1 דקות קריאה
25 Jul
25Jul

סוף סוף נכנס גם דידי למיטה. מנחם התיישב לצידו עם ספר ילדים, ואפרת ומיכל יכלו להתיישב לשוחח.

עד אז צפתה אפרת באחותה וגיסה, מתמרנים כדי לנהל את הערב בבית. שניהם נעו בין הנסיונות לפייס את דידי, המאמצים לתקשר עם יוכי, והטיפול באפרים שרץ צוהל מחדר לחדר.

אפרת, בתחושה עמומה של אי נוחות, התאמצה לתרום את חלקה. דידי הסכים אחרי שכנוע להצטרף אליה למשחק זכרון, אפרים צחק כשהיא גלגלה אליו כדור, רק יוכי הייתה עסוקה במשחקים שלה, מתעלמת מנוכחותה של דודתה.

אחרי שיוכי נרגעה מהתקף הבכי הממושך, היא ישבה בשקט על הרצפה בסלון, מסדרת שוב ושוב את נעלי הבובה שלה בשורה ישרה על הקו המפריד בין שתי מרצפות. אחר כך סובבה את הגלגל הרופף בעגלת הבובה שלה. שקועה במחשבות משלה.

אפרת הרגישה כאילו אבנים נוחתות בתוכה, נערמות בזו אחר זו לתלולית. בחודשים האחרונים היא הרי הריצה במוחה אינספור פעמים את תסמיני האוטיזם, איך לא ראתה מה היה מולה כל העת?

היא קלטה שמיכל מתבוננת בה, והסיטה את עיניה במבוכה. אולי לא נוח למיכל שהיא בוחנת כך את יוכי.


עכשיו, בערב, התיישבו שתיהן בסלון. אפרת על הספה, ומיכל על הרצפה ליד הקיר, בין הצעצועים שנותרו פזורים מסביב.

"את זוכרת שבאת אלי באיזה יום שבו הלכתי עם דידי לקלינאית תקשורת?" ידיה של מיכל חבקו את רגליה המקופלות בתנועה לא אופיינית לה.

"כן."

"את יודעת על איזה יום אני מדברת?"

"עשרה בטבת, כן?"

מיכל הופתעה. "איך את זוכרת?"

אפרת היססה לרגע. "אגיד לך אחר כך."

איך לא תזכור. ביום ההוא, בתחילת תקופת הקורונה, כשהבדידות הציפה אותה, היא עברה על המיילים ממיכל, מנסה לקלוט מה קרה ביניהן ולמה. היא גילתה אז שהחל מהיום שבו ביקרה את מיכל, בעשרה בטבת, המיילים ממיכל נעשו דלילים ונדירים, וגם מאופקים יותר.

בשעתו חשבה שהסיבה נעוצה בה עצמה, באפרת, במשהו שהיא עשתה או לא עשתה, אחר כך גילתה את הפתק של ד"ר גבריאלה יפה בתוך הספר 'ילד הסוסים' וחפשה את הסיבה אצל דידי.

"הקלינאית שאלה אותי אז שאלות שלא הבנתי את הסיבה להן." סיפרה עכשיו מיכל. "אחרי שעניתי לה על הכל בשלילה, היא הסבירה לי שרצתה לוודא שאין חשש לאוטיזם אצל דידי. היא חשבה שהיא מרגיעה אותי, אבל זה היה בדיוק הפוך, כי שמתי לב שהשאלות הללו קשורות ליוכי."

"את זוכרת מה היא שאלה?"

"אם דידי נמנע מקשר עין, אם קשה לו עם אנשים זרים, אם הוא נצמד להרגלים קבועים." מיכל העבירה לשון על שפתיה, "כמעט כל השאלות התאימו ליוכי, לפחות בצורה חלקית."

"אני לא מאמינה, מיכל." אפרת לחשה.

"גם אני לא האמנתי. אמרתי לעצמי שאני מגזימה, שאני מידי דאגנית. אבל פתאום זה פשוט צעק כל הזמן. אני זוכרת, יום אחר כך. הערתי בבוקר את הילדים. יוכי ואפרים בכו. אפרים לקח את הבקבוק ונרגע. יוכי המשיכה ליבב עוד הרבה זמן. זה היה רגיל, אבל פתאום קלטתי שהרגיל הזה הוא לא נורמלי, שבעצם קשה לתקשר איתה.

אמרתי למנחם שלא יקח אותה לגן ביום ההוא. לא הלכתי לעבודה. הייתי חייבת לבדוק מה קורה. הראיתי לה מכונית בדרך, היא לא הסתכלה על מה אני מצביעה. הראיתי לה חתולה, ציפור, משאית של זבל. רק על המשאית היא הסתכלה. היא – " מיכל השעינה את ראשה על אגרופה הקפוץ.

"עשית לה אבחון?"

"רציתי לעשות לה מיד, אבל זו פרוצדורה ארוכה, וגם הקורונה תקעה אותנו. הרופאה ההתפתחותית נכנסה לבידוד רגע לפני שהתור שלנו הגיע, אחר כך הסתבכנו בגלל הסגר של ניסן. היה לי נס שיפי בדיוק התחילה לעבוד בקופת חולים. היא עזרה לי עם התורים במה שהיא יכלה, כדי להספיק את התהליך בזמן, לפני וועדות ההשמה."

"ומה היה עם זה?"

"כבר לא היה לנו סיכוי להספיק דרך הקופה, אז הלכנו לרופאה פרטית." זיק של זכרון ניצת בעיניה של מיכל, "דוקטור גבריאלה יפה, זו שראית את הפתק עם מספר הטלפון שלה. היא אבחנה שיוכי על רצף האוטיזם, והאבחון הזה שכנע את הוועדה לתת לה גן תקשורת."

מיכל שטחה את העובדות בפשטות, אבל נראתה שבורה כל כך. ליבה של אפרת יצאה אליה.

"ודידי?"

"הצלחנו להכניס אותי לגן שפה. לא ספרתי לך? יכול להיות שהוא יכול להסתדר גם בגן רגיל, אבל ברור שיש לו קשיים רגשיים, ועכשיו חשוב עוד יותר שהוא יקבל גן שפה."

"למה?" שאלה אפרת בתחושת טפשות.

מיכל נעמדה. "בגלל כל מה שאנחנו מתמודדים איתו עכשיו בבית. ראית בעצמך לפני שמנחם הגיע." היא פתחה את החלון הסגור. 

"הוא חייב עכשיו להיות במסגרת שתתן לו מענה רגשי. יש גבול כמה אנחנו יכולים."

היא נשענה על אדן החלון, ובהתה החוצה.

"אני לא יודעת מה להגיד, מיכל." אפרת חפשה את המילים. "אני פשוט מזועזעת."

מבטה של אחותה היה נעוץ ברחוב בחוץ.

אפרת קמה. "אני כל כך מצטערת לשמוע." משהו עלה בגרונה של אפרת. היא התקרבה למיכל. "אתם שומרים את זה בסוד?"

"קצת. לבינתיים. לא באמת."

"למה לא ספרת לי?"

"רציתי לספר לך." מיכל פלטה, והשתתקה.

אוטובוס פלט פיח ברחוב שבחוץ.

"את היית עסוקה עם ההתמודדות שלך. היה נראה שאין לך מקום לשום דבר חוץ זה." מיכל התיזה את המילים בלי להסתובב.

"היית יכולה לספר לי. דאגתי כל כך לדידי, ודאגתי לך. הייתי שמחה אם היית מספרת לי."

"זה לא היה נראה כך. ניסיתי כמה פעמים לדבר איתך. את היית שקועה בעולם שלך."

משהו חבט באפרת מבפנים "מתי?" לחשה.

"כמה פעמים."

המכוניות שעל הכביש הטשטשו מול עיניה של אפרת. "לא ידעתי."

"אסור לי גם לכעוס, כי את במצוקה, ואני מבינה את זה." מיכל העבירה יד על עיניה "ואני באמת מבינה את זה, אני יודעת שקשה לך."

את לא יודעת עד כמה.

"אני זוכרת שאיבדת תינוקת לפני פחות משנה, ואני מבינה שההריון מציף את האבל חזק עוד יותר."

אין לך מושג עם מה עוד אני מתמודדת.

"אבל גם אני במצוקה," פניה של מיכל היו מופנות עדיין אל הרחוב, "וכשאת היית צריכה אותי, אני עשיתי כאלה מאמצים כדי לעזור לך במה שיכולתי."

זכרון מבית החולים צף מול אפרת, מיכל מוותרת על יום עבודה, ומגיעה כדי לשהות איתה. אחר כך אצל ההורים, מיכל היחידה שאפשר לדבר איתה. והטלפונים אחר כך, כל יום כמה פעמים. כשהילדים ברקע, ומיכל מתמרנת כדי להיות איתה, עם אפרת.

תחושת קבס מעורפלת עלתה באפרת. הלוואי שלא הייתה צריכה שום עזרה.

היא בלעה את רוקה במאמץ. "לא ידעתי.".

"לא ידעת כי לא הקשבת."

רק רעש כלי הרכב מהכביש נשמע, ובבית קולו של מנחם המספר לדידי.

מיכל ניגבה את עיניה בקצה השרוול.

"אכפת לי שזה היה ככה, מיכל." אפרת דברה במאמץ, "אני באמת לא ידעתי. את לא אמרת לי, ואני לא הרגשתי שאת רוצה לספר לי משהו."

מיכל מחתה את פניה בשרוולה. "בסדר, אני יודעת. סליחה, אני לא אמורה להוציא עליך את כל המתח הזה. רק שבאמת, קשה לי כל כך." קולה נשבר.

כסא נגרר בקומה שמעליהן.

מיכל התנשפה, ושוב העבירה יד על פניה.

"כל כך כואב לי לשמוע." אפרת התקרבה אליה. "אני לא יודעת איך להגיד לך כמה זה כואב לי, מיכל. זה באמת – זה באמת נורא." 

היא הססה רגע ארוך, ואז חיבקה את כתפה של אחותה. בידה האחרת הדקה את המסיכה על פניה. "אני מצטערת על מה שהרגשת איתי." היא אמרה במאמץ.

"זה בסדר."

הכסא נפל.

אוטובוס עצר בתחנה שמתחת לבית.

"דאגתי כל הזמן לדידי." אמרה אפרת. "לא חשבתי על יוכי."

"זה מה שקרה לי. כל הזמן השוויתי אותו ליוכי. הרגעתי את עצמי שזה נורמלי שהוא שקט, כי הנה, גם יוכי שקטה. ושזה נורמלי שהיא נרתע מאנשים זרים, כי זה ענין של אופי, וגם יוכי ככה." מיכל הסתובבה לאפרת, עיניה אדומות. "למה לא הבנתי שאני צריכה לבדוק האם הכל בסדר עם יוכי?"

"כי היה קשה להבין את זה."

"הייתי מידי מרוכזת בדידי."

היא פנתה למטבח.

"אחת מהמשתתפות בקבוצת התמיכה שלי היא פסיכולוגית." אפרת הלכה אחריה. "פעם היא דברה על זה שדרך הילד הבכור אנחנו בוחנים את עצמנו כהורים. היא אמרה את זה בקשר לכך שאיבדתי את התינוקת הבכורה שלי, ושזה פגע בדימוי העצמי שלי כאמא. אני חושבת על זה עכשיו בקשר אליך. הגיוני שהיית מרוכזת בילד הבכור שלך, בגלל הבעיות שהיו לו, ולא שמת לב לקשיים של יוכי."

מיכל העבירה כפית סוכר לכוס, תמיד היא שותה קפה בלי סוכר. "אני כל הזמן חושבת על בחורה אוטיסטית שראיתי בקייטנה של עזר מציון. היא הייתה - - עדיף שלא אתאר לך איך היא הייתה. אני לא יכולה לדמיין את יוכי כמוה."

"היא לא תהיה כמוה, מיכל. היא תהיה כמות שהיא."

מיכל הרימה את מבטה, עיניה לחות. "כל כך קריטי לטפל באוטיזם כבר בגיל צעיר. הייתי צריכה לשים לב. רק תראי את אפרים לעומתה של יוכי. הוא מתקשר הרבה יותר ממנה, והוא רק בן שנתיים."

"אבל אפרים במיוחד חברותי. לא?"

"כן. זה נכון."

"אז זה הגיוני שלא שמת לב. ראית שליוכי יש אופי אחר. למה היית צריכה לחשוב על אוטיזם?"

מיכל החזיקה את כוס הקפה. "כן הייתי צריכה."

"מיכל, אני הייתי כאן המון ולא שמתי לב לכלום."

"את דודה. אני אמא." משהו מרוחק היה בעיניה של אחותה.

"מיכל, את תמיד עושה כל כך הרבה בשביל הילדים. גם ביוכי תמיד השקעת. לא יכולת לדעת."

מיכל הנידה בראשה. "את לא מבינה."

אפרת התיישבה. "כשהתינוקת שלי נפטרה אני הרגשתי אשמה ואת שכנעת אותי שזו לא מחשבה הגיונית. זה אותו דבר עכשיו."

"אין שום קשר."

אפרת קמה אל השיש, מחפשת את המילים. היא לקחה כוס נקיה ממיבש הכלים, ויצקה לתוכה מים חמים. "הפסיכולוגית שספרתי לך עליה, הסבירה לנו למה אחרי אובדן יש רגשות אשמה."

"למה?"

"חלק מהטראומה היא איבוד שליטה על מה שמתרחש. כשאדם מרגיש אשם, הוא בעצם משתכנע שהיה משהו שהוא היה יכול לעשות כדי למנוע את האובדן. בתת מודע יש בזה פיצוי על הטראומה של חוסר השליטה על המציאות."

"נשמע נכון." אמרה מיכל ביתר ענין. "אבל אצלי זה אחרת. הלוואי שלא הייתי מרגישה אשמה, אני נגמרת מזה, אבל באמת שיש לי פה אחריות. לאבחן בזמן, זה כן היה בידיים שלי."

"מה היית יכולה לעשות?"

"לשים לב יותר ליוכי."

אפרת חשבה רגע. "ולמה לא שמת לב אליה?"

מיכל ערבבה לאט את הסוכר והקפה בתוך המים החמים. "לא הבנתי שאני צריכה. לא הבנתי שאני בעצם לא שמה לב למשהו חשוב."

"ולמה לא הבנת?"

"כי לא היה לי את השכל לזה." מיכל גיחכה במצוקה.

"ולמה לא היה לך את השכל לזה?"

"כי לא היה לי."

"זה היה תלוי בך?"

מיכל הביטה בה ממושכות. "לא."

עיניה של אפרת נעשו לחות. "זה משמים כל מה שקרה, זה לא בגללך. את מתמודדת עם משהו כל כך קשה, את לא אמורה לסבול גם מרגשות אשמה. את באמת לא אשמה."

רגע ארוך נפגשו מבטיהן. אחר כך לקחה מיכל את הכוס, ושתתה את כל הקפה בלגימה אחת, ממושכת.

היא הניחה את הכוס הריקה על השיש.

"כנראה שאת צודקת, אפרת." משהו רך היה בקולה. "טוב שאת אומרת לי. תודה."




הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.