פרק 5: טשולנט


5 דקות קריאה
03 Feb
03Feb

תקציר:
אפרת איבדה תינוקת לאחר הלידה.
כעת עם תחילתו של הריון חדש, היא מוצפת בתחושת אבל על התינוקת שנפטרה.


איפה היא?

אפרת מצמצה.

התקרה הריקה מעליה. התמונה מהחתונה על הקיר. הארון הסגור ממול.
היא בחדר שלה. שלהם.

מה חלמה עכשיו?

התרוממה בתחושת בלבול. המיטה של דובי הייתה ריקה.

"דובי?"

לא היה קול בבית.

שבת בבוקר עכשיו. הוא כבר הלך לבית הכנסת.

מה קורה לה.

כשנטלה ידיים, צפו בה הבזקים. אבא שלה יושב על אדן החלון בסלון עם תינוקת אחת בזרועותיו. אמא שלה מזמינה מאתר אירופאי שמיכות ורודות מעוצבות. אבא כועס שנמאס לו שאמא שוב מבזבזת כסף על סטייל.

היא חלמה שנולדו לה תאומות.

"הדג טעים." דובי חייך אליה. למה נראה לה שהוא מחייך בכוח.

"תודה."

"הגזר עם האננס נגמר?"

"הו, לא. פשוט שכחתי."

היא קמה למטבח. הסלט לא היה במדף העליון במקרר. חפשה באחרים. 

לא. הוא נעלם. מוזר. רגע, הוא על השיש. אז היא כן הוציאה אותו.

בשימת לב העבירה אותו למגש האובלי. פיסת אננס אחת נפלה על השיש המבהיק.

אתמול דובי שאל אותה למה מתחילת ההריון היא עצבנית. היא אמרה לו שזו לא עצבנות. הוא לא הבין אותה.

מה היא כבר חולמת על לידה. בהריון הקודם חלומות כאלה הגיעו לה הרבה יותר מאוחר. עם הכלי של הסלט בידיה התקרבה ללוח השנה. היא מצמצה מולו.

י"ג.

י"ג שבט היום. בדיוק היום.

שתגיד לדובי?

"תודה." הוא אמר כשחזרה עם הסלט לשולחן.

הם נהיו קצת נימוסיים לאחרונה, שניהם. למה הם לא יכולים לדבר בפתיחות? או שהם כן.

היא הפכה במזלג את הדג בצלחת.

"יש לך בחילה?" שאל אותה דובי.

"לא בחילה. רק שאין לי חשק לאכול."

"חבל."

"זה לא באמת מה שמשנה לי."

הפעם תצליח להסביר את עצמה? היא הסתכלה בו כשהניח את הכלי על השולחן. "היום היינו אמורים לערוך לה יום הולדת של חצי שנה." אמרה.

הוא הרים את עיניו בחדות. פיו היה עדיין מלא בסלט. "את – " הוא השתעל. פתח את פיו כדי לומר משהו, והשתעל שוב.

פניו האדימו.

"אתה בסדר?"

הוא הנהן בין פרצי השיעול.

"זה בסדר." אמר לבסוף במאמץ.

"אל תדבר אם עדיין קשה לך."

הוא התנשם. "בשביל מה?" שאל.

"בשביל מה – מה?"

"בשביל מה את מזכירה את זה? למי זה טוב?"

"את מה?"

"מה שדברת."

זה לא אמור להכעיס אותו. "כי אני חושבת עליה."

"אפרת, אנחנו מחכים עכשיו לתינוק חדש. לא בריא לשקוע ככה באבל במקום לשמוח בהריון. עוד שבעה וחצי חודשים בסך הכל. הזמן יעבור מהר יותר ממה שנדמה לך."

"אם שבעה וחצי חודשים זה 'בסך הכל', אז מה זו חצי שנה? זה לא נורמלי לשכוח ככה תינוקת. כאילו היא לא הייתה כלום."

"אפרת, את - "

"שמעת פעם שמנחמים אלמן בשבעה שלא נורא שאשתו נפטרה, כי הוא יכול להתחתן מהר שוב?"

"את מגזימה לגמרי לגמרי! אין שום השוואה."

"יש השוואה אחת". איך הוא לא מבין. היא התאמצה לא להרים את הקול. 

"בן אדם שנפטר הוא חשוב. זה לא משנה אם הוא חי הרבה שנים, או קצת, או שמונה שעות ועשרים ושבע דקות. הוא בן אדם."

"את מדברת בלי הגיון." הוא התנשף בקול. "טוב, אולי זה בגלל ההורמונים."

צווחות בכי בראשיתיות.

השיער הכהה, הרטוב.

הפנים הרכות.


"זה לא קשור להורמונים." דמעות עלו בעיניה. "דובי, היא הייתה הילדה שלנו, והיא עדיין הילדה שלנו, וזה פשוט מכוער לשכוח אותה עכשיו בכוח, כאילו היא כלום."

"את מדברת בלי הגיון!"

חולשה הציפה אותה. "אתה לא מקשיב."

"את לא מקשיבה."

היא ניגבה את דמעותיה.

די. די. די.

כמה הוא יכול.

"בשביל מה את עושה את זה?"

"מה זה 'עושה את זה'?" שפתיה התהדקו. "אני לא עושה כלום."

"לא היית צריכה לדבר על – " הוא לקח אוויר. "לא משנה. די כבר עם זה."

היא הסיטה מבטה ממנו.

"את לא צריכה להכניס אותנו בכוח לדכאון."

הכסא שלו נחבט בקיר כשקם.

כשחזר עם קערת הצ'ולנט, היא לא הייתה ליד השולחן.

למה שוב.

"אפרת!"

רק הקול שלו התפזר בחלל.

מצא אותה במיטה, כמו בימים שאז.

"את מגזימה!"

מבטה היה נעוץ בארון.

הוא ריכך את קולו. "אפרת, תביני שאי אפשר ככה. למה להעלות כל פעם את הנושא הזה?"

שפתיה רטטו כמו לפני בכי. כאילו היא האישה האומללה והוא הבעל שפוגע.

"אפרת," הרגיש שהוא מתחנן. "הייתה לנו סעודה נעימה, סוף סוף. את לא מבינה שקשה לי שאת שוב מדברת על - - על מה שקרה?"

"זה לא 'מה שקרה'." היא אמרה בקול רועד.

מה היא רוצה ממנו.

"זו תינוקת".

הרימה אליו מבט.

עיניו היו מלאות בכעס.

רק 'כי אשמרה שבת' מהבית של אבוקסיס, נשמע.

חמש אבנים נזרקות על התקרה שמעליהם. הילדים של בן-שלמה משחקים.

אחר כך הוא דיבר, בקול כאילו רגוע: "בואי עכשיו לאכול."

"אין לי תאבון."

"אז לפחות תהיי בסלון".

הוא פנה לשם.

זה ממש יפתור משהו, שגם אני אהיה בסלון.

הלכה אחריו.

הוא התיישב לאכול. היא התיישבה גם.

הוא מילא לעצמו את הצלחת, ואז העביר לה את המגש.

"אמרתי לך שאין לי תאבון". שמעה את עצמה אומרת.

"כדאי שתנסי בכל זאת".

הוא העביר כף מלאה בתפוחי אדמה וגריסים לתוך הצלחת שלה.

שתלטן.

הוא אכל מהצ'ולנט.

עיניה שוטטו על ארון הספרים.

הוא אכל עוד.

כמה זה ילדותי, לחשוב שאפשר לחזור בכוח לשגרה.

הוא הרחיק קצת את הצלחת, מתח את זרועותיו לאחור, והביט בה.

"ברוך קל עליון, אשר נתן מנוחה." הוא התחיל לשיר. "לנפשנו פדיום משאת ואנחה".

הלוואי שזה מה שהיא הייתה מרגישה עכשיו.

תוך כדי שירה פתח את הזמירון. בדרך כלל הוא שר בעל פה.

סיים לשיר. דפדף.

שר גם 'דרור יקרא'.

היא מזגה לעצמה קצת מהמים.

"למה את שותקת כל הזמן?"

מה הוא רוצה שהיא תגיד.

"למה את לא עונה?"

"אין לי מה לענות."

"זה נראה לך נורמלי שאנחנו ככה יושבים בסעודת שבת?"

"לא."

"אבל זו את שלא מדברת ולא כלום."

מה אתה אומר.

"את בכוונה שותקת?"

"כשאני מדברת אתה כועס."

"תלוי מה את מדברת!"

"אם אני מדברת על התינוקת, אתה משתיק אותי". בבת אחת שמעה את עצמה מתפרצת. "מה אתה רוצה ממני? שאני אדבר על הצ'ולנט? זה מה שמעניין אותך? הוא ממש טעים. נכון? אז יופי. בוא נדבר עכשיו על כמה פפריקה יש בו, אם זה מה שיש לך בראש!"

"אפרת!" הוא הזדעזע.

"אני לא יכולה! אני לא יכולה!" היא צעקה. ואז קמה בחרדה, והתיישבה בבת אחת.

הבטחת לעצמך שבחיים לא תדברי ככה לבעלך.

אמא שלך לפחות לא צועקת.

"אפרת, תרגעי!"

היא סגרה את פיה בכוח עד ששפתיה לחצו.

אחר כך לקחה ברכון.


"אני יוצאת." היא אמרה לו ליד הדלת הפתוחה.

"מה? לאן?"

"סתם. להתאוורר".

הם יוצאים לפעמים לטייל בשבת בצהרים, ביחד. "בסדר. את לא לוקחת מעיל?"

"לא קר עכשיו." ידה הייתה על ידית הדלת.

"תהני".

היא סגרה את הדלת.


כשסיפר לה על היום שנקבע למפגש אצל ההורים שלו בחול המועד סוכות, היא מתחה את שפתיה לחיוך מאומץ שעד חודשיים קודם לכן לא הכיר. 

"יופי." רק אמרה. אחר כך סיכמו שהיא תכין גלידת תות למנה האחרונה.

הזוגות האחרים כבר היו שם כשהם הגיעו. הבנים של חיה השתוללו בחדר הילדים. "ברוכים הבאים." אמא שלו קיבלה את אפרת בחיבוק עדין.

"ברוכים הנמצאים!" הוא חייך לכולם. "גוט מועד! גוט מועד!"

"הגלידה נראית מהמם!" חיה הסירה את נייר הכסף כדי להציץ.

אפרת חייכה מעט.

יעל, גיסתו, הכניסה לסלון את עגלת התאומים, עם בן השנתיים והתינוקת שנולדה לא מזמן.

"תיטלו ידיים". אמא שלו בקשה.

שרשרת הכסף הארוכה שהוא הכין פעם, נצנצה על הסכך הירוק. בקיר המרכזי היו הקישוטים מסודרים בסדר הקבוע. השולחן החגיגי היה ערוך לסעודה. אפרת הצטרפה לאחיותיו בסלון.

"אתם חושבים שבסוף יהיו בחירות שלישיות?" יהושע היה מוטרד מהתסבוכת הפוליטית.

"האזרחים לא יסכימו." אמר בני בכובד ראש. "אין תקציב לזה".

"לא קשור אם יש תקציב או אין, ואם מישהו מסכים או לא." שלוימי מילא את צלחתו בסלט חצילים. "לנתניהו אין סיכוי להקים ממשלה. השאלה אם לגנץ כן".

יהושע טען שאין מצב. אבא שלהם ביקש שידברו בדברי תורה. שלוימי התרגז בשקט, שעד שנפגשים, מותר לפטפט פעם.

הוא הניח לקולות לחלוף לידו. הקולות שלהם; הזורמים, המפטפטים, המתעצבנים, המפייסים. קולות אחרים. לא רק הוא ואפרת הנאבקים באסון שלהם. מה איתה באמת עכשיו?

שולמית נכנסה לסוכה עם מגש של בלינצ'עס. "איך בסלון?" שאל אותה.

"בסדר. מצוין". היא הביטה בו בלי להבין. אחר כך הניחה בלינצ'עס בצלחת של אבא.

שלוימי חיפש מלחיה.

"אני אביא." הוא התנדב, מנצל את ההזדמנות לעבור בסלון כאילו במקרה. 

אפרת ישבה שם בין חיה לשולמית. היא חייכה אליו. נראה שגם לה הביקור עושה טוב.

משהו בקנה הנשימה שלו השתחרר.

לקח את המלחיה מהמטבח וחזר לסוכה. כמה שהם היו צריכים את פסק הזמן הזה, הוא ואפרת.

אלחנן ובני דנו על דין לבוד בסוכה, יהושע ושלוימי התווכחו על הסיכוי לבחירות שלישיות. אבא התחיל לשיר והאחרים הצטרפו אליו. דובי נעץ את המזלג שלו בבלינצ'ע, כשהבחין בתזוזה ליד דלת הסוכה.

בלע במהירות וקם.

"קרה משהו?"

"בוא נדבר בהול".

הלך אחריה.

"אני לא מסוגלת." לחשה לו.

"למה את לא מסוגלת?"

"אני לא יכולה לראות את התינוקת של יעל."

"אז אל תסתכלי עליה."

"מה זה קשור. זה לא יעזור."

"אני – מה אפשר לעשות?"

"לא יודעת. אני לא יכולה לשבת שם."

"אולי תעברי מקום".

"זה לא יעזור."

מה הוא אמור לעשות עכשיו.

מבטה שוטט בין דלת המטבח לדלת הכניסה.

"את רוצה ללכת הביתה?"

"כן. אתה יכול להשאר."

"את - בטוח שאי אפשר שתשארי עוד קצת?"

"לא." היא ניגבה את עיניה באצבעות. "סליחה, דובי. אני לא מסוגלת."

"אולי בכל אופן תחכי קצת. אולי ההרגשה שלך תשתפר?"

היא רק נענעה את ראשה לשלילה.

חזר לסוכה. אחר כך לסלון.

התנצל בשביל שניהם. סיפר שהיא אינה מרגישה טוב. ספג את הדאגה בפניה של אמא, את סימן השאלה של אבא, את החקירה בעיניה של חיה, אמר גוט מועד וגוט מועד, ושהכל בסדר, וגוט מועד.

יצאו.

רק בחוץ חשב שיכול היה לפחות לקחת מגלידת התותים, ובעצם גם מהבשר ומהפשטידות. שוב לא יהיה להם מה לאכול בבית.

המזגן באוטובוס לא פעל. היה חם, ופקוק, ועמוס באנשים. אפרת בהתה בחלון. פעם – פעמיים ניסה לפתח שיחה, אחר כך השתתק גם הוא.

בבית אפרת נרגעה, והוא התאמץ לא לחשוב על מה שממשיך עכשיו בבית הוריו. פרס עוגה שקנה בערב החג, הכין לשניהם כוס קפה. הפעיל מוזיקה. 

אחר כך הרגיש שהיא לא במקום, וכיבה אותה.

תתאזר בסבלנות, אמר אז לעצמו. צריך רק לעבור את התקופה הקשה הזו. 

אפרת עוד תתאושש. יהיו לכם ילדים אחרים. היא שוב תהיה שמחה.


אחר כך באו ימים אחרים.

שבועות רגועים יותר.

היה נראה שעיקר ההתמודדות מאחוריהם.


הוא התיישב ליד השולחן. פתח ספר.

עיניו עברו על פני המילים, מבלי שקלט את משמעותן. לאן אפרת הלכה.

לאן כבר יכול להיות. סתם להסתובב בחוץ. דווקא טוב, אם זה יעזור לה להירגע.

אבל למה.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.