פרק 6: לא כמו.


1 דקות קריאה
15 Feb
15Feb

ארבע ילדות בשמלות קטיפתיות תואמות רצו בצהלות צחוק בכביש. מעבר לרחוב הלכה בנחת משפחה גדולה. אחד מהילדים שלהם נאם משהו בתנועות ידיים נלהבות. כולם צחקו.

אפרת התישבה על ספסל.

הפעם האחרונה בה טיילה כאן עם דובי, הייתה בשבת בצהרים, לפני הלידה, כשהם דברו על שמות לתינוקת. היא אמרה לדובי שהיא לא רוצה לקרוא יוכבד, על שם סבתא שלה. היא לא הסבירה באמת למה, רק אמרה שאינה אוהבת את השם. דובי הציע שיקראו הדסה, על שם סבתא שלו. השם הזה סתם כך לא מצא חן בעיניה. היא תהתה מה בעצם הענין לקרוא על שם נפטר. זה גורם לעילוי נשמה?

דובי טען שלא, רק שלדעתו זה נוהג יפה, וגם סוג של המשכיות לדור הקודם, אבל תלוי מה היא רוצה, כמובן.

חשבה אז שאולי כדאי אלישבע, סתם כך כי זה שם שנשמע טוב ולא מדי נדוש. דובי לא התנגד, אבל הציע שיחפשו שם עם משמעות שהם מתחברים אליה.

מה כל זה משנה.

היא נשענה על הספסל בידה האחת.

אחרי האסון דובי היה שונה כל כך ממה שהוא עכשיו.

פשוט נמאס לו?

כנראה.

או שלא.

אבל למה.

כל כך קשה רק להקשיב?

זה לא משנה, אסור לך לדבר אליו כמו שדברת.

אסור לך ממש.


הבת מצוה של אחותה, מיכל.

היא עצמה הייתה ילדה בת תשע, כמה התרגשה שמיכל כבר הגיעה לגיל הזה, של הגדולות.

הן הזמינו בנות דודות. תכננו ערב יפה. אמא שלה הכינה מצגת, טרנד שהיה אז בקושי בתחילתו. בערך באחת עשרה התפזרו כולן, רק סבתא עדיין לא הלכה.

אבא שלה, שלא נכח במשך הערב, הגיע הביתה.

"איך היה?" הוא שאל את מיכל.

"טוב." מיכל הייתה מאושרת.

אפרת בדקה האם הוא מחייך, ואז רצה אליו. הוא חיבק אותה והמשיך לדבר עם מיכל מעל ראשה.

"מה היה טוב?"

"הכל."

ידו של אבא עדיין חיבקה את כתפה של אפרת כאשר ניגש איתה לשולחן החגיגי שעמד בצד. אמא עיצבה אותו בגווני בורדו – כסף. חלק מזה עדיין נשאר.

"למלא לך צלחת, אבא?" מיכל הציעה.

"זה בסדר." אבא כבר מילא כף מהקערית הכמעט מלאה של האטריות המוקרמות. "לא היה צריך להכין כל כך הרבה."

"קל להיות חכמים לאחר מעשה." אמא השמיעה מיד.

"בסדר, רק אמרתי." קולו של אבא היה קר.

"רק אמרת. דברים אחרים שהיה מתאים להגיד – לא אמרת."

"מספיק כבר עם זה!" הצלחת של אבא נשמטה על השולחן. כמה מהאטריות התפזרו.

"אולי פשוט תקשיב פעם, ותבין שזה לא 'זה'." הקול של אמא רעד. "לא חכמה להגיד 'זה', במקום לנסות להבין. זה לא כל כך מסובך, אם רק היית רוצה."

אבא נכנס אל אחד החדרים הפנימיים.

יפי הקטנה רצה לזרועותיה של אמא.

סבתא אספה את הצלחות הנקיות מהשולחן. אמא הלכה עם יפי למטבח. היא חזרה משם אחרי קצת זמן, ושאלה את סבתא האם היא ראתה איזו מתנה יפה מיכל קבלה מדודה נאוה.

ואז גם מיכל דברה קצת.

קצת.


הילדות בשמלות הקטיפה נעלמו בעיקול הרחוב. חתולה התגלגלה בשמש, על הגדר שליד המדרכה ממול.


היא הייתה אולי בת עשר, כשסבא התאשפז בבית החולים. אבא שהה איתו שלושה ימים ברציפות. היא הייתה קטנה מכדי להבין שגם אבא במצוקה. כשהוא חזר, רק שמחה שהוא שוב בבית.

הוא ואמא דיברו בסלון עם דלת סגורה. היא חיכתה שיסיימו ושהיא תוכל להכנס לאבא, אבל אז שמה לב שמיכל עצבנית, ופתאום קלטה שאבא כועס שם, בפנים. שמעה אותו מתרגז שאמא לא מתחשבת בו, שהוא לא יכול עם הטענות האלה כבר, שדי כבר להרוס את החיים, שמגיע לו לפחות כמה שעות של שלווה כשהוא חוזר הביתה אחרי לילות בבית חולים.

אחר כך אמא יצאה מהמטבח והלכה לחדר שלהם, ואבא סגר בכוח את הדלת של הסלון. הוא נשאר בפנים עוד הרבה זמן.


מכונית מתקרבת נשמעה מכיוון רחוב מירסקי.

רכב לבן, שלט של 'שערי צדק' על השמשה הקדמית. רופא/ה בתפקיד.


שנה אחת הם בכל זאת נסעו לטיול בקיץ, לשיט בקישון. אבא שכר רכב גדול, למרות שאמא התרגזה שלא סוף העולם אם יסעו אחד מעל המותר, ושדי כבר עם הקפדנות המוגזמת הזו. אבא ואמא קצת פטפטו בהלוך סתם. אחר כך אבא פתח חדשות, ואז שוב הם דיברו. אחר כך היא נרדמה לכמה דקות, והתעוררה, כי אבא צעק שנמאס לו, ודפק על ההגה, ולא הסכים לדבר עד שהם הגיעו לנחל.


כמה פחדה מלילות הסדר. ששוב יקרה משהו באמצע 'מגיד', שאמא תפגע ותכעס ב'שולחן עורך', שאבא יתעצבן. שנה אחת חשבה שאולי תגיד להם, שתבקש מהם שבליל הסדר לא יריבו. שיהיה אצלם חג שמח כמו אצל כולם. אבל כשרק התחילה לדמיין איך זה אולי יהיה, איך זה יכול להיות לדבר איתם על המריבות, נבהלה. התביישה שהיא רעה, שיש לה כאלה מחשבות.

רק כששימי בא, עם שפרה, אחרי שהתחתן, הם נזהרו יותר. בעיקר בהתחלה.

למה מה ששפרה תחשוב, היה חשוב יותר?

אויש. די. אל תהיי מצחיקה.


איך דאגה לפני השבת הראשונה של דובי אצלם. אמא ויפי חשבו שהלחץ שלה סתם. לחץ של כלה. רק למיכל העזה להגיד קצת. איך פחדה ממה שיהיה בשבת, מה דובי יקלוט, מה הוא יחשוב.

הבטחת לעצמך שאצלך יהיה אחרת לגמרי.


עד היום היה אחרת לגמרי.

אפילו בחודש האחרון.

והנה.

הרחוב היה ריק. עצמה לרגעים את העינים, שמש חורפית על פניה. היא צריכה את המיטה שלה עכשיו. צריכה לשכב בשקט.

אבל מה יקרה אם תחזור. מה עוד ייפלט ממנה.

ולמה דובי ככה.

למה הוא מתרחק כשהיא הכי צריכה אותו.


ילד נסע על בימבה ברעש באמצע הכביש. היא פקחה את העינים.

איך זה קרה לה.

למה לא הצליחה לעצור את עצמה.

איך תעבור את החודשים שלפניה. עוד שבעה וקצת פחות מחצי, ורק פנים של תינוקת אחת מול עיניה.

אילו דובי רק היה מבין אותה.

למה בכל פעם שהיא משתפת אותו במה שהיא מרגישה – הוא מתרחק.

אז אל תדברי על התינוקת.

מה?

היא מצמצה.

היא תשלים עם כך שדובי לא רוצה לדבר על התינוקת. היא לא תדבר. הוא לא יתרחק ולא יפגע בה. הם לא יריבו.

זהו?

כן.

היא קמה מהספסל.

זה לא צריך להיות ככה.

אז זה לא צריך. יש דברים חשובים יותר.


"התאווררתי קצת." היא ענתה לדובי ששאל איפה הייתה, וקצת חייכה.

"מצוין." הוא לא היה נראה רגוע. "הכל בסדר?"

"כן." הססה לרגע, אבל עדיף שתגיד. "סליחה על מה שאמרתי לך קודם."

"זה בסדר."

הוציאה חלוק מהארון. איזה בסדר. בשבילו הכל בסדר אם היא שותקת. פתרון גאוני.

זהו. החלטת.

הוא נשאר ללמוד בסלון. היא נכנסה למיטה. סדרה את הכרית. אם לא שבת עכשיו, הייתה יכולה לפחות להתקשר למיכל. ביום שישי ניסתה להשיג אותה, אבל לא היה מענה.

משכה את השמיכה מעל לראשה.

עצמה את העינים.

פקחה לתוך החושך.

שוב זה מציף אותה.

עריסת התינוק הקטנטנה המתחממת כמו בהבטחה המובנת מאליה, אמא שלה שמעודדת, הדולה שמרגיעה שעוד רגע הכל יהיה בסדר, התחושה שהיא כבר לא מסוגלת –

ואז החיים החדשים שהגיחו.

תחושת הקלה עמוקה.

בכי של תינוקת רכה,

אל תחשבי על זה. אל תחשבי.

למה לא החזיקה אותה.

למה. למה. למה.

"כבר תבואי לאמא." אמרה אז המיילדת לתינוקת שלה, הצווחת. "איזו תינוקת מושלמת!"

אמרתי לך לא לחשוב על זה!

בתחיית המתים התינוקת תחזור אליה?

מה היא יודעת איך תהיה תחיית המתים, ומתי.

כואבות לה הידיים.

דמעות שטפו את פניה מתחת השמיכה. היא נשכה את השמיכה, חונקת התייפחות.

דובי לא יבין למה היא בוכה. למה שוב. למה עכשיו.

אם רק היה מקשיב לה, אם רק הייתה יכולה לשתף אותו.

כמו אז, בימים שאחרי.


כשהתעורר משנת הצהרים, אפרת ישנה.

פניה היו אדומות. שמיכה כיסתה חלק מהן. שכבה על הצד. ידה האחת מתחת ללחיה, במין תנוחה מוזרה.

נשימותיה היו עמוקות. כאילו נכנסה לשלווה.

הלוואי.

דובי נעל את נעליו בשקט, קשר במהירות את השרוכים. כשהרים את ראשו – גילה שהיא מסתכלת בו.

לרגע קצרצר נפגשו מבטיהם. היא עצמה מיד את עיניה חזרה.

הוא קם בבת אחת.

איך התעוררה ככה. לפני רגע ישנה עמוק.

אבל מה זה המבט הזה, הקצר, המתעלם, עצימת העיניים המהירה.

הוא עמד והסתכל עליה. עיניה המשיכו להיות עצומות.

אז בסדר, אם היא כאילו ישנה, אז הוא ילך עכשיו לתפילת מנחה בלי להגיד לה שלום.

יצא וסגר בשקט את הדלת.

בחוץ הייתה רוח קרה. הוא הידק את צווארון המעיל. למה אפרת ככה? זה מה שצפוי להם עכשיו במשך כל ההריון? עליות וירידות של מריבות?

היו שריחמו עליו בפעם הקודמת, כשחודשיים וחצי אחרי החתונה, הם כבר חיכו לילד, אבל היה להם דווקא בסדר, ואפילו שמח. אפרת הרגישה די טוב, והציפייה קישרה ביניהם. הם התרגשו ביחד.

ועכשיו.

כמה אפרת מרירה. אפילו בתקופה הקשה של אחרי האסון היא לא הייתה כך, גם לא אחרי התקפי בכי, וגם לא בימים שבקושי תפקדה. היא הייתה אז עצובה ושבורה, אבל לא כועסת. לא עליו.

ובטח לא מתפרצת.

הוא ירד אל הכביש.

איך יכול להיות שדווקא ההריון גורם לה להיות עצובה יותר?

אלה כנראה ההורמונים. חייב להיות. למרות שאפרת מתעצבנת אם הוא אומר זאת.

הוא צריך להיות סבלני יותר, להבליג. אין ברירה.

גם התקופה הזו תעבור.




לתגובות על הפרק: שרי - gmail.com@7649044

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.