1 דקות קריאה
28 Jun
28Jun

היא בן אדם מתוסבך. זהו זה. אין שום סיבה אחרת לכך שהיא שוב יושבת מול פתק ממו עם מספר טלפון ולא מעזה להתקשר. ממה היא פוחדת?

היא חיכתה עד שדובי הלך. אחר כך הכינה לעצמה כוס קפה. שתתה אותה לאט בניסיון להירגע, הוציאה פרוסת עוגה שהייתה במקפיא. הפשירה אותה ואכלה בתקוה שהאוכל יעשה לה טוב. הכינה כוס קפה נוספת, התחרטה ושפכה אותה. לא מומלץ לשתות הרבה קפה במצב שלה.

כמה תתעכב עוד?

בעוד חצי שעה דובי יחזור.

אפרת נעצה מבטה בספרות שהעתיקה לפתק. מה כבר יכול לקרות?

זו בטח המזכירות של החברא-קדישא.

או שאולי אין להם מזכירות. אולי יש מישהו אחד אחראי שהוא בעצמו עונה.

אפרת לקחה נשימה עמוקה. דובי היה עושה את זה בקלות, בלי להסס לרגע. אבל די כבר לתת למחשבה שלה ללכת לכיוון הזה. היא יכולה להתמודד בעצמה. היא פשוט צריכה להכריח את עצמה לחייג.

אפרת לקחה את הטלפון, ולחצה באיטיות על הספרות.

מעבר לקו לא היה מענה.

שוב ניסתה.

תא קולי.

היא הניחה לטלפון להשמט על הספה לצידה, ועצמה עיניים.

אחרי רגע ארוך מחתה את הלחות מזוויות עיניה. קמה במטרה ללכת למטבח, ואז מצאה את עצמה משתרעת על המיטה בחדר שלה. אין בה כוח עוד לכלום. אולי בגלל ההיריון, ואולי בגלל מה שאינו מניח לה מבפנים.

קולות של ילדי השכנים המשחקים בחוץ נכנסו מבעד לחלון. מבטה של אפרת נתקל בשעון הקיר.

עוד רבע שעה דובי מגיע. היא לא הכינה כלום לארוחת ערב. אצל מיכל, מנחם הוא זה שמתנדב מידי פעם לחתוך סלט לארוחת ערב, בפרט בתקופות שמיכל בהריון.

מחוג השניות השלים סיבוב. אפרת בהתה בו. נאוה משוכנעת שמחוות קטנות הן דרך טובה להחזיר את חיי הנישואים למה שהם היו. יש בזה. זה נכון שלדברים קטנים יש כוח גדול.

היא פלטה אנחה קולנית, והתרוממה. הלכה למטבח, ופתחה את מגירת הירקות. דובי אוהב חביתה עם בצל, היא תכין לו עכשיו אחת כזו.


"יש משהו שאני חושבת עליו מאז שספרת על התינוק שלך." לאה ישבה על הספה הכחולה, מחבקת את ברכיה המקופלות. היא דברה לחגית. "אני מתכוונת למורכבות של מה שהרגשת כלפיו."

חגית רק הנהנה.

"את דברת על תינוק תסמונת דאון. אבל אפשר להרגיש ככה לא רק לגבי תינוק פגוע." משהו בלאה היה נראה שונה מהרגיל אצלה, לאפרת היה נדמה שהיא מוציאה את המילים במאמץ. "כל תינוק – יש איזו רמה שונה של רצון אליו. ולפעמים – לא שחסרה אהבה, לא שלא אוהבים אותו. יכולים להשתוקק אליו ממש, אפילו. אבל יש גם תחושה של עול, ושל חרדה לתינוק, ואולי בתוך האבל גם הרגשות האלה מתערבים, ואין אומץ להכיר בהם. כאילו, סוג של – טוב. לא משנה."

"למה את מתכוונת?" ציפי שאלה.

"לכל מיני דברים. לשום דבר. לזה שהרגשות כלפי תינוק שאבד הם לא שחור לבן. יכולים להתערבב שם עוד דברים."

אפרת העיפה פרור לא קיים מהחצאית שלה. 'עוד דברים'. באמת. ובטח שהרגשות הם כן שחור לבן. לבן שהיא רצתה את התינוקת שלה בכל ליבה ונפשה. שחור שהתינוקת איננה. הכי שחור שיש.

"אבל בדרך כלל כן רק מצטערים." ציפי העבירה יד על מצחה. "תינוק שיודעים שיש לו בעיה זה מצב יוצא דופן. "

"אוקי."

"זה אינדיבידואלי." חגית העבירה מבטה בין ציפי ללאה. "אין כללים מה להרגיש. תינוק חדש הופך את החיים, וברור שהוא מביא איתו רגשות שונים. חשוב להכיר בזה, כדי לתת מקום גם לרגש שהוא כביכול לא הגיוני או לא ראוי, אחרת רגשות חשובים מודחקים ומוכחשים."

"כן, אבל יש בכל אופן תגובה רגילה לאובדן של תינוק." ציפי הסיטה אחורנית קווצות שיער מהפאה הבהירה שלה. "אישה בסוף הריון, שאומרים לה שאין דופק לעובר, מצטערת נורא שהוא לא חי. אם יש לה סיבות יוצאות דופן לכך שהיא תרגיש גם קצת שמחה, אז זה מצב חריג. לא משהו נורמלי."

"אוקי." לאה סגרה את רוכסן התיק שלה, תוך כדי שחגית אמרה: "ציפי, לפי מה שאת אומרת, יש רגש אחד שאמורים להרגיש, ורגש אחר הוא רק במקרה של סיבה קיצונית. אבל יכולים להיות רגשות מעורבים. למשל, אשה יכולה לשמוח בהריון, ולצפות לילד, ויחד עם זה גם לחשוש שיהיה לה קשה מדי, ואז, במקרה של – "

"אשה נורמלית לא תשמח בגלל שקל לה עכשיו יותר לגדל את הילדים!"

"מה שתגידי." עיניה של לאה היו מכווצות.

"זה שוב בעצם אותו דיון, אותה שאלה." חגית אמרה בעדינות. "האם יש רגש אחד שהוא נורמלי ומתבקש. ציפי, את מצפה שאשה נורמטיבית תרגיש רק צער באובדן של תינוק, גם אם היה לה פחד לפני כן מהגידול שלו. אבל גם אישה שציפתה וחיכתה לתינוק, ומתאבלת עליו מאד, גם אישה כזו יכולה להרגיש בו זמנית גם תחושה מסוימת של הקלה או שחרור. לפני תקופה הייתה אצלי אישה שאבדה תינוק קטן, במוות עריסה. הוא היה תינוק צרחן באופן חריג, והיא הייתה על סף התמוטטות לפני שהוא נפטר. אחרי שהוא – "

"מה הכוונה 'הייתה אצלך אישה'?" שאלה אפרת.

חגית מצמצה.

"היא הגיעה אליך להתייעץ?" חקרה ציפי.

"אה.. כן."

"את מטפלת רגשית?"

"אני פסיכולוגית." חגית נראתה נבוכה באופן לא אופייני לה.

"ברצינות? למה לא ספרת לנו?"

חגית החזיקה את הכוס בשתי ידיה. "אני לא נמצאת כאן בתור פסיכולוגית. לא רציתי שהעובדה שאני פסיכולוגית תשפיע על השיח בינינו."

"מרגישים שאת פסיכולוגית." אמרה ציפי.

"כנראה שלא נפגשת אף פעם עם פסיכולוגית." נימת קולה של לאה הייתה צינית, "אם חגית הייתה מייצגת את הנורמה של פסיכולוגיות, העולם שלנו היה מקום טוב."

"העולם שלנו מקום טוב." ענתה ציפי.

"העובדה שאני פסיכולוגית לא קשורה לכאן." חגית העבירה יד על מצחה. "איבדתי תינוק, ואני כאן כדי לדבר על זה, בדיוק כמו שאתן."

"זה מובן מאד." לאה הטילה כרית צהובה אל תוך חיקה. "גם אנחנו לא באנו לכאן כדי להיפגש עם פסיכולוגית, אלא כדי להיפגש עם נשים שעברו גם הן את האובדן הזה, ואולי יכולות להבין."

"את ידעת?" שאלה אותה אפרת.

"מה ידעתי?"

"שחגית פסיכולוגית."

חגית ולאה החליפו מבט מהיר.

"במקרה כן." הודתה לאה.

"אני מקוה שאתן לא מרגישות כאילו עבדתי עליכן." חגית אמרה לאפרת ולציפי. "לא התכוונתי שזה יצא ככה, פשוט חששתי שאתן לא תהינה טבעיות איתי אם תדעו שאני פסיכולוגית. מבחינתי אני חברה כאן, לא משהו אחר. הידע הפסיכולוגי שלי לא אמור להפריע או להשפיע."

"ברור שהוא משפיע." אמרה אפרת.

"וזה מפריע לך?"

"לא."

כן מפריע לי שהסתרת.

אני צריכה להפסיק להיות כזו רגישה.

"איך לאה ידעה?" בררה ציפי.

"יצא שדברנו על זה, כשהכרנו שתינו בבית החולים, אחרי האסון."


הבית היה ריק כשהוא חזר מהכולל בערב. אפרת עדיין לא חזרה מקבוצת התמיכה שנסעה אליה.

דובי הדליק את האור במטבח. צלחת הייתה על השולחן במטבח, צלחת אחרת שימשה לה כמכסה. דובי הרים אותה, וגילה סלט ירקות עם קוביות של גבינה מלוחה. איזה יופי. כל הכבוד לאפרת. שלשום הכינה לו חביתת בצל מושקעת, היום סלט טעים. באמת כל הכבוד לה.

הוא תלה את החליפה והכובע, ונטל את ידיו. נחמד שהוא לא צריך לחפש לעצמו משהו לארוחת הערב.

הוא משך אליו את הצלחת, וגילה את הפתק המקופל שהיה מתחתיה.

דובי היקר,
בתאבון
שיהיה לך ערב נעים 💕

חיוך עלה על פניו של דובי. הוא נגס בלחם, וקרא שוב את הפתק. אחר כך הרחיק אותו לצד, כדי שלא יוכתם, וטעם מהסלט כשעיניו עדיין על המילים הכתובות בכתב היד העגול של אפרת. לחות עלתה בעיניו, והוא עפעף במהירות. פעם אפרת הייתה כותבת לו פתקים כאלה לעיתים קרובות, הוא כבר כמעט התייאש מלקוות שהימים הללו ישובו.

אפרת רגועה יותר בימים הללו, זה ברור.

אולי זה בזכות הפסיכולוגית שהיא התחילה ללכת אליה, או שאולי קבוצת התמיכה שהיא נמצאת בה עכשיו היא זו שמשפיעה עליה לטובה.

מה בעצם הן עושות שם?

אפרת לא מספרת הרבה, וזה מובן. גם הוא לא היה שש לספר חוויות מהסוג הזה. העיקר שנהיה לה קל יותר.

דובי הוציא חמאה מהמקרר. אולי זה פשוט הזמן שעובר ומשכיח. הוא ידע שזה יקרה. כמה אפשר להתאבל על תינוקת שאיננה, כאשר הם קרובים כל כך להולדתו של תינוק אחר?




הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.