1 דקות קריאה
07 Jun
07Jun


"הי, דובי, מה נשמע?" שימי, אחיה הבכור של אפרת, קיבל אותו בחמימות, והפנה אליו מרפק. דובי הצמיד את מרפקו, משועשע. איכשהו, ללחיצה החדשה מהסוג הזה היה מגע אישי יותר מאשר ללחיצת הידיים השגרתית.

שולחנות מאורכים היו מסודרים בחצר הגדולה, ערוכים בהידור בגווני כסף וטורקיז, ממתינים לאורחים בשמחת ה"שבע ברכות". 

הכיסאות היו מונחים במרחק מה זה מזה. מזלו שחמותו לוקחת את הנחיות הקורונה ברצינות גמורה. אולי גם אצלה הסיבה היא דאגה למצב הרגיש של אפרת?

"בוא שב כאן." הזמין אותו שימי.

אחרי האסון נהיה שימי מרוחק מעט, ובזמן האחרון הוא שוב מדבר איתו בטבעיות ובשחרור. מן הסתם בגלל שהוא ואפרת שוב מצפים לילד.

"עוד רגע." אמר לו דובי. הוא ניגש לברך לשלום את אביה של אפרת.

"ניטול ידיים?" הציע מישהו.

"החתן והכלה עוד לא כאן." אמר אחר.

"אפשר בכל זאת להתיישב." טען הראשון.

ליד המחיצה עמד אחד מאחיו של ברוך, החתן. אשתו העבירה לו תינוק זעיר. פרץ של בכי פתאומי מילא את החצר.

בכי אחר צף בתודעתו של דובי, צליל חי ומרגש ששמע מאחורי וילון. צליל ששטף אותו באושר כמוהו לא חש מעולם, ואחר גווע באיטיות נוראית.

דובי מצמץ בחוזקה, העביר יד על עיניו, וניגש אל הכיור. הוא חייב להשתחרר מהזיכרון הזה. לרגע בהה במים הזורמים לתוך הספל, ואז לקח אותו בהחלטיות. אולי לעולם הוא לא יצליח לשכוח, אבל קולות בכי אחרים ימלאו את הבית שלהם בקרוב, והם ירפאו את מה שעוד צריך להתרפא. שרק יעבור הכל בשלום. בעזרת השם.

הם לא יעמדו בזה אם לא.

"תתחילי להכניס את המנות." אמא של אפרת הסירה את נייר האלומיניום מתבנית נוספת של פשטידת ירקות, והחלה לחתוך גם אותה לריבועים מדויקים.

על השיש כבר חיכו צלחות אישיות שעל כל אחת מהן שיפודי עוף ותוספות. אפרת העבירה שש צלחות למגש, ונכנסה איתו אל החצר החגיגית. אחת מאחיותיו הקטנות של ברוך הופיעה מהצד בריצה, והתנגשה בה. המגש התנדנד בידיה של אפרת. אחת מהצלחות נפלה, נתזים מהרוטב הפיקנטי שעל השיפודים התפזרו על החצאית הלבנה שלבשה.

אמו של ברוך חרדה אליה, כולה התנצלות.

"זה בסדר." ניסתה אפרת להגיד, נבוכה מהמבטים הרבים שהופנו לעברה.

"אם לא ירד בכביסה, תאמרי לי. אני צריכה לשלם לך."

"בסדר, לא צריך, זה בטח ירד." אפרת העיפה מבט לשולחן המרכזי, מיכל לא שמה לב לתקרית, היא הייתה מרוכזת לגמרי במשהו שיפי אמרה לה.

"זה בסדר." אמרה שוב אפרת לאמא של ברוך, והתקדמה עם המגש אל שולחן הכלה, אל יפי.

"אני אמא שלו." שמעה את מיכל אומרת ליפי. "לא סתם הייתי בטוחה שהוא חייב טיפול רגשי, בפרט ש-"

מבטה של יפי נתקל באפרת. היא אותתה בעיניה למיכל, וזו השתתקה.

אפרת קרבה לשתיהן את המגש. מיכל הסירה ממנו את הצלחות בלחיים מאדימות. "תודה שאת מגישה." אמרה לאפרת, "הגעתי היום בלי כוח."

יפי הסיטה את מבטה לצד.

אחותו הקטנה של ברוך הסתכלה בחצאית המוכתמת של אפרת. "סליחה שהפלתי לך את הצלחת." היא אמרה במבוכה.

"זה בסדר." אפרת שמעה את עצמה עונה.

משהו השתולל בתוכה כאשר חזרה עם המגש אל המטבח. מזווית עיניה ראתה את מיכל אומרת בשקט משהו ליפי.


"איך היה?" הוא שאל את אפרת כשיצאו.

"יפה."

היא לא נשמעה נלהבת.

"כן. היה ממש יפה." הוא אמר, "אחרי תקופה כזו ארוכה שאין שמחות, אז כל אירוע הוא יותר משמעותי ומשמח, אבל גם סתם כך היה מוצלח. שמעת את הדרשה של שימי?"

"כן."

"נהנית ממה שהוא דיבר?"

"כן."

אפרת נראתה מוסחת. דובי בטש באבן קטנה והמשיך ללכת לצידה. הוא יכול להבין את המתח שלה. נשארו רק כעשרה שבועות. גם הוא נהיה מתוח כשהוא חושב על זה, ובשביל אפרת זה כמובן קשה הרבה יותר.


נאוה ישבה מולה, קשובה. הוילון הדקיק נע קלות ברוח שיצר המזגן, קופסת הטישו המעוצבת הייתה מונחת במרכז השולחן הריבועי, בדיוק כמו בפעם הקודמת. לרגע הייתה לאפרת תחושה מוזרה כאילו הזמן לא זז מאז ביקרה כאן בפעם הקודמת.

"זה כאילו שנהיה מרחק ביני לבין בעלי." איכשהו, כשאמרה אפרת את המילים, נהייתה מודעת יותר אל המשמעות של מה שאמרה.

נאוה הנהנה בהשתתפות. "במה את מרגישה שנהיה מרחק?"

"אה.. בעיקר בשיחות שלנו."

"מה שונה בהן?"

"הן כאילו פחות."

"פחות מה?"

אפרת שאפה אוויר. "פחות על דברים שחשובים לנו. הן יותר סתם. על סתם דברים."

נאוה הביטה בה בהבנה. "את יודעת להגיד מה הסיבה שזה קורה?"

"נראה לי שזה בגלל שאני כבר לא מספרת לו דברים כמו פעם."

"למה?"

"כי אין טעם." המילים נפלטו מפיה עוד לפני שחשבה.

"למה אין טעם?"

אפרת שלפה טישו בודד, אף שעיניה היו יבשות. היא לא סיפרה לדובי על התקרית עם אחיותיה בשבע ברכות, ולא חלקה איתו את תחושת הפגיעה העמוקה שלא עזבה אותה מאז. למה?

"הוא לא שותף למה שהכי חשוב לי בחיים," שמעה את עצמה אומרת. "למה שהכי קשה לי. אז מה הטעם בדברים האחרים?"

"את מתכוונת לאובדן של התינוקת?"

"כן."

"ואת לא חושבת שזה בגלל הבדלי הטבע ביניכם, והאופן שבו אתם חווים אחרת את האובדן?"

"אני מבינה את זה, אבל בכל אופן."

"תראי, אפרת." נאוה רכנה קדימה. "זה בעצם תלוי בבחירה שלך. את יכולה להגיד לעצמך שבגלל שלבעלך קשה מדי להיות עסוק כמוך באבל על התינוקת שאיבדת, אז כבר אין טעם לדבר איתו גם על נושאים האחרים, ואת יכולה לבחור להסתכל על זה בצורה בוגרת יותר, להבין שאתם שונים, ולעשות הפרדה. את מבינה מה אני אומרת?"

"מה זה אומר 'הפרדה'?"

"הפרדה בין האבל על התינוקת, לבין הנושאים האחרים. היית רגילה לשתף את בעלך בדברים מחיי היום-יום שלך?

"כן?"

"ונהנית לשתף אותו?"

אפרת שינתה תנוחה על הספה הרכה. לא תמיד דובי הבין אותה, אבל בגדול – כן. היא חלקה איתו דברים, והיא בהחלט נהנתה לספר לו. נראה שזמן רב מאד עבר מאז שהדברים אכן התנהלו כך. היא הנהנה.

"בעלך לא שותף בעוצמה של האבל שאת חשה על התינוקת, וזה בסדר." אמרה נאוה ברכות. "אין מה לעשות, כך טבע העולם. אבל זה לא אומר שהוא לא יכול להיות שותף לשאר הדברים בחיים שלך. זו בעצם בחירה שלך, האם את מקבלת את המציאות ומשלימה עם מה שצריך להשלים איתו, או שבגלל המרמור שאת חשה – את מתרחקת ומאבדת משהו שאת לא צריכה לאבד."

עיניה של אפרת שוטטו לרגע על התמונות של הקיר - שלושה ציורים בסגנון אקספרסיוניזם מופשט. בכיתה י' היא השתעשעה בניסיונות ליצור ציורים בסגנון הזה.

היא העבירה יד על מצחה. היום התחילה את מילוי המקום בהיסטוריה לכיתה ז', הכינה את עצמה למאבק על משמעת, אבל הבנות דווקא הפתיעו לטובה. משהו השתנה בהן, כמו שציפורה אמרה לה, אולי באמת בזכות יסכה, או שאולי קל יותר לגרום להן להתעניין בהיסטוריה מאשר בדקדוק.

אבל אז אמרה רותוש איזשהו משפט טיפשי, ימימה לגלגה עליה בקול באופן שאפרת הרגישה חייבת להתערב, ובתוך כמה משפטים התדרדר השיח כך שמצאה את עצמה בעימות מול הכיתה. הן בצד אחד, והיא בצד האחר עם רותוש. במקרה – במקרה? – יסכה נכנסה, קלטה שמשהו קורה, ביררה מה, ואז הגיבה בצורה שונה לגמרי מזו של אפרת. היא הצליחה להרגיע את הרוחות, כך שגם רותוש נרגעה, וגם הבנות היו אוהדות ולא עוינות. הן באמת כרוכות אחריה.

אחר כך יסכה יצאה, ואפרת המשיכה את השיעור איכשהו, מודעת עד אימה לכך שהלחיים שלה אדומות, ושהבנות מתלחשות על המבוכה הגלויה שלה. כל מה שרצתה היה רק לצאת מהכיתה ולבכות במקום כלשהו.

גם את זה לא חלקה עם דובי.

"קשה מצד אחד להסתיר ממנו דברים, ומצד שני כן לספר דברים אישיים אחרים." היא אמרה לנאוה.

"את מסתירה מבעלך דברים?"

אפרת כרכה את הטישו סביב האצבע. "נסעתי לבית החולים לפני כמה ימים."

"לבית החולים?"

"לעין כרם, בית החולים שבו התינוקת נפטרה. אחרי הלידה העבירו אותה לשם בשביל הניתוח."

"למה נסעת?" נאוה נראתה מופתעת.

"כדי לקבל את המסמכים הרפואיים שלה. אני רוצה ללכת לקבר שלה. אמרו לי שאני צריכה את המסמכים הרפואיים כדי לדעת איזו חברה-קדישא טפלה בקבורה שלה, אז לכן."

"את רוצה לנסוע לקבר?"

"מה רע בזה?"

"לא אמרתי שזה רע, ולא חשבתי שזה רע. אם את מרגישה שזה חשוב לך, זה בסדר. רק שממה שידוע לי, בדרך כלל נשים לא עולות לקבר של תינוק."

"אין בזה בעיה הלכתית. ביררתי."

"איך ביררת?"

"התקשרתי לבית הוראה."

"יפה." נאוה נדה בראשה במה שנראה כהערכה כנה. אפרת הרפתה קצת את ישיבתה, נזכרת באותו יום. באמת יש מה להעריך, היא הייתה צריכה לגייס אומץ לשיחה הזו, זה לא לאופי שלה, דברים כאלה.

"קשה לי מאד להסתיר מבעלי שאני מבררת על הקבר, אבל אני יודעת שהוא יקבל את זה ממש רע אם אגיד לו."

נאוה הנהנה בהשתתפות. "אין מה לעשות. כנראה שבאמת יהיה לו קשה מדי, אבל זה לא צריך למנוע ממך לדבר איתו כרגיל על כל שאר הדברים."

"זה לא בדיוק ככה. אם אנחנו קרובים, אז אני משתפת בהכל, ואם אנחנו לא קרובים, אז לא. זה לא יויו של לחיצת כפתור."

"יכול להיות שאת בעצם מסרבת להשלים עם המציאות? שאת עדיין מקווה שהוא כן יהיה שותף לקושי שלך עם האבל?"

משהו עלה בגרונה של אפרת.

"לפעמים פשוט צריך להשלים עם דברים." אמרה נאוה חרישית. "אל תתני לקושי הספציפי הזה לפגוע בנישואים שלך. תזכירי לעצמך שבעלך הוא אדם טוב, שאכפת לו ממך והוא משתדל בשבילך, רק שהוא חווה את האבל על התינוקת באופן אחר. הרבה נשים היו נותנות כל מה שיש להן בשביל בעל שאכפת לו."

אפרת העבירה את הטישו על עיניה.

"את לפני לידה, אפרת. חשוב שתגיעי אליה בלי מרירות, ועם כמה שיותר תמיכה של בעלך. אני מתארת לעצמי שגם הוא מרגיש שהתהווה ביניכם מרחק, והוא בוודאי לא יודע איך לתקן אותו. את יכולה להיות זו שתחדש את הקירבה ביניכם."

"איך?"

"תיקחי יוזמות. תחשבי על דברים שעושים לו טוב. אולי תכיני לפעמים לארוחת ערב במיוחד משהו שהוא אוהב." נאוה חייכה. 

"לדברים קטנים יש כוח גדול."

אפרת נשענה אחורנית ונאנחה.

"זה לא מתקבל על דעתך?" שאלה נאוה בעדינות.

"את חושבת שזה יעזור לכך שהשיחות שלנו יהיו אחרות? שיהיה לי קל יותר לשתף אותו בדברים אחרים כמו פעם?"

"בוודאי שזה יעזור. לפעמים יש כל מיני בעיות שמעיקות על הנישואים, אבל מה שבאמת צריך זה פחות לבחוש בבעיות, ויותר ליצור זמנים טובים ביחד, ולהשקיע במחוות שייצרו קרבה ותחושה טובה."

אפרת הנהנה לאט.

"צריך בשביל זה הרבה כוח רצון." אמרה לה נאוה, "אבל יש לך את זה. אני לא מכירה אותך הרבה זמן, אבל ממה שדברנו יכולתי כבר לראות את האכפתיות שלך, את החכמה ואת המידות הטובות. את גם לא אחת שמוותרת לעצמה בקלות. את יכולה לעשות את המאמץ הזה, ואת הראשונה שתיהני מהפירות. את תראי איך חיי הנישואים שלכם ישתפרו בתוך תקופה קצרה."

הלוואי.

אפרת יישרה את הטישו, ואז קיפלה אותו בקו ישר.

זה לא היה צריך להיות ככה. המאמץ לגשר על כל מה שמרחיק ביניהם היה צריך להיות של דובי לא פחות מאשר שלה.

אבל נראה שאין מה לעשות.

"את מבינה מה שאני אומרת?" שאלה אותה נאוה בעדינות. "נראה לך שזה משהו שתוכלי לעשות?"

אפרת הרימה אליה מבט. "כן."

אין מאמץ שהוא גדול מדי בשביל הנישואים שלהם.




הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.