פרק 8: בלובי


1 דקות קריאה
21 Mar
21Mar

היא חצתה רמזור, ועוד אחד. ממה שהיא זוכרת, רמדה הוא בקצה. היא ביקרה כאן את מיכל, בביכורים, אחרי שדידי נולד, כשבית ההחלמה עוד היה כאן בבנין.

היא תכנס לבנין השני של רמדה.

את לא עושה עכשיו שטויות בגלל ההורמונים?

לא. וזה לא שטויות.

חייבת למצוא פתרון לפני שתשתגע.

הבהונות כאבו לה כשירדה בירידה התלולה. הייתה צריכה לנעול נעליים נוחות יותר. מה באמת היא הולכת לעשות עכשיו?

לשבת ולחשוב.

היא שפשפה את זרועותיה כדי להתחמם מול הרוח העזה, אבל עדיין רעדה מקור.

פתחה את דלת הלובי.

שקט.

אף אחד חוץ ממנה. אף אחד אחר מוזר שיצא מהבית בשביל לשבת לבד.

זכותך. תעשי מה שטוב לך.

אם היא תשב עם הפנים לדלת, כל אחד שמגיע יראה אותה. אם היא תשב עם הגב, היא לא תראה מי נכנס. מישהו שמכיר אותה אולי יראה אותה, והיא אפילו לא תדע.

פסיעותיה נבלעו בשטיח העבה. היא התיישבה על כורסה מרופדת בצבע טורקיז שהייתה מסובבת לצד. כך תוכל לראות אם מישהו יכנס, ותוכל גם להסתיר את פניה, אם תרצה.

מה קורה לה. בשביל מה באה לכאן בכלל.

את חייבת לחשוב מה לעשות.

מסך הפלאפון היה עדיין חשוך. דובי עדיין לא התקשר. הוא כועס שהיא יצאה? אבל למה שיכעס. זכותה לצאת קצת. גם לא היה נראה שמידי אכפת לו.

אולי מיכל עכשיו פנויה יותר. היא תנסה שוב.

לא. אין תשובה.

אולי בגלל שהקו לא היה ברור, מיכל לא שמעה שהיא אמרה לה שזה דחוף. היא כנראה משכיבה עכשיו את הילדים. אבל אולי בכל זאת יכולה לדבר איתה כמה דקות.

היא חייגה שוב.



דברים טובים עולים כסף.

המשך הפרק למנויות פרימיום בלבד, בתשלום של פחות מ - 4.50 למגזין חודשי מפנק!

רוצה גם להשקיע בעצמך?

ניתן להצטרף כאן.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.