פרק 4: רכבת


4 דקות קריאה
17 Jan
17Jan

אפרת לקחה את התמונה שסבתא שלו העבירה לה. "זה בקיבוץ?"

"כן. ליד בית המלאכה". 

אפרת הסתכלה בתמונה מקרוב. דובי נשען אחורנית בכורסה הירוקה. כמה זמן כבר לא ראה את אפרת ככה. רגועה. עסוקה במשהו אחר. "הם היו חרדים וגרו בקיבוץ?" היא ניסתה להבין.

"כן. אז זה לא היה כמו עכשיו".

על קירות הסלון היו תמונות הגובלן התלויות בצפיפות. בצד עמדה הכוננית של מגירות המשחקים שאהב כל כך. עיניו שוטטו על ארון הספרים תוך ששמע את סבתא שלו חוזרת על הסיפור שכבר הכיר, על הדודים שלה שעלו לארץ לפני המלחמה והתיישבו בקיבוץ יגור, סמוך לבנם היחיד. הבן היה חילוני לגמרי. בקיבוץ גרו גם הורים רבים אחרים באותו מצב.

"הילדים שלהם דאגו להם. בנו להם בית כנסת בקיבוץ. נתנו להם מה שהם צריכים. הילדים בעצמם אכלו ביום כיפור". 

"בטח היה להם נורא קשה." אפרת הייתה מופתעת מהסיפור. 

"בטח קשה." סבתא שלו דפדפה בתוך התמונות בקופסת העץ. עיניה של אפרת נפגשו עם שלו. היא חייכה אליו.

"כאן אנחנו ליד בית החרושת". סבתא הוציאה תמונה נוספת, תמונה ריבועית בשחור-לבן, דודים שלו במרכז, וסבתא שלו ודודה רוחל'ה לידם. ברקע מבנה נמוך. "בית חרושת 'לגין', לקופסאות פח. דודים שלנו היו מאלה שהקימו אותו. זה גם כן מאותו יום." היא העבירה את התמונה לאפרת.

"מלפני כמה שנים זה?"

"כתוב כאן, התמונה מחמישים וחמש. הייתי אז בת שש-עשרה. אם את יודעת קצת חשבון את יכולה לחשב בת כמה אני. סוד גדול". 

אפרת צחקה.

"מספיק דברתי על עצמי". סבתא שלו אספה את התמונות שהפזורות על השולחן. "עכשיו תספרו לי עליכם". 

אנחנו כבר שבועיים בחצי דכאון. אפרת בהריון אבל היא לא שמחה, והיא כועסת עלי על כל שטות.

"דווקא ספרת על הדודים שלך. לא עליך". אפרת נשענה על הכרית הרקומה של הספה. "ומעניין אותי לראות עוד תמונות. יש לך תמונות שלך מגיל קטן?"

"קצת." סבתא שלו חיטטה בקופסה. "הנה, פה אני ליד הנמל".

אפרת הסתכלה בתמונה ואחר כך העבירה לו אותה. ילדה קטנה בחצאית נפוחה. ברקע שתי אניות מוארכות, בהירות, מנוף מיושן מתנשא מאחוריהן לגובה.

"עוד לא הבאתי לכם כיבוד". סבתא שלו נשענה במאמץ על ידיות הכורסא כדי לקום. 

אפרת נעמדה. "אני אביא". 

"לא. לא. את אורחת". 

"אני אביא, סבתא. אני לא אורח כאן". הוא חייך וקם. נס שהגיעו לכאן. לסבתא שלו אין מושג כמה הביקור אצלה הוא מה שהם צריכים עכשיו.

השיש במטבח היה דביק. חמישה זבובים חגו מעל הכיור הבשרי. לרגע עצר המום. לא זה המטבח שהוא זוכר מאז היה ילד. סבתא חלשה מכדי לנקות?

על השולחן חיכה המגש הכתום עם הכיבוד המוכר שסבתא תמיד הכינה מראש. צלוחית שעליה קרקרים של לחמית עם ממרח שקדיה עליהם, קרטון מיץ. כוסות זכוכית. 

מעניין מה אפרת תגיד על הכיבוד המקורי הזה. הוא הרים את המגש. ואז שם לב לכתמים עכורים על הכוסות השקופות. סבתא אשה נקיה כל כך. איך זה קרה? 

כנראה שהיא לא רואה טוב. היא אפילו לא יודעת שהיא מגישה להם כיבוד בכלים כאלה. 

הם צריכים לבוא יותר. 


"משונה הסיפור על קיבוץ יגור." אמרה לו אפרת כשישבו זה מול זו ברכבת.

"מה משונה?" 

"אף פעם לא שמעתי שהורים חרדים גרו בקיבוצים החילוניים."

"זה קרה הרבה, וגם הגיוני. הרי בתקופה הזו להרבה אנשים מבוגרים, שומרי מצוות, היו רק ילדים חילונים".

מבטה היה נתון מעבר לו. 

הסתובב לרגע. אישה דחפה עגלת שכיבה במעבר שבין המושבים. עיניה של אפרת היו נעוצות בעגלה. 

מזוודה צהובה גדולה שעמדה במעבר חסמה את העגלה. בחור צעיר הזיז את המזוודה, האשה עברה על פניהם.

אפרת חייכה אליו חיוך לא יציב. "כל דבר שאני רואה מזכיר לי אותה".

רק שלא תכנס שוב למצב רוח הנורא שהיה לה בבית.

"הזמן יעבור מהר, יותר ממה שנראה לך עכשיו"

"אבל זה לא רק ענין של זמן". היא אמרה בקול נמוך. "מה זאת אומרת?"

"התינוקת שאיבדנו. גם אחרי חמישים שנה זה לא ישתנה. הייתה לנו תינוקת. והיא נפטרה."

"יהיו לנו עוד הרבה תינוקות, בעזרת השם"

"בעזרת השם". חזרה אחריו לאט.

'התחנה הבאה – תל אביב, השלום.' הכריז הרמקול ברכבת.

"את רוצה להחליף רכבת בנתב"ג או באחת התחנות כאן?" אף פעם לא היה קל ומהיר כל כך ליסוע ולחזור מסבתא שלו בחיפה. אולי בהמשך תהיה רכבת ישירה מירושלים לחיפה, בלי צורך להחליף.

היא הביטה בו. "אף אחד לא יהיה היא."

"מה?"

"גם אם יהיו לנו עשרים ילדים, נגיד, אף אחד מהם לא יהיה היא. התינוקת שהייתה לנו. היינו צריכים לתת לה שם."

"אפרת, מה זה משנה עכשיו".

הרכבת האטה. הצעיר גרר את המזוודה לעבר הדלתות הנפתחות. עשרות אנשים במעילים הצטופפו בסמוך לפתח.

"זה כן משנה". היא ענתה בשקט. "זה כמו שתגיד שהיא לא חיה בכלל".

ממש לא כמו, אבל עדיף שלא יגיד כלום. 

ברציף עצר הצעיר עם המזוודה הצהובה ליד מכונה של שוקולד ומאפים. הם היו צריכים לקנות משהו טעים לדרך, כל דבר שהיה עושה איכשהו טוב לאפרת, כל דבר שהיה עושה את האווירה ביניהם קלילה יותר.

כמה מן האנשים התיישבו. אחרים נותרו לעמוד בין המעברים. הרכבת החלה ליסוע.

"גם אמא שלי נסעה פעם לכפר יגור, ביחד עם סבתא שלי. לא היו להם עוד דודים". 

עיניה של אפרת שוטטו מסביב. 

"הבן דוד שלה סיפר לה שביום של הבר-מצווה שלו, סבא שלו שם לו קוביה שחורה על הראש. סבתא שלי הזדעזעה מזה מאד".

"ממה?"

"שהוא אפילו לא ידע מה זה תפילין".

היא הוציאה מהתיק את בקבוק המים, והחזיקה אותו בלי לפתוח.

"נראה לי שמה שקשה לי בעיקר זה שהיא כאילו נעלמה לגמרי. אין לנו שום תמונה. שום דבר."

"למה נזכרת בזה עכשיו?"

"אני זוכרת כל הזמן. אבל באמת לא יכולנו להספיק לצלם לפני שלקחו אותה. בעצם, אולי כן?"

"לא היה זמן בשביל זה." 


'הנה היא. בת'. קולה החייכני של המיילדת בקע מתוך החדר. 

הלב שלו הלם כשעמד שם, מאחורי הוילון. אף פעם לא הרגיש תחושה דומה לזו. 

פרץ של בכי תינוק נשמע פתאום. 

אפרת שמתנשפת 

חמותו, שמדברת בהתרגשות.

ואז המיילדת החרדה פתאום. הצעקות הנוראות שלה לעזרה דחופה. 


"אם היינו יודעים מראש, היינו מצלמים אותה בכל זאת."

"אבל לא ידענו." הוא אמר במאמץ.

מבנים ישנים של אזור התעשיה חלפו במהירות מול החלון, ואחר כך לאט יותר. 

הרכבת התקרבה לתחנה. הטלפון של אפרת צלצל.

"מיכל?" שיחה איתה יכולה להרגיע עכשיו את אפרת.

"לא. זו המזכירה של בית הספר." אפרת הביטה בו. "לענות לה עכשיו?"

"איך שאת רוצה" 

נימת קולה השתנתה כשהשיבה לשיחה.

- כן, מינדי. מה נשמע?

- אה, אז מילוי המקום מתחיל כבר מחר?

- לא. אין בעיה. הכנתי את השיעור מראש. ידעתי שהיא צריכה לצאת בימים האלה.

- אה, באמת?

- אלו עוד כיתות יוצאות לטיול? 

איך היא מסוגלת לדבר ככה. לחייך עכשיו בטלפון. לצחוק. למה איתו היא מדברת אחרת לגמרי. 

היו להם כמה שעות יפות ביחד. מה היה נורא כל כך אם הן היו ממשיכות עוד קצת.

'תל אביב, ההגנה.' – בקע הקול. הרכבת עצרה.

"בואי". הוא נזהר שקולו לא יבטא את הכעס שהרגיש. "נחליף כאן רכבת".


על השולחן מצאה את הלורד המחיק הכחול. היא רשמה על הלוח תוך כדי שדברה. 

"משה וכלב, זה הסימן לאותיות השימוש. עכשיו נכתוב דוגמה לכל אות, ונראה מה כבר למדתן לנקד ומה עוד לא."

"המורה אפילו לא יודעת מה למדנו?" 

כמה בנות צחקו. גם נועה בשולחן האחרון. מי אמרה את זה? לא נועה. נועה לא מדברת אליה בגוף שלישי. 

כמובן שהיא בררה מה למדו, היא רק רוצה לגרום להן להיות מעורבות. אבל היא תאבד שליטה אם תנסה עכשיו לברר מי התחצפה. עדיף שתתעלם.  אפרת העיפה מבט למחברת שלה, שהייתה פתוחה על השולחן, והעתיקה ללוח: 

רעדתי מפחד, אבל הבנתי שאין ברירה. קפצתי לתוך המים העמוקים, והתחלתי לשחות. כשהגעתי אל הילדה, היא כבר החלה לשקוע בתוך המים.

"אמאל'ה!"

"למה את מביאה לנו כאלה משפטים מוזרים?" הפעם זו כן הייתה נועה.

כי חשבתי בטיפשות שאני אצליח לעניין אתכן. 

אפרת נשענה בשתי ידים על הכסא שלפניה. "בואו נעבור עכשיו על אותיות השימוש. תגידו לי מה אתן יודעות כבר לנקד".

הילדה עם השיער המקורזל, מרגלית, הרימה עינים מספר שהיה מונח לפניה. 

"למי שלא למד הצלה, אסור לנסות להציל מטביעה, כי הוא עלול לטבוע בעצמו."

"איך מנקדים את מ' של 'מפחד'?"

כמה מהבנות הסתכלו על מרגלית. היא צריכה לא להתעלם ממנה. 

"את צודקת." אפרת הביטה בה בחצי חיוך. "אבל לא כתוב כאן אם מי שקפץ למים הוא מציל או מישהו שלא למד שחיה".

מרגלית חתכה אותה עוד לפני שסיימה את המשפט. "אם הוא מציל, אז למה הוא פוחד?"

"אהמ... קורה שגם מציל פוחד, אבל זה ממש לא הנושא שלנו עכשיו. איך מנקדים את המ' הראשונה, את יודעת?"

"בחיריק, ומוסיפים דגש חזק בפ'. הש' בסגול". מרגלית דברה במהירות. "את הל' בשוא. את הה' של המים בפתח עם דגש חזק במ'. את הה' של העמוקים בקמץ. הו' בשוא, הל' בחיריק. הכ' – "

"את יודעת טוב, אבל –""בשוא ודגש קל, הש' בסגול. הה'-" מבט לא ברור עמד בעיניה של מרגלית. "שאני אפסיק?"

"את יודעת נהדר".  עוד שבע-עשרה דקות השיעור ייגמר. "אבל לא הספקתי לרשום. ואני גם רוצה לשמוע עוד בנות".

שום שריר לא נע בפניה של מרגלית.

"כל המורות לא יודעות מה לעשות בגלל שמרגלית יודעת את הכל". רותוש אמרה פתאום.

"רותוש, את לא מדברת בדרך ארץ". הריעה מישהי. מרגלית שקעה בספר שהיה לפניה על השולחן.

"למה זה לא דרך ארץ?" תהתה רותוש.

פרצי צחוק שטפו את הכיתה. רק מרגלית לא הרימה את ראשה. היא הפכה דף. ציור צבעוני בחלקו העליון של העמוד הבא תפס את עיניה של אפרת. אדם בשיער שחור ארוך ופרוע, לבוש בבגד אדום קרוע, מניף בפראות חרב. סגנון הציור נראה עתיק.

מקרוב יותר יכלה אפרת לקרוא במהופך את שם הספר: אמונות תפלות ושפיכות דמים בימי הביניים

מה זה הדבר הזה? בבית הספר?

"מרגלית", מה היא צריכה להגיד לה, בעצם? אבל זה לא בסדר שהיא תעלים עין. "מה זה הספר שאת קוראת?" 

מרגלית כיסתה את התמונה בידיה. "ספר. סתם".

"תני לי אותו".

מרגלית סגרה את הספר במהופך.

"תני לי את הספר".

"למה שהיא תתן את הספר?" התמרמרה הילדה שישבה לידה.

נראה לי שאת יודעת יותר טוב ממני למה היא צריכה. 

ואולי בעצם לא. איזו עוד ילדה בכיתה ז' תקרא ספר עיוני עם אותיות קטנות כאלה.

"מרגלית, אל תהיי פריירית". קראה נועה מקצה הכיתה.

"נועה, את עוברת את הגבול. מרגלית, תני לי את הספר מיד."

"גם המורה רוצה להראות את הספר למנהלת?" בררה רותוש בתום.

"רותוש, די כבר!" נועה קראה לה. "את לא צריכה תמיד להרוס לכולן!"

רותוש הסתובבה אחורנית. "מה הרסתי?"

נועה סובבה אצבע על מצחה. בת אחרת אמרה: "בגללך המורה יודעת שמורות מחרימות את הספרים המשעממים של מרגלית ולוקחות למנהלת". 

בעיקר בגללך.

"בנות." אפרת ניסתה.

בנות קראו זו לזו משני עברי הכיתה. מישהי פתחה שקית צ'יפס. לא סתם המחנכת הזהירה אותה שזו כיתה חצופה. שהיא חייבת לתפוס ביד קשה. שאם תוותר להן, הן רק ינצלו את זה עוד.

"מרגלית, זו ההזדמנות האחרונה שלך לתת לי את הספר".

מרגלית תחבה את הספר לילקוט. היא סגרה את הרוכסן בארשת פנים שלא הביעה דבר.

נועה ובנות נוספות השתתקו, עוקבות אחרי חילופי הדברים ביניהן.

"מרגלית", מה היא תגיד. "לשיעור הבא תביאי אישור מהמחנכת שהיא יודעת שקראת את הספר הזה, ושלא נתת לי אותו".


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.