1 דקות קריאה
01 May
01May

"שיפודים, פרגיות או שניצל?"

הצלחות שעל המגש בידיו של המלצר, הכילו גם את התוספות לעוף.

אחד מהאורחים של משפחת הכט זקר גבה. "למה לא מגישים את התוספות בצלחות מרכזיות?"

"גם במנה הקודמת לא הניחו סלטים על השולחנות." עדכן אותו מישהו. "כך יש פחות סיכון להדבקה."

"נו-נו." אמר האורח בספק.

דובי קם עם הצלחת בידו. באמת 'נו נו'.

הסטטיסטיקות טוענות שנשים בהריון אינן פגיעות יותר לקורונה, אבל עדיין לא היה טווח זמן מספיק כדי לחקור את המחלה הזו כמו שצריך. חוץ מזה, מי יודע איזה נזק עלולה הקורונה לגרום לתינוקות לפני לידה.

מבטו שוטט מסביב. בכל החלק הזה של החצר לא היה מקום רחוק מספיק מהאורחים האחרים, חוץ מאשר בשטח הריק שמתחת לחופה.

הוא יבלוט שם כמו מטופל בלי מסיכה בקופת חולים.

עיניו של דובי פגשו באולם הכמעט - ריק. רק המלצרים נכנסו ויצאו ממנו, מעבירים מגשים של אוכל ממטבח האולם אל הסועדים שבחוץ.

שולחנות וכסאות מיותמים היו מפוזרים בפנים, אפשר לשבת שם בשקט לכמה דקות. דובי נכנס פנימה עם הצלחת בידו. האולם לא היה לגמרי ריק. אישה אחת הייתה בו, יושבת לבדה בסמיכות לדלת המובילה לצד של הנשים בחצר, וטועמת מהצלחת שלפניה. 

היא נכנסה לכאן מאותה סיבה שהוא נכנס.

דובי היסס רגע לפני שניגש אליה.

"אפרת?"

היא הסתובבה בהפתעה.

הוא הניח את הצלחת שלו על השולחן חסר המפה, ומשך כסא קרוב.

"איזה כיף." אפרת חייכה אליו. "בזכות הקורונה אנחנו יכולים לאכול ביחד בחתונה."

"כן." משהו בתוכו נרגע באחת מול חיוכה. נראה שהחתונה אכן שיפרה את מצב הרוח של אפרת. ברוך השם.


השניצל היה טעים, אבל אפרת משום מה התקשתה לבלוע. היא הניחה את המזלג. "דובי, אולי תקרא רגע לדידי?"

"מה? למה?"

"אני רוצה לדבר איתו."

"מתגעגעת אליו?"

"מאד." היא צחקה קצת, "אבל האמת שאני רוצה לנסות לקלוט מה קורה איתו."

"לקלוט מה קורה איתו?" דובי תהה.

"מה שאמרתי לך, אם יש לו באמת בעיה או לא."

"אבל מה יעזור לך לדבר איתו?"

"אני יודעת מה המאפיינים של אוטיזם." בימים האחרונים היא קראה כמה פעמים על תסמינים אפשריים לילדים שהם על הרצף. 

"נראה לי שאני יכולה לבדוק את זה בשיחה איתו."

"טוב, רגע. אני רק אסיים לאכול."

בזמן שחיכתה, נעצה את המזלג בפיסת תפוח-אדמה, קרבה אותה לפיה והתחרטה. מה קורה לה פתאום? הבחילות הקלות שהיו לה בתחילת ההריון הפסיקו כבר מזמן. למה קשה לה לאכול?

"הנה, אני אקרא לו."

היא עקבה אחר גבו המתרחק של דובי, שנעלם לתוך החצר של עזרת הגברים. כמה רגעים אחר כך הוא חזר, כשדידי לצידו, מסרב לתת לו יד. דידי עצר בפתח האולם, והסתכל עליה משם.

"דידי!" היא קמה אליו, מוצפת בהתרגשות כנה. אף אחין לא יכול להתחרות על המקום שדידי תופס בליבה. "התגעגעתי אליך."

הוא הסתכל בה בביישנות. "למה קראת לי?"

"כי התגעגעתי. כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותך."

"את ראית אותי בתחילת החתונה." הוא נסוג צעד אחורנית אל החצר.

"דידי! ראיתי אותך רק לכמה דקות. אני רוצה לדבר איתך עוד."

"על מה את רוצה לדבר איתי?" דיבורו היה איטי וקצת מתנגן, כמו שזכרה, אבל הוא הביט בעיניה, וחייך, ועיניו היו נבונות כל כך.

ילדים על הרצף יכולים להיות חכמים מאד, וקשר העין לא מוכיח. ב'ילד הסוסים' לילד היה קשר עין.

"כשאני אדבר איתך, אז תדע." היא חייכה אליו.

הוא צחק, אבל נסוג עוד צעד אל החצר מלאת הסועדים.

היא לא יכולה להגיע עד לפתח.

"אני אתן לך משהו אם תבוא." היא הזדרזה להבטיח.

"מה?"

"שקל."

עיניו התרחבו בתמהון מרוגש.

"בוא!" היא אמרה לו, ופנתה בעצמה לכיוון השולחן לידו ישבו לפני כן. דובי כבר ישב לידו. דידי התקרב בבישנות.


"דידי." אפרת חיבקה את דידי. "איך התגעגעתי אליך. גם אתה התגעגעת אלי?"

הוא נחלץ מחיבוקה.

"אני ממש ממש התגעגעתי." היא אמרה שוב בחמימות, "כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותך, עד היום."

דובי הביט בה, מוצף ברגש שלא ידע להסביר. מתי הוא רואה כך את אפרת? דידי מעורר בה משהו שהוא לא רואה בשום הזדמנות אחרת. אולי זה כי היא אוהבת ילדים?

או שזה משהו אחר.

"את כן ראית אותי." דידי ענה לאיטו.

"מה?"

"את ראית אותי במחשב."

"נכון, מותק, ראיתי אותך בזום. אבל זה לא כמו לראות אותך באמת. חיכית לחתונה של יפי?"

הוא הסתכל עליה. "זה החתונה של ברוך ויפי." תיקן.

אפרת חייכה. "נכון, של יפי וברוך. אבל אפשר גם להגיד 'החתונה של יפי', נכון?"

דידי לא הגיב.

"אתה שמח שכבר חזרת לגן?"

הוא קפץ את פיו, מסתיר חיוך.

"מה אכפת לך להגיד? תספר לי בשקט. דובי, אתה מסכים שדידי יספר רק לי?"

אחיינו הגניב אליו מבט.

"בטח שאתה יכול, דידי."

הוא משך בכתפיו בסרבנות.

"מה אכפת לך לספר, דידי?" אפרת הפצירה. "אני לא אגלה לאף אחד."

הוא נענע בראשו לשלילה.

"אז אני אנחש." הציעה אפרת. "אתה לא שמח לחזור לגן. אתה הכי אוהב שיש חופש בגלל הקורונה, כי אז אתה יכול לישון כל היום ולא לעשות כלום מהבוקר עד הערב."

דידי צחק, קולט את ההומור בדבריה.

"בעצם אתה כן שמח. כל היום אתה רוקד בבית מרוב שאתה שמח שכבר הולכים שוב לגן."

צחוקו התגבר. "את לא יודעת." הוא אמר מתוך הצחוק.

"טוב, אז אני אנחש ברצינות." אפרת משכה אותו, והרימה אותו על ברכיה, הפעם הוא לא התנגד. "אולי אתה גם שמח וגם לא שמח. גם אני ככה בעבודה שלי. אני גם שמחה שחזרתי לעבודה, וגם לא שמחה."

"אני לא אומר לך מה אני."

"בסדר, אז אל תגלה. תספר לי משהו אחר – זכרת את החברים שלך מלפני הקורונה, או שכבר שכחת את השמות שלהם?"

"זכרתי את השמות שלהם."

"איזה יופי. יש לך המון חברים לזכור!"

"אין לי המון חברים. יש לי רק שלש." שוב היה דיבורו איטי, וגם מתנגן קצת.

"אבל יש לכם בגן יותר משלושים ילדים."

"הם לא חברים שלי. הם רק ילדים בגן שלי."


"מה את אומרת?" דובי שאל אותה כשדידי ירד מברכיה.

אפרת חיכתה עד שדידי יתרחק מחוץ לטווח שמיעה.

"אני חושבת שסתם דאגתי." אמרה אפרת במחשבה. "הוא יוצר קשר עין, והוא מחייך הרבה. יש לו מחוות גוף, והוא –"

"מה זה 'מחוות גוף'?"

"למשוך בכתפיים, למשל. לנענע בראש. הוא גם נהנה שחיבקתי אותו, והוא הבין שהתבדחתי." ההקלה הציפה אותה בהדרגה כשקלטה את המשמעות של מה שאמרה. "כל זה ביחד מראה בבירור שהוא לא על הרצף."

"את בטוחה?" נראה שדובי היסס לפני שהמשיך, "משהו בו קצת שונה."

"הוא מתפלסף בצורה שלא מתאימה לגילו, אבל גם מיכל תמיד הייתה טיפוס מתפלסף."

"הוא מזכיר לך את מיכל?"

"לא, מה פתאום. היא הרבה יותר זורמת. בסדר, הוא גם קצת איטי. יש ילדים כאלה."

אולי לכן מיכל דאגה לו, ואולי היא אכן לקחה אותו לרופאה ההיא ששמה הופיעה בפתק שנשכח בתוך הספר, אבל אין סיכוי שדידי על הרצף. אפרת נאנחה בהקלה, עד עכשיו לא קלטה עד כמה החרדה לאחינה יושבת בתוכה ולא מרפה.

"הוא גם לא מדבר כל כך ברור." אמר דובי.

"יש לו קשיי הגיה," הסכימה אפרת. "לכן הוא צריך קלינאית תקשורת, אבל זה קושי נורמלי שאפשר לפתור."

התזמורת בחוץ פרצה במוזיקה תוססת. דובי נפרד ממנה בחיוך. אפרת משכה את המסכה על פניה, ויצאה אל החצר המוארת. לא דידי הוא הסיבה למרחק שהתהווה בינה לבין מיכל. כנראה שהיא עצמה הייתה זו שהכבידה מדי.

היא צריכה להשתנות. היא צריכה להראות למיכל שהיא כבר לא מצפה ממנה לתמיכה, שהקשר ביניהן יכול להיות רגיל ולא מעיק.

אמא שלה ומיכל דברו בצד, שתיהן נראו מוטרדות.

קרה משהו?

אפרת התחילה להתקרב ועצרה. יכול להיות שיפריע להן שהיא תצטרף?

נו, באמת, שיחה באמצע החתונה לא יכולה להיות שיחה אישית מדי. היא סתם מסתבכת בזמן האחרון עם כל שטות.

היא ניגשה אליהן.

"צריך לעשות משהו." אמא שלה אמרה.

"מה קרה?"

"חברות של יפי מחכות בחוץ כבר הרבה זמן."

"למה-" התחילה אפרת, ותפסה מיד. הכרטיסים. מאה איש בוודאי יש כבר באולם, והמאבטח יכניס נוספים רק אחרי שכמה מהנוכחים יצאו.

"אולי פשוט אין מה לעשות, וצריך להגיד את זה במפורש לאנשים." הציעה מיכל. "יפי לא אמורה להפסיד השתתפות של חברות שהגיעו לחתונה שלה."

"אי אפשר לסלק אורחות." אמא התנגדה. "אלו קרובות משפחה שלנו!"

"אבל זה יהיה ממש אכפת ליפי."

"צריך לרמוז להן." אמא החליטה. "לכו שתיכן בין השולחנות ותזכירו שצריך להחזיר את הפתק למאבטח ביציאה. אני מקווה שזה יספיק כדי שהן יבינו שכדאי שיצאו כבר עכשיו."



"הן הבינו את הרמז," אפרת ספרה לו כשהם הגיעו לתחנת האוטובוס הריקה. "וזה היה מביך, כאילו סלקנו אותן."

"אין מה לעשות, הן באמת היו אמורות ללכת."

"נכון." אפרת התיישבה על הספסל. היא נראתה רגועה ונינוחה, נראה שהחתונה עשתה לה טוב. "היה לי לפני כן טלפון מהמנהלת, היא רוצה שאתחיל מילוי מקום חדש ממחרתיים."

"משהו ארוך?"

"היא לא יודעת. זו מורה שלא מרגישה טוב ואמרה שבשבוע הקרוב היא לא תוכל לבוא, ואולי גם אחר כך. היא מלמדת היסטוריה בכיתות הגבוהות, שעתיים שבועיות בכל כיתה."

"נשמע טוב."

"הבעיה שהיא מלמדת גם בכיתה ז'."

"אוי לא. אז לא." הוא קלט פתאום את משמעות דבריה, אפרת סבלה כל כך ממילוי המקום הזה. הם לא צריכים עכשיו עוד משהו שיערער את שלוות הנפש שלה, "תגידי למנהלת שבלי כיתה ז'."

"אי אפשר להגיד דבר כזה." אפרת נראתה מוטרדת. "זה או עם כיתה ז', או בכלל לא. ואם אני רוצה להשתלב יום אחד בבית הספר הזה, אני לא יכולה לסרב למילויי מקום."


כשכבר היו שניהם קרובים לבית, אפרת תפסה פתאום. היא תכננה להגיע לבית החולים עין כרם ביום חמישי, היום היחיד שפנוי לה במערכת השעות העכשווית, אבל מילוי המקום שהמנהלת הציעה לה מתחיל בדיוק אז.

עוד משהו שעושה חשק לסרב. אבל אין לה אפשרות לשקול את זה אפילו. כשהסכימה למעבר מפתח תקוה לירושלים, לא שיערה עד כמה ההשתלבות בהוראה תהיה לה כאן קשה יותר.

"כמה זמן נשאר עד לסוף הלימודים?" שאל אותה דובי.

"בערך ארבעה שבועות." היא ענתה בלי ריכוז. יש לה מספיק אומץ כדי ליסוע לבד לעין כרם?

"אז בכל מקרה זה לא הרבה זמן." ענה לה דובי.

ארך לה רגע לקלוט על מה הוא מדבר. "אומרים שאולי יאריכו את השנה, כדי להשלים את ההספקים הלימודיים." היא סיפרה.

"ברצינות? אז לא כדאי. מילוי המקום הזה עלול להתארך מאד."

"כן, נכון, אבל אין לי כל כך ברירה." המילים הדהדו ברחוב הלילי, אפרת הנמיכה את קולה, "לפחות יסכה מסיימת שם עוד מעט את מילוי המקום שלה בתור מחנכת."

"אמרת לי שיסכה היא המורה הכי לענין." הופתע דובי. "למה מפריע לך שהיא במקום המחנכת שלהן?"

"היא... היא כאילו מנסה להשפיע עלי. היא מדברת איתי הרבה על איך צריך להתנהג עם הבנות."

"היא מתערבת לך?"

"זה לא בדיוק מתערבת, וחוץ מזה, שגם זכותה להתערב. היא עכשיו המחנכת שלהן."

"אז מה כן הבעיה?"

"עם המחנכת הקבועה שלהן היה לי הרבה יותר קל." לרחל, המחנכת הקבועה, לא יהיה חשוב כל כך מה בדיוק קורה בכיתה. היא לא תרצה לברר אצל אפרת מה היה בשיעור, ומי אמרה מה ולמה. היא גם לא תייעץ לה בלי סוף, ולא תצפה ממנה לכלום.

"מענין." אמר דובי.

שניהם נכנסו לבנין השקט. דובי סובב את המפתח בחור המנעול, ואפרת נכנסה אחריו לדירה.

הוא הדליק את האור בדירה החשוכה, ועיניו פגשו בה בחיוך. אחר כך פנה למטבח.

אפרת חלצה את נעלי העקב הלוחצות, והתיישבה על הספה הרכה, אוספת אליה את רגליה המקופלות. אולי היא תסע באיזשהו יום אחרי צהרים לבית החולים.

הבעיה שרוב הסיכויים שלא תצליח לחזור לפני דובי, ויכול גם להיות שהארכיון פתוח רק בבוקר.

שהיא תתקשר לברר את זה?

"את דואגת ממילוי המקום?" שאל אותה דובי שנכנס לסלון.

"מה? אה, כן." היא חייכה, "האמת שאני די דואגת."

"אז אולי באמת לא כדאי שתקחי אותו."

"האמת שאני לא צריכה כל כך לדאוג, רוב הסיכויים שזה יהיה מילוי מקום לא ארוך."

"אני מקווה." הוא שוב פנה משם למטבח.

אפרת שאפה אוויר. זה לא לאופי שלה להסתיר ממנו ככה, היא משתגעת.

אבל הנה, בזכות שהיא הכריחה את עצמה לדבר עם דובי רגיל בחתונה, למרות התחושות הקשות שהציפו אותה, הייתה להם עכשיו שיחה קרובה ורגועה, כמו פעם.

אין מאמץ שהוא גדול מידי בשביל חיי הנישואים שלהם.

אם היא רק תצליח להמשיך כך לאורך זמן.

אבל אין 'אם'. היא פשוט חייבת.



את סיפור החג של שרי כבר קראת? לא מוותרת



מתעניינת? חסומה? שלחי מייל ל: s0527699235@gmail.com


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.