחריה כל הזמן."

"איזו חמודה היא." החמיאה אפרת.

"חמודה, אבל לא נותנת לי רגע של שקט." רטנה שפרה. מבטה נפל על יוכי. "הלוואי עלי ילדה רגועה כזו. אם החופש ההזוי של הקורונה היה ממשיך אפילו עוד יום אחד, הייתי משתגעת."

"היא אוהבת את הבובה הזו," מיכל חייכה. "אבל גם אני הגעתי לקצה בחופש הזה. עכשיו שני הילדים האחרים שלי עם בעלי. סיכמנו שבחתונה הם יהיו אצלו כדי שיהיה לי קצת שקט."

"בשביל זה יש בייביסיטר. אני אמרתי שאני באה לחתונה רק אם תהיה לי בייביסיטר." בת דודה נוספת הצטרפה לשיחה.

"מדי הרבה מתלוננים על ילדים במקום להגיד תודה." דודה מינה הנידה בראשה. היא פנתה לאפרת. "העיקר, אפרת, שאת כבר לא צריכה לדאוג. אני שמחה לראות אותך ככה, אבל את בטח לא תתלונני על התינוקת שלך שעושה לך בעיות. מי שלומדת מהניסיון שלה שהחיים לא פיקניק, יודעת להעריך את מה שהיא מקבלת."

שקט נהיה ליד השולחן. מבטים ננעצו באפרת.

דודה מינה הביטה בה, מצפה לתגובה שלה. שוב.


הן ישבו אז בבר-מצווה של בן-דוד: נחמה ויפי, מיכל והיא עצמה, יחד עם קרובות משפחה. אפרים התינוק ישב על ברכיה של מיכל. 

היא, אפרת, הייתה רק חמישה שבועות אחרי האסון.

"אל תדאגי, אפרת." דודה מינה השמיעה פתאום כשהמלצר התקרב עם המנה הראשונה. "לפחות עכשיו את יודעת שאין לך באמת בעיות. נו, את יודעת למה אני מתכוונת, זה מה שחשוב. לא נורא אם בהתחלה יש גם קשיים. עוד יהיו ימים שהילדים יסתובבו סביבך כמו שהילדים של מיכל מסתובבים עכשיו סביבה, ואת תשכחי את מה שהיה עכשיו."

הדם הציף את פניה של אפרת.

ראשה של מיכל התרומם באחת. "יש דברים שלא שוכחים."

"למה את אומרת ככה?" התרעמה דודה מינה. "צריך לעודד ולחשוב על הדברים הטובים."

"יהיו הרבה דברים טובים בעזרת השם, אבל אפרת איבדה תינוקת. אי אפשר לשכוח דבר כזה, וגם לא צריך."

יפי ונחמה ישבו אז קפואות, וכך גם קרובות המשפחה האחרות שלהן שישבו בסמוך. פוחדות לגעת, פוחדות להתקרב.

דודה מינה נראתה המומה. "דרך העולם היא לשכוח את הדברים הרעים. כך צריך להיות."

"אבל זו הייתה תינוקת!" הגיבה מיכל מיד, ואז ריככה קצת את קולה, כנראה קלטה שהיא מדברת לדודתה בטון חריף מדי. "אבל נכון שבעזרת השם יהיו עוד הרבה זמנים טובים, שבהם הצער של עכשיו יראה בכל אופן רחוק קצת יותר." דידי משך את זרועה בעקשנות. היא פנתה עם אפרים לאפרת. "אפשר להעביר לך אותו?"

אפרת הושיטה אליו את ידיה. מישהי אחרת דברה עם דודה מינה, בנות הדודות חזרו לפטפט. הרעד שאחז בזרועותיה של אפרת שכך כשחיבקה את אחיינה התינוק. היא העבירה יד בשערו הרך, עיניה נפגשות בהכרת טובה במבטה האוהד של מיכל.


"כל דבר מגיע בזמן שלו לכל אחד." אמרה עכשיו דודה מינה. "העיקר שלא היית צריכה לחכות הרבה."

יוכי צווחה, כי אחת מנעלי הבובה שלה נפלה. מיכל התכופפה והרימה לה אותה.

"תודה," מלמלה אפרת בטיפשות לכיוונה של דודה מינה.

"ככה זה בחיים. צריכים לדעת לחכות בסבלנות." הוסיפה דודתה.

השירה מכיוון האולם התחזקה.

"הם כנראה כבר מגיעים." אמרה אפרת וקמה, מתרחקת משם בלחיים לוהטות.

היא נעמדה ליד החלונות הגדולים, צופה אל תוך האולם הריק ברובו. בנות הדודות שלה לבטח קלטו שהיא התרחקה בכוונה. היא הייתה צריכה לדעת לענות במקום רק לברוח.

אפרת בלעה את רוקה במאמץ. הבוקר התקשרה לבית החולים. היא חשבה שאולי בכל אופן תוכל לקבל את התיק הרפואי של התינוקת במייל, במקום להגיע בעצמה לקבל אותו, אבל זה לא התאפשר.

למה היא נרתעת כל כך מלהגיע לשם? כאילו היא ילדה קטנה.

בסך הכל היא צריכה לעלות למחלקה ולבקש את התיק. אם יתברר לה שהתיק הועבר לארכיון, אז היא תיגש לשם ותשלם תמורתו. מה כבר יכול לקרות לה? היא מעולם לא הייתה בעין כרם, אבל כל בתי החולים דומים, בסופו של דבר, והתינוקת שלה כבר מזמן לא שם.

לא כל כך מזמן.

"הם עדיין בפנים?" אמא הייתה פתאום לידה.

"כן." אפרת חייכה.

"תקראי לי כשהם יצאו."

"כמובן."

אחד מהבחורים מזג לעצמו כוס קולה מבקבוק שעמד על שולחן צדדי. רגע, זה לא בחור. זה דובי.

הוא לגם את הכוס בבת אחת, וחזר לשיר, קולו החזק גובר על הקולות האחרים, ומתגלגל אליה אל החלון.

דובי היה יכול בקלות לנסוע לבית החולים, ולדבר עם כל מי שצריך כדי להשיג את התיק הרפואי. זה ברור. הביטחון שלו בכל מקום ועם כל אחד, היה אחד הדברים ששבו את ליבה כבר מן ההתחלה.

השירה בפנים התחזקה. דובי נראה רק מאחור. הוא אמר משהו למי שלצידו, ואז צחק. נאוה צדקה. דובי יכול להשתחרר ולשמוח עכשיו בלב שלם בחתונה הזו. היא לא, והיא צריכה ללמוד להשלים עם ההבדלים ביניהם.

אבל איך אפשר להסתדר כך?

שלשום חזרה הביתה בתחושת שלוה שלא הייתה לה כבר זמן רב. הכל היה נראה לה מובן פתאום, ואפשרי. הבוקר, אחרי השיחה הכושלת עם בית החולים, שוב ישבה על הספה מרוקנת מכוחות עד שדובי חזר. אחר כך הייתה צריכה לגייס את כל כח הרצון שלה כדי לא להקרין עליו את המרירות שאכלה בה. היא יכולה להבין שהוא לא חש צורך לברר על הקבר, אבל למה שלא ינסה גם הוא יבין את התחושה שלה? 'זה עושה לי רע', זה מה שהוא ענה כשהיא ניסתה לספר לו על כך בשעתו, ביום הבחירות, ואל הכמיהה שלה לתמונה שהייתה נשארת לה למזכרת מהתינוקת – התייחס כאל שגעון מוחלט.

אפרת השעינה את ראשה על זגוגית החלון הקרה. היא חייבת להשלים כבר עם המציאות. דובי שונה ממנה, הוא לא אשם בזה, ואין לה סיבה לכעוס. זה לא הוגן שהיא כועסת. היא צריכה להפסיק לצפות שדברים ישתנו.

מיכל כן הייתה מבינה את הרצון שלה לעלות על הקבר. זה בטוח.

אפרת הסתובבה לאחור. מיכל עדיין ישבה ליד השולחן, מפטפטת בידידות עם נחמה, צוחקת ממשהו ששפרה אמרה.

אולי הפתק ההוא שהיה בתוך הספר 'ילד הסוסים' לא מראה כלום. יכול להיות שמיכל רק לקחה את דידי לאבחון פרטי, ושהתברר לה אז שהכל בסדר. אולי הריחוק שהיא חשה מצידה של מיכל נובע רק מכך שגם מיכל, כמו דובי, התעייפה מלהוות מקור תמיכה משמעותי במשך זמן רב מדי.

השירה בתוך האולם התעצמה בבת אחת. הדלת הסגורה נפתחה. יפי הופיעה בפתח, זוהרת, לצידו של ברוך.

יפי כלה! כמה שהם חיכו לזה. התרגשות כנה זחלה לתוכה של אפרת. היא נופפה לאמא שלה, שהייתה בקצה השני של חצר האולם. "אמא, הם כאן!"

התזמורת פרצה במוזיקה תוססת. ברוך ליווה את יפי הקורנת לפתח המוביל לעזרת הנשים שבחצר. אחת מבנות הדודות חילקה שערים לבנים מעוטרים בפרחים ורודים. אפרת לקחה שער אחד, מיכל תפסה בעברו האחר. ידה הפנויה אוחזת בידה של יוכי. מבטה היה מופנה לאולם, וגם היא נראתה נרגשת ושמחה.

מיכל מחייכת לכולם בנימוס אחד גדול, או שהחיים שלה באמת טובים, ורק היא, אפרת, מהווה בשבילה מטרד?

אמא ויפי רקדו יחד מתחת לשערים, יפי קרנה, אמא נראתה מאושרת. אפרת הביטה בהן, מנסה לרגעים להניח בצד מה שאוכל בה, ולתת לשמחה למלא את כולה. מגוחך שהיא צריכה להתאמץ לשם כך. היא כל כך נתקעת ומסתבכת, אף פעם לא הייתה כזו. 

לפחות את הענין עם מיכל היא חייבת לברר. בשביל זה היא צריכה לדעת מה קורה עם דידי, האם מה שמדאיג אותה הוא חשש שווא או לא. בתחילת החתונה פגשה אותו לדקות בודדות. דידי שמח לראות אותה, אבל גם התבייש, כנראה בגלל הזמן הרב שעבר מאז נפגשו. היא צריכה למצוא הזדמנות נוספת לדבר איתו, ולבדוק באופן ברור מה קורה.

או שאולי תעז ותשאל את מיכל ישירות?

אמא של ברוך תפסה את מקומה של אמא שלה. היא החזיקה בידה של יפי, ושתיהן עברו מתחת לשערים לצלילי המוזיקה. מצידה השני של החצר נשמעה שירת הגברים, האם רק נדמה לה שהיא מזהה בתוך כל הקולות את קולו החזק של דובי?

השער הלבן התנודד בידה של אפרת. בדיוק בזמן שבו היא הכי צריכה את התמיכה מבעלה, היא לא יכולה לבקש אותה ממנו.

יפי התקרבה. אפרת חייכה אליה, וייצבה את השער. דובי לא אשם בזה, היא חייבת לזכור, וגם היא לא. הם פשוט שונים, וזה בסדר, והיא צריכה ללמוד לקבל ולהשלים ולהתרגל, גם אם ממש קשה לה.




ועכשיו 10% הנחה (!) על קניית שלושה ספרים מהסדרה האהובה של שרי: החוקרים, כולל הספר החדש! 

לקניה ישירה לחצי כאן.

חסום לך? שלחי מייל ל: sipur10000@gmail.com 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.