פרק 7: הנצחה


2 דקות קריאה
07 Mar
07Mar

כשחזר מתפילת מנחה, היה השולחן ערוך. אפרת קמה לקראתו מהספה, נראית מעט חיוורת.

"מה נשמע?" שאל.

"ברוך השם." היא חייכה קצת.

היא שמה גם בצלחת שלה מהסלטים, טעמה מהם מעט. תודה להשם. היא יוצאת מהמצב שבו הייתה בצהרים.

איזו שיחה הוא יכול להתחיל, בלי דברים שיתפוצצו.

הוציא מהארון חומש שמות. "יש משהו מענין בפרשה." אמר תוך כדי דפדוף. "בני ישראל נתונים בצמא. במקום להתפלל על מים, הם פונים למשה רבינו בתלונה. למה הם לא פשוט מבקשים מהשם, או מבקשים ממשה רבנו שיתפלל?"

היא הנהנה.

הוא המשיך והסביר. היא רק הקשיבה.

בסדר. אין מה לעשות. לא הגיוני לצפות שהיא תפטפט עכשיו כמו תמיד. העיקר שהיא מתחילה לחזור לעצמה. נשק את החומש והחזיר לארון. התחיל לשיר 'הטוב כי לא כלו רחמיך'. דמעות כמעט עלו בעיניו. שמח שרק כמעט. החיים שלהם חוזרים למסלול. בחסד השם. הציפיה לחיים חדשים, וההרגשה של אפרת שמשתפרת.


אפרת הכניסה את חצי החלה שנשארה לתוך שקית ניילון, והניחה בסלסלת הלחם. היא צריכה לתפקד כרגיל, גם אם זה ממש קשה לה. אולי אחר כך היא גם תרגיש טוב יותר, אבל בכל מקרה צריך שהבית יתנהל כמו תמיד. בסוף זה מה שיחזיק אותם.

היא חזרה לסלון, והורידה את הסלטים מהשולחן. אם דובי היה מקשיב לה, לא הייתה נאלצת להתאמץ כל כך כדי לשתוק, כדי לחייך.

כל כך הרבה דברים רצתה להגיד לו, והכריחה את עצמה שלא לומר. הענין הוא שנראה שטוב לו ככה. טוב לו שהיא פשוט יושבת ושותקת, והוא מדבר ושר לעצמו. ככה הוא רוצה אותה תמיד? שותקת ושותקת ואז החיים טובים?

חצי שנה בדיוק.

כמה אחוזים מהיילודים מפתחים מצוקה נשימתית קריטית בדקות שאחרי הלידה? או גם מצוקה לבבית, בעצם. לא משנה. כמה מהיילודים נכנסים לסכנת חיים קריטית אחרי הלידה, בלי שידעו כלום קודם? אמא תגיד שאין טעם בכיוון המחשבה הזה. שסיכוי אפסי שיקרה משהו דומה שוב.

למה אין טעם? היא צריכה לדעת.

כמעט אמרה את זה לדובי. אם הייתה אומרת, הוא היה עונה באיזו תשובה מאולצת, ורק מקווה שהיא תעבור לדבר על משהו אחר. אם היא הייתה ממשיכה ומסבירה לו איך הפחד גומר אותה עכשיו, הוא היה מעודד אותה, מנמק בהגיון את חוסר הסבירות ששוב יקרה להם אסון.

אפרת רוקנה את המגשיות האובליות לתוך הקופסאות. כן יש משהו מעודד בהסברים הרציונליים האלה, אבל אם היא ודובי היו מדברים, היא הייתה מרגישה צורך גם לשתף אותו במחשבות שלה על התינוקת, ואז הוא היה נאטם, והיא לא הייתה מצליחה לשלוט בעצמה, ואומרת לו שזה פוגע בה, ושוב הכל היה מידרדר.

היא ניגשה ללוח.

שבת יצאה לפני שמונה דקות. יש סיכוי שמיכל זמינה כבר?

'השיחה מועברת לתא הקולי'.

ושוב.

לפחות מיכל תראה שחפשה אותה.

אספה את המפה החד פעמית מהשולחן. טאטאה, הניחה על השולחן את הגביע, מיץ ענבים להבדלה. בשמים, ואת הנר הצבעוני הקלוע, ואז דובי חזר.

הוא חייך כשנכנס.

"איזה יופי שכבר ארגנת הכל."

לפחות הוא מעריך קצת את המאמצים שלה.

"אז הבדלה עכשיו, כן?" הוא שאל.

"כן."

אולי הוא פשוט רצה לשמוע אותה מדברת, לכן הוא שואל.

מה זה המצב רוח הציני הזה שאת נכנסת אליו?

הקשיבה להבדלה. ענתה אמן. אחר כך החזירה את הדברים למקום. הוא פתח גמרא והתחיל ללמוד בקול. כנראה בשבילה. הוא יודע שעושה לה טוב לשמוע אותו לומד.

אבל עכשיו היא צריכה משהו אחר.

שש ורבע.

לפני חצי שנה בזמן הזה העבירו אותה למחלקה. המיילדת שליוותה אותה הרגיעה אותה שהתינוקת תהיה בסדר בסוף. היא נאחזה במילים כאילו הן מצילות אותה, כאילו המיילדת באמת יכולה לדעת. מאחורי הוילון האמצעי שמעה תינוק בוכה, ואת אמא שלו, היולדת, מדברת אליו.

דובי התקשר אז לומר לה שהוא מצא מישהו שישיג להם קשר עם פירר. היא התאמצה לנשום. האחות שאלה אם היא צריכה משהו. היא בקשה שתקח אותה לתינוקת.

תפסיקי כבר. זה לא באמת עוזר לך עכשיו.

אפרת התיישבה על המיטה בחדר.

היא צריכה להדיח כלים.

לסדר את המטבח.

להכין שיעור במולדת על הנגב.

להתקשר לרחל, המחנכת של ז', לדווח שמרגלית הייתה צריכה להביא ממנה אישור חתום, וכבר פעמיים לא הביאה.

אוף.

ניגשה למטבח. רוקנה את הסיר של הצ'ולנט. התקשרה למיכל. עדיין כלום. התחילה לשטוף את הסיר. תינוקת בת חצי שנה יכלה להיות כאן היום, אם השם היה רוצה. איך זה שהיא לא יכולה לדבר עליה עם דובי, האבא שלה, של התינוקת.

חצי שנה, זה גיל שכבר משחקים על הרצפה?

היא הניחה את הסיר השטוף בחלקו.

חזרה לחדר.

הפעילה את המחשב. פתחה את התיקיה של שיעורים לבית הספר. נעצה מבט במסך.

מה אם היא כן תדבר עם דובי עכשיו.

ראית כבר מספיק פעמים שזה מרחיק אותו.

שמעה את קולו מתנגן מהסלון.

פתחה את התיקיה של שיעורי מולדת.

היא יכולה סתם כך להתקדם איתן בספר, כמו שרוב המורות עושות, אבל אז הן תשעממנה. אם היא רוצה שלפחות בכיתה הזו יהיה לה קל, כדאי שתכין להן משהו מענין.

אולי שכפול מצויר. הן מתלהבות כשהיא מציירת להן. היא לקחה דף ועיפרון לשולחן במטבח, שרבטה סקיצה חובבנית לגמל, ושמטה את העיפרון.

היא צריכה להתקשר לרחל.

חזרה לחדר, נשכבה במיטה.

קמה.

ניגשה לשיש והרימה את הסיר השטוף בחלקו.

הניחה אותו על השיש.

את משתגעת.

דובי למד בסלון.

אז זהו? זה נקרא שלום בית?

אולי אין לה כוח לשלום בית.

אולי היא לא מסוגלת. אולי בתוכה היא כמו ההורים שלה, ורק צריך שיקרו דברים כדי שזה יצא ממנה החוצה.

והנה, קרו דברים וזה יצא ממנה החוצה.

נעמדה ליד החלון בחדר. פתחה אותו. משב רוח קר נכנס. סגרה. דווקא אויר טוב בחוץ.

הוציאה מהארון את הסריג הסגלגל, ואת החצאית האפורה. התלבשה. הסתכלה בחלון. לא עומד לרדת גשם. שמה פאה. מעיל. הכניסה לתיק גם כרטיס אשראי. לא שהיא יודעת מה היא הולכת לעשות עם עצמה.

"אני יוצאת."

דובי הסתכל בה בהפתעה.

מבטו התעמעם כשקלט שהיא התארגנה ליציאה. "למה?"

"אני לא יודעת למה." הפה שלה הקדים אותה.

"אז למה את יוצאת אם את לא יודעת למה?"

"קשה לי להיות פה עכשיו."

הוא סגר את הגמרא בידו האחת, כשידו האחרת שומרת על הרווח שבין הדפים.

"מה קשה לך?"

"אתה לא מבין בעצמך?"

הוא פתח את פיו כאילו הוא רוצה להגיד משהו, ואז שב ופתח את הגמרא.

"להתראות." אמרה לו.

"להתראות." הוא ענה בלי להרים את ראשו מהדף.

הקור בחוץ היה עז משציפתה. הוציאה את הכפפות מכיס המעיל, ולבשה אותן תוך כדי הליכה. אחר כך ניסתה שוב מהפלאפון.

"אפרת?" אחותה ענתה לה. סוף סוף.

"כן, מיכל. ניסיתי להשיג אותך כמה פעמים."

"קרה משהו?"

"לא, רק היה לי חשוב לדבר איתך בגלל-"

"לא שומעים אותך טוב."

"זה בגלל שיש כאן רוח. חכי, אני אכנס רגע לאיזה בנין פה."

"זה דחוף?"

"אה... כן. זה דחוף בשבילי כי-"

"פשוט קשה לי לדבר עכשיו."

"אז אני אוכל להתקשר אליך אחר כך?"

"לא שמעתי מה אמרת."

"זה בגלל הרוח, רגע, אני כבר נכנסת -"

"אני לא מצליחה לשמוע, וגם קשה לי לדבר עכשיו. נדבר יותר מאוחר. טוב?"

אפרת נעצרה עם הטלפון הפתוח ביד.

"אני שוב לא מצליחה לשמוע אותך." קולה של אחותה בקע ממנו שוב. "אז נדבר אחר כך."

רכב בודד עבר.

מסך הפלאפון הואר ונכבה.

אפרת החליקה אותו לתיק.

מה היא תעשה עכשיו בחוץ.

איך את שומרת על שגרה. ממש כמו שהחלטת.

תשתקי.

קר לה. קר לה.

קו שלושים ושתים עצר בתחנה. עלתה עליו.

בפנים קר פחות.

שילת ישבה שם, בכסא סמוך לדלת האחורית. אוך, אין לה כוח עכשיו לאנשים.

"מה נשמע?" שילת שאלה אותה בחיוך.

טוב ששילת לא מעמידה פנים כאילו היא שקועה בתהילים או משהו. אפרת נשארה לעמוד לידה, פטפטה איתה קצת, אחר כך התיישבה בסוף האוטובוס. לפני הלידה שאלה את שילת האם יהיה אצלה מקום לתינוק נוסף. לא היה דחוף לסכם שום דבר, אבל יצא שדברו, והיא שמחה שכך. שמעה ששילת מטפלת מבוקשת, ושכדאי לתפוס אצלה מקום מראש.
לפחות שילת לא מסתתרת ממנה עכשיו.

שהיא תאמר לה עכשיו שבעוד שבעה וחצי חודשים, פלוס שלושה וחצי, היא שוב צריכה מקום לתינוק?

לא מצחיק. ואיזה 'שוב'. הלוואי ואמן.

האוטובוס עצר בתחנה. משב רוח נוראי נכנס. אפרת הדקה אליה את המעיל. למה לא לקחה צעיף. מה עובר עליה. מה היא ככה בחוץ.

את צריכה לחזור הביתה.

היא לא יכולה לשתוק כל הזמן.

איך היא תעבור את החודשים הללו. אולי באמת אחרי הלידה הכל כבר יסתדר מעצמו.

מה זה 'הכל יסתדר'? התינוקת לא תחזור אז לחיים.

הורים שכולים עוסקים בהנצחה. למה הם עוסקים בהשכחה?

היא אפילו לא יכולה להגיד לדובי את המילים 'הורים שכולים'.

אבל מה זה אם לא זה?

רוכב אופניים במעיל גשם הגיח מהצד. הנהג עצר בחריקה. אחר כך המשיך.

מה היא עושה עכשיו.

שתרד ותחזור באוטובוס בכיוון ההפוך?

מה יעזור לה לחזור. היא לא יכולה.

היא צריכה אולי לשבת באיזה מקום להרגע. או שלהסתובב יעשה לה טוב? אולי תכנס ותצא בחנויות. תקנה לה משהו.

האוטובוס עבר על פני קניון רמות. היא רק נעצה מבט ברחוב החשוך. מה היא עושה? הולכת ליעוץ בשלום בית? זה יעזור רק אם גם דובי יבוא. הוא יפגע אם היא תבקש ממנו. הוא גם יכעס נורא. ירגיש שזה נגדו, שהיא עד כדי כך לא מרוצה ממנו. או שהוא כן יסכים?

אבל אם לא, תשאר ביניהם רק הידיעה שהיא רצתה שהוא ילך לייעוץ. זה עוד יותר ירחיק ביניהם.

אבל מה כן?

היא נגמרת.

למה מיכל לא חוזרת אליה?

כדאי שהיא תסע אליה עכשיו? לא. היא חייבת לתאם איתה קודם. חוץ מזה, היא באמת תספר למיכל מה שקורה לה עכשיו עם דובי?

זה לא פר.

והיא הרי גם לא ספרה לה על ההריון עדיין. דובי רוצה שהיא תחכה עם זה עוד קצת.

מורדות הליפתא נראו בחושך שבחוץ.

מה היא עושה.

היא צריכה שקט עכשיו. להיות עם עצמה. ושגם לא יהיה קר.

אולי תסע לרמדה? שם אפשר לשבת בלובי.

בתחנה המרכזית ירדה. אחר כך חצתה כדי להגיע לרכבת הקלה.

תחנה אחת אם היא זוכרת נכון, ואז קרית משה, ואזור המלונות.

את משוגעת.

לא. היא לא משוגעת. היא פשוט חייבת להיות עכשיו לבד.

בתחנת הרכבת שוב היה קר נורא.

*3* על המסך.

רעדה מקור עד שהגיעה הרכבת. עלתה, וירדה בקרית משה.

הרוח הנוראית חדרה גם מבעד למעיל. איפה המלונות כאן? לקח לה רגע לקלוט ולהתחיל ללכת. הפלאפון שלה לא צלצל בכל הזמן הזה.

את רוצה שדובי יצלצל?

כן.

אמור להיות לו אכפת שהיא הלכה. הוא אמור לרצות להבין למה היא במצוקה. זו לא רק הבעיה שלה.

אבל אם יצלצל, מה תאמר לו?

היא משתוקקת לדבר איתו על התינוקת. היא מתה מגעגוע. חייבת שהם יוכלו לדבר על זה.

אבל איך תסביר.

היא כל כך זקוקה לו.
מייחלת שהוא יקשיב, שהוא יבין מה שהיא מרגישה עכשיו, שיהיה לו אכפת.

אבל כל מה שתאמר – ירחיק אותו.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.