1 דקות קריאה
10 Jul
10Jul

גל של מתח עלה בה כשירדה מקו ארבע שש שתיים.

את לא באמת נכנסת ללחץ מזה שאת הולכת לפגוש את אחותך!

אני כן.

אולי הייתה צריכה לעשות את הנסיעה הזו כבר מזמן. אולי גם עכשיו לא הייתה צריכה, אבל היא תשים מסיכה ותשמור מרחק ממיכל ומהילדים, וזהו, שתיהן חייבות לדבר.

אתמול חזרה מוצפת מהמפגש אצל חגית. דובי היה במצב רוח טוב, הוא הודה לה על הסלט שהשאירה לו והתעניין איך היה עם הקבוצה. היא ספרה לו על התגלית על חגית, אבל לא שיתפה אותו במה שהגילוי ערער אצלה, לא הייתה מסוגלת לדבר איתו בצורה אישית כל כך.

אחר כך הוא יצא למעריב, והיא נשארה לבדה, תוהה מה מיכל הייתה אומרת על כך שחגית הסתירה את העובדה שהיא פסיכולוגית. אולי מיכל הייתה מצדיקה את חגית, היא הייתה אומרת שחגית חששה שהן יסתכלו עליה כאל 'פסיכולוגית', ולא כאל חברה שיש לה התמודדות דומה להתמודדות שלהן.

אם זה היה קורה חצי שנה לפני, הייתה מתקשרת למיכל מיד אחרי המפגש ההוא. איך היא ומיכל הגיעו לכזה ריחוק? תמיד היו כנות כל כך זו עם זו, אף פעם לא הייתה מאמינה שיקרה שמיכל תשתף את יפי במשהו אישי ותסתיר אותו ממנה.

לכן היא החליטה לבוא היום, חייבת להיות דרך שבה הן יכולות להגיע להבנה.

אפרת נכנסה לחדר המדרגות. לפני שהתחתנה הבית של מיכל היה הבית השני שלה, וגם אחר כך, כשגרה בירושלים הייתה מגיעה המון. מה היה קורה אם לא הקורונה? האם המשבר ביניהן היה נמנע?

היא התנשפה במעלה המדרגות. שתי קומות הן מאמץ בשבילה עכשיו.

רגע אחרי שנקשה, נפתחה הדלת לרווחה. דידי עמד שם, חיוך גדול התפשט על פניו.

"דידי!"

הוא צחק וברח מהדלת. יוכי הייתה עסוקה עם נעלי הבובה שלה. רק אפרים התינוק רץ לאפרת. היא חששה להרים אותו, אבל לא התאפקה, והחליקה על שערותיו.

"שלום, אפרת!" מיכל הגיעה אליה בחמימות, ומשהו בתוכה של אפרת הפשיר בבת אחת.


אבל היא עדיין לא העזה לדבר על מה שבאמת רצתה. לא כשפטפטו שתיהן בסלון, ולא כשנכנסו למטבח כדי לחתוך ירקות ולטגן חביתה לארוחת ערב.

"כל כך כיף שבאת אלי. סוף סוף." מיכל פתחה ביצים על השיש החלבי. "היית ממש חסרה לי."

"גם את לי."

"עוד נזק של הקורונה."

"זה באמת בגלל הקורונה?"

מיכל הסתובבה אליה. "מה?"

אפרת חשה שהיא מסמיקה. "לא התכוונתי להגיד את זה ככה."

"מה התכוונת להגיד לא ככה?"

אפרת ניגבה את העגבניות ששטפה.

"מה התכוונת להגיד?" אחותה התעקשה.

אפרת הביטה בה. "לשאול אם מה שקרה בינינו זה רק בגלל הקורונה."

"מה קרה בינינו?"

"את כועסת?"

מיכל הסתובבה בחזרה אל השיש, מערבבת את הביצים.

אפרת היססה. "מיכל?"

"מה?"

"למה את כועסת?"

"למה שאני אכעס?" גבה של מיכל עדיין היה מופנה אליה.

"אני לא יודעת. ככה זה נראה."

"אני לא כועסת."

"אז מה כן?"

אפרים רץ לתוך המטבח. מיכל הרימה אותו וחיבקה אותו ממושכות. הוא צחק. מיכל נשקה אותו שוב ושוב, כאילו מתוך ריכוז מוזר. אחר כך הניחה לו, והציתה את האש תחת המחבת. היא בוודאי חשה שאפרת מביטה בה, אבל לא הראתה שום רמז לכך.

חבטה נשמעה מהסלון. מה נפל שם? יוכי פרצה בבכי. מיכל רצה לסלון. "דידי!" אפרת שמעה אותה כועסת. "כמה פעמים אמרתי לך לא להפיל את העגלה של הבובה של יוכי?"

הוא לא ענה.

"כמה פעמים?" קולה עלה.

"היא עצבנה אותי." דידי ענה בדיבור המשובש שלו.

"אתה לא מפיל לה גם אם היא מעצבנת אותך!" קולה הגבוה של מיכל התערבב עם צרחותיה של יוכי.

יוכי השתטחה על הרצפה, צווחת במחאה. דידי ברח להול. "שמעת מה שאמרתי לך?" מיכל צעקה אחריו.

הוא לא ענה.

מיכל רצה והשיגה אותו. "די עם זה כבר!" היא היכתה את דידי בחוזקה בכף ידו. פעם, ועוד אחת, ושוב.

עיניו של דידי התמלאו דמעות. הוא הידק את שפתיו בכוח, מתאפק לא לבכות. מיכל רצה לחדר שינה, וסגרה אחריה את הדלת. יוכי עדיין צווחה, דידי כיסה את פניו בידיו. אפרים רץ אל הדלת הסגורה של חדר שינה.

ריח שרוף מלא את האוויר. השמן הנשרף במחבת. אפרת מיהרה לכבות את האש. ליבה הולם. מה קורה למיכל? מעולם לא ראתה אותה ככה.

"דידי?" היא הניחה יד על כתפו בעדינות. הוא שמט אותה, פרץ בבכי נורא, והתרחק. ידיו עדיין על הפנים.

"דידי, מותק!" ניסתה שוב אפרת.

דידי רץ ממנה אל חדר הילדים.

אפרת נכנסה לסלון, והרימה את עגלת הבובה. "הרמתי לך, יוכי." היא אמרה לאחייניתה בת השלש וחצי. יוכי רק בכתה, מסרבת להתייחס.

אפרים ייבב ליד הדלת הסגורה של חדר השינה. אפרת הושיטה לו ידיים, הוא רקע במחאה, ונצמד עוד יותר לדלת, בכיו מתגבר.

נבוכה, חזרה אפרת אל המטבח.


דקות ארוכות מאד עברו עד שמיכל יצאה מהחדר שלה. אפרים נצמד אליה, והיא הרימה אותו. "אני מצטערת, אפרת." היא אמרה זאת באותו אופן שבו כנראה הייתה מדברת לשכנה שנקלעה לסיטואציה מביכה.

"לא הצלחתי להרגיע אותם." אפרת התנצלה בניסיון לרכך במשהו את הדבר הלא ברור שחצץ ביניהן.

מיכל המשיכה לסלון. "לא ציפיתי שתצליחי." פלטה לכיוונה של אפרת, ורכנה ליד יוכי הצווחת. "יוכי, הבובה שלך בעגלה, והנה הנעליים שלה. את יכולה לשחק איתן עכשיו."

יוכי המשיכה לבכות.

"דידי." מיכל פנתה לחדר הילדים. "אני מצטערת שהרבצתי לך." שמעה אותה אפרת אומרת שם. "אסור לך להפוך את העגלה, אבל לא רציתי להרביץ לך. זה קרה רק בגלל שמאד כעסתי."

האם דידי ענה? שום קול לא נשמע בתגובה, אבל הבכי שלו פסק.

מיכל חזרה למטבח. לקחה את המחבת ונעצה בו מבט.

"לא הדחתי כי זה עוד היה רותח." שוב מצאה אפרת את עצמה מתנצלת.

"זה בסדר." קולה של מיכל היה מרוחק.

דלת הכניסה נפתחה. "ש-לום!" אמר בנעימות קולו החייכני של מנחם.

אפרים רץ אליו. בכיה של יוכי שכך מעט. דידי נשאר בחדר הילדים.

"מה נשמע?" שאל מנחם.

מיכל יצאה אליו, ודברה בלחש. אפרת לקחה את המחבת עם השמן השרוף, ושפכה עליו נוזל כלים.

שתלך?

באיטיות העבירה את הסקוצ' על המחבת. למה מיכל כועסת עליה?

הלחשושים מכיוון דלת הכניסה נמשכו. היא מפריעה כאן. אם היא תגיד שהיא צריכה כבר לנסוע בחזרה, מיכל אולי תמחה בנימוס, אבל תשמח להשתחרר ממנה.

ואז מה?

ממחר יהיה ביניהן גרוע עוד יותר.

אפרת שטפה את המחבת, נגבה אותו, ויצקה לתוכו קצת שמן.

"זה בסדר, את לא צריכה." מיכל נכנסה למטבח.

"אין לי בעיה עם זה."

מנחם הלך לסלון, ליוכי. אפרים הלך אחריו.

מיכל חתכה עגבניות לסלט, אפרת שפכה את הביצים הטרופות לתוך המחבת. "מיכל," היא התחילה.

"מה."

"הגעתי לכאן היום בשביל לדבר איתך."

מיכל העבירה את קוביות העגבנייה לתוך קערה, והחלה לקלף מלפפון. "על מה?"

"הרגשתי שאת מתרחקת ממני, ורציתי לשאול אותך למה. אבל עכשיו אני מבינה שאולי מה שחשבתי לפני כמה זמן היה נכון."

"מה חשבת?"

אפרת שאפה אוויר. "את התכוונת לרמוז לי משהו עם הספר ילד הסוסים?"

ידה של מיכל נעצרה באמצע הקילוף. "למה את שואלת?"

"כי אני מנסה להבין מה קורה לך."

"לפני כן אמרת שחשבת שאני מתרחקת ממך, ועכשיו את שואלת מה קורה לי?"

אפרת הכריחה את עצמה להתעלם מההסתייגות הגלויה שלה. "חשבתי שאולי את מתרחקת בגלל בעיה שקשורה לדידי."

"למה חשבת ככה?"

"היה פתק בתוך הספר 'ילד הסוסים'." אפרת אמרה את המילים לאט. "היה עליו טלפון של דוקטור גבריאלה יפה. חפשתי מי זו, וראיתי שהיא מומחית להפרעות תקשורת. חשבתי שאולי דידי אוטיסט, או שהוא על הרצף."

המלפפון נשמט מידה של מיכל. עיניה היו נעוצות באפרת במבט שאפרת לא ידעה לפענח.

"דאגתי לך." אמרה אפרת בשקט.

מיכל עפעפה.

"סליחה אם חיטטתי." אפרת בלעה את רוקה. "באמת שדאגתי לך."

"זה בסדר." קולה של מיכל היה מוזר.

"תסבירי לי מה קורה, בסדר?"

"באמת הבאתי לך בכוונה את הספר 'ילד הסוסים'." אמרה מיכל.

משהו צנח בתוכה של אפרת. "דידי אוטיסט?"

פיה של מיכל נפתח ונסגר.

"הוא לא נראה אוטיסט." לחשה אפרת. "הוא על הרצף?"

"זה לא דידי." עיניה של מיכל מלאו דמעות. "זו יוכי."



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.