1 דקות קריאה
24 May
24May

בעצמה לא ידעה מה דחף אותה לנסוע לבית החולים יום אחרי החתונה. בלילה חזרו מאוחר, ובבוקר יצאה מהבית כבר בשבע בבוקר, כך שהייתה עייפה. בכיתות שלימדה היה דווקא בסדר, אבל בשתיים עשרה בצהרים, כשסיימה, חשה צורך עז לישון.

בכל זאת מצאה את עצמה מתקשרת מחדר המורות לקו מידע של תחבורה ציבורית.

"את יכולה להגיע לשם בשני אוטובוסים." ענתה לה המוקדנית במבטא רוסי, והסבירה לה כיצד לנסוע. אפרת כתבה את הפרטים על דף מחברת שתלשה תוך כדי השיחה, ידה רועדת על הדף.

שתצא עכשיו?

יקח לה כנראה כחצי שעה בבית החולים, ואחר כך תצטרך שוב שני אוטובוסים כדי לחזור. היא תפגוש את דובי כשיצא לכולל של אחרי צהרים, או שתגיע קצת אחריו, כמו בימים שבהם היא מסיימת ללמד מאוחר.

"מה קורה?" ציפורה, המורה לחשבון, הגיחה מאחוריה. "גם את בשיעור חלון עכשיו?"

"לא. אני בדרך הביתה."

"יש לי עוד שני שיעורים היום." ציפורה שטפה שני תפוחים ונגבה אותם בנייר מתוך המתקן הסמוך לכיור. "תקשיבי, הפערים שיש בכיתות הם לגמרי הזויים. חלק מהבנות השתתפו בלמידה מרחוק, והן צריכות להתקדם, והאחרות יצאו לגמרי מהעניינים, וגם את החומר של תחילת השנה הן בקושי יודעות. אין איך להסתדר עם זה!"

אפרת חייכה בהשתתפות.

"כולן גם חזרו מפורקות ושכחו מה זה ללמוד." ציפורה חיטטה במגירה, מחפשת סכין. "דווקא בכיתה ז' נהיה קצת יותר טוב. את עדיין מלמדת שם? לא, בעצם לא. הרי מינה חזרה."

"יהיה לי מילוי מקום שם, לכמה ימים."

"אז את תראי על מה אני מדברת. הן פחות מתחצפות, נהיו יותר רגועות. מעניין. כולן ירדו על יסכה שהיא עפה על עצמה, אבל יש משהו בגישה שלה. אף מורה אחרת לא הייתה מצליחה לרסן אותן ככה."

אפרת הוציאה חלב מהמקרר.

"כיף לך שאת הולכת." אמרה ציפורה. "יש לי עוד שני שיעורים היום."

אפרת מתחה שוב את שפתיה לחיוך. "עוד שעתיים וחצי גם לך יהיה כיף."


היא חשבה שבעין כרם יש תחנה אחת שבה יורדים, לא שיערה את גודל המקום. האוטובוס עצר בתחנה הראשונה, בית ספר לרפואה, והמשיך לנסוע בתוך המתחם הענק. אפרת הביטה בחלון בבלבול. לאן היא אמורה להגיע?

כירורגיה? ניתוחים? איך נקרא המקום שבו ניתחו את הילדה שלה?

אולי ניתוח ילודים?

היא צריכה לחפש עמדה של מודיעין של בית החולים

האותיות הזוהרות שמעל ראשו של הנהג הודיעו על תחנת כניסה ראשית/הדסה עין כרם.

יש סיכוי שהמודיעין ממוקם כאן.

אפרת ירדה.

אנשים חלפו על פניה, שני אוטובוסים עצרו. הכל הסתחרר סביבה. כאן הייתה התינוקת שלה. לכאן היא הגיעה לבד. בלי אמא שלה. 

כל כך הרבה בניינים עצומים מסביב. לאיזה מהם לקחו את התינוקת שלה?


שעה חלפה עד שמצאה את עצמה ליד מזכירות הארכיון. בקבוק המים שלה התרוקן בשוטטות הממושכת שבין הבניינים האינסופיים. כאב הלם בראשה, והרגליים שלה רעדו.

היא צריכה להיכנס עכשיו, לפנות למזכירה. לספר גם לה על התינוקת שאיבדה. לשאת את המבטים שלה.

אפרת נשענה על הקיר. נלחמת בלחות שהציפה את עיניה. אף פעם לא הרגישה בודדה כל כך.


כשהוא התארגן ללכת לנוח, הטלפון שלו צלצל. אפרת הייתה על הקו.

"מה נשמע?" הוא שאל.

"בסדר, ברוך השם." היא נשמעה קצת מרוחקת, והוא היה צריך להתאמץ להקשיב. הקליטה כנראה לא טובה.

"איפה את?" הוא הציץ בשעון וקלט פתאום. "רגע, לא היית אמורה לחזור כבר?"

היה שקט מעבר לקו.

השיחה התנתקה?

הוא העביר את השמע לרמקול. "אפרת?"

"כן. אני – " שוב היו רחשים מעבר לקו, ואז - "הלכתי לסידורים."

"יופי, מצוין." דובי התיישב כדי לחלוץ את הנעליים. "הכל בסדר?"

שקט היה מעבר לקו.

"הקליטה אצלך נוראית, אפרת. מה רצית?"

"סתם." קולה היה נשמע מרוחק. "רציתי לדבר איתך."

"אז עדיף במקום שתהיה לך קליטה, ואני גם בדיוק הולך לישון עכשיו. בסדר?" דובי משך אליו את שמיכת הקיץ. "נדבר אחר כך. בסדר? להתראות."


"אני אבדתי חברה קרובה בעקבות הלידה השקטה." ספרה חגית.

מבטה של לאה הצטמצם. "למה?"

הן ישבו הפעם בסלון ביתה של חגית, ושוב צדה המקוריות שלו את תשומת ליבה של אפרת. ציפי ישבה לצידה על הספה הכחולה, ומולן היו חגית ולאה על הספה בצבע צהוב בהיר. ביניהן היה שולחן העץ הריבועי, עם העציץ של העץ הגמדי במרכזו. לידו, על מגש עץ, חיכו קנקן מיץ טבעי וכוסות אחדות.

"הרגשתי שהיא נכנסת ללחץ להגיד לי את הדבר הנכון." ענתה חגית. "שהיא מנסה לשקף מה שאני מרגישה להבין אותי, וכאלה. השיחות איתה אבדו את הטבעיות שלהן."

"אבל מה רצית שהיא תעשה?" שאלה ציפי.

"שהיא תדבר איתי בטבעיות, כמו לפני כן."

"היא בסך הכל השתדלה." אמרה ציפי.

"אני רציתי שהיא פחות תשתדל, ויותר תהיה היא." ניסתה חגית להסביר.

"אני מבינה." אמרה לה אפרת.

עם מיכל אף פעם לא הייתה לה את התחושה הזו. מיכל תמיד הייתה איתה, פשוט. הייתה.

"וזה בכל אופן משהו שהחברה שלך ניסתה לדבר איתך, ולא התאיידה." היא אמרה לחגית.

"החברות שלך התאיידו?"

"פחות או יותר. הייתה דוקא אחת שהתקשרה. לא מישהי שהיה לי איתה קשר קרוב עד אז." יסכה הפתיעה אותה בטלפון חמים, חודש אחרי האסון.

"לפעמים בזמנים כאלה את מגלה למי בסביבה שלך יש רגישות." אמרה חגית.

לאה נאנחה בקול. "את בעיקר מגלה למי אין, ולא שזו הפתעה גדולה מדי."

חגית ואפרת צחקו. ציפי מצמצה. "הקשר עם החברה שלך התנתק לגמרי?" היא שאלה את חגית.

"לא. אנחנו מדברות, אבל זה לא מה שהיה פעם. עדיין יש משהו מלאכותי בשיחות שלנו."

"איזה משהו?" שאלה לאה.

"היא כנראה מנסה לרצות אותי." אמרה חגית במחשבה.

"למה את מתכוונת?" תהתה אפרת

"כנראה גם היא מרגישה בריחוק, והיא מנסה לעשות הכל כדי לקבל ממני אישור שהקשר שלנו כן קרוב."

"מגרד." אמרה לאה. עיניה פגשו במבטה התוהה של אפרת. "כשאת מדברת עם חברה את רוצה שהיא תהיה איתך, לא שהיא תחפש לקבל ממך אישור למה שהיא לא."

"לפני כן היא כן הייתה מבינה אותי, גם כשחלקתי איתה דברים קשים." חגית העבירה יד על משענת הספה ונאנחה. "זה קורה הרבה פעמים. צרות מרחיקות בין אנשים."

ציפי הרימה גבות בתהיה. "צרות דווקא מקרבות הרבה פעמים."

"לפעמים זה נכון, אבל בדרך כלל לא. יש כל כך הרבה מורכבויות. אנשים במצוקה צריכים תמיכה, אבל גם קשה להם לקבל אותה, וקשה להם כשהם חייבים תודה. ואנשים בסביבה רוצים לתמוך, ולא תמיד יודעים איך. והרבה פעמים קורה גם מה שקרה לי עם החברה שלי." היא שמטה את ידה. "לפעמים הנזקקות של מי שבמצוקה היא יותר ממה שסביבה יכולה לשאת. מסובך, בקיצור."

"עם אנשים קרובים הקשר דווקא מתחזק בזמן של מצוקה." התעקשה ציפי

"מי אמר?" הטיחה לאה. "אני ממש לא מאמינה בכללים האלה."

"בנישואים למשל, משברים מחזקים את הזוגיות."

"וואו, זו ממש קלישאה. כל כך הרבה בתים מתפרקים בגלל אסונות."

"מה פתאום!"

"אני מכירה שניים כאלה."

"אז כנראה היו להם בעיות עוד לפני כן." ציפי רכנה קצת קדימה. "אם יש קשר חזק, משבר דוקא גורם לו להתחזק עוד יותר."

"אני לא חושבת שזה בדיוק ככה." חגית אמרה בעדינות. "משבר מטבעו מציף קשיים ודברים שהודחקו. מה שחשוב הוא לא להסתכל על זה בתור 'מרחיק' או 'מקרב' אלא להבין שאסון תמיד מוביל למורכבות במערכות יחסים, וזה בסדר. צריך לא להיבהל מהקושי, ולבדוק איך להתמודד איתו, ואז בסופו של דבר נוצרת קירבה. רק לא לצפות שהקושי ייצור קירבה באופן אוטומטי. זו באמת קלישאה."

ידה של אפרת גיששה אל תוך התיק. התיק הרפואי של התינוקת והעתק מתעודת הפטירה היו בתוכו, בתוך התא הפנימי. היא הצליחה להשיג אותם אתמול, בסופו של דבר. השאירה אותם בינתיים בתיק, כי אותו דובי לא פותח.

אצבעותיה נגעו בדפים.

ביום האתמול, עד שדובי חזר אחר הצהרים, הספיקה לנוח קצת ולקבל את פניו ברוגע. הוא לא שאל כלום על הסידורים. כל כך הרבה הייתה נותנת כדי להיות יכולה לשתף אותו.

אבל הנה, גם חגית אומרת לא להיבהל מקשיים הנוצרים במערכות יחסים בעקבות משבר.

אפרת הניחה את התיק לצידה, ומזגה לעצמה מקנקן המיץ. מה שהיא מתמודדת איתו עכשיו - הוא נורמלי. היא רק צריכה לזכור את זה.



שגית בלסון, המומחית לכושר בדיגיטל, עם מאות המלצות (!!!) מנשים שכבר עברו את הקורס שלה וראו שינוי בתחושה ובמראה,

מציעה קורס מזורז שיתן לך כלים ביד זמינים, שימושיים, שיעזרו לך לעשות את הצעד הראשון בדרך לשינוי אמיתי - כמו שאת חולמת.

תוכלי לקבל טעימה ממה שהיא מציעה - בחינם בלחיצה פה.

חסום לך? שלחי מייל ל: kosher@sagitbelson.com

כרגע הקורס המזורז של שגית עם 15 ש"ח הנחה לקוראות שבי רגע, במקום 129 ש"ח - 114 ש"ח,

קוד קופון: שבי רגע

בלחיצה פה תגיעי לקורס המזורז

לכי על זה : )



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.