פרק 8: בלובי


1 דקות קריאה
21 Mar
21Mar

היא חצתה רמזור, ועוד אחד. ממה שהיא זוכרת, רמדה הוא בקצה. היא ביקרה כאן את מיכל, בביכורים, אחרי שדידי נולד, כשבית ההחלמה עוד היה כאן בבנין.

היא תכנס לבנין השני של רמדה.

את לא עושה עכשיו שטויות בגלל ההורמונים?

לא. וזה לא שטויות.

חייבת למצוא פתרון לפני שתשתגע.

הבהונות כאבו לה כשירדה בירידה התלולה. הייתה צריכה לנעול נעליים נוחות יותר. מה באמת היא הולכת לעשות עכשיו?

לשבת ולחשוב.

היא שפשפה את זרועותיה כדי להתחמם מול הרוח העזה, אבל עדיין רעדה מקור.

פתחה את דלת הלובי.

שקט.

אף אחד חוץ ממנה. אף אחד אחר מוזר שיצא מהבית בשביל לשבת לבד.

זכותך. תעשי מה שטוב לך.

אם היא תשב עם הפנים לדלת, כל אחד שמגיע יראה אותה. אם היא תשב עם הגב, היא לא תראה מי נכנס. מישהו שמכיר אותה אולי יראה אותה, והיא אפילו לא תדע.

פסיעותיה נבלעו בשטיח העבה. היא התיישבה על כורסה מרופדת בצבע טורקיז שהייתה מסובבת לצד. כך תוכל לראות אם מישהו יכנס, ותוכל גם להסתיר את פניה, אם תרצה.

מה קורה לה. בשביל מה באה לכאן בכלל.

את חייבת לחשוב מה לעשות.

מסך הפלאפון היה עדיין חשוך. דובי עדיין לא התקשר. הוא כועס שהיא יצאה? אבל למה שיכעס. זכותה לצאת קצת. גם לא היה נראה שמידי אכפת לו.

אולי מיכל עכשיו פנויה יותר. היא תנסה שוב.

לא. אין תשובה.

אולי בגלל שהקו לא היה ברור, מיכל לא שמעה שהיא אמרה לה שזה דחוף. היא כנראה משכיבה עכשיו את הילדים. אבל אולי בכל זאת יכולה לדבר איתה כמה דקות.

היא חייגה שוב.

"כן, אפרת." מיכל ענתה לה, נשמעת קצת יגעה.

"את יכולה לדבר עכשיו?"

"אה... כן. איך את מרגישה?"

"ברוך השם." מה מכל זה היא יכולה עכשיו לספר.

"מה קורה?"

"די קשה לי עכשיו." המילים רטטו בגרונה מבלי שרצתה. "אני כל הזמן חושבת על התינוקת, ו-" היא בלעה את רוקה.

"זה באמת נשמע ממש קשה."

"זה לא רק זה." אפרת נאבקה בדמעות שהציפו את עיניה. "אני מרגישה שלדובי קשה עם זה שאני ככה." מה פיר שהיא תספר מכל מה שקרה. "אני - - אני לא יכולה עם איך שהוא מגיב לזה."

אף קול לא נשמע מעבר לקו.

השניות התקדמו על מסך הפלאפון.

"מיכל?"

"כן. אני שומעת אותך. סליחה."

אפרת מצמצה.

אדם מבוגר נכנס, נושא מחשב נייד. הוא חלף על פניה, בדרכו לחלק הפנימי יותר של הלובי.

"זה באמת מאד קשה." מיכל עסוקה עם משהו אחר, או שזה רק נדמה לה?

"כן. מאד."

בכי עמום של ילד נשמע מעבר לקו.

"את באמצע עם הילדים?"

"לא. זה בסדר. מנחם משכיב אותם עכשיו. מה אמרת?"

"אה... לא שמעת? בקשר לדובי."

"כן. את זה שמעתי. חשבתי שאמרת עכשיו עוד משהו."

"לא אמרתי עוד משהו." הבכי מעבר לקו התחזק. זה אפרים? יוכי? אולי דידי?

"את לא יכולה לדבר עכשיו?"

"אולי באמת עדיף שלא."

"טוב, אהמ.."

"להתראות." מיכל ניתקה תוך כדי שהשמיעה את המילה.


האיש המבוגר התיישב. הניח את המחשב על שולחן העץ העגול, ושקע לתוכו.

הפקידה צחקה בשיחת טלפון.

רעש של משאית חולפת נשמע מבחוץ.

הפלאפון שלה צלצל.

לא מיכל.

דובי.

אולי בכל אופן אכפת לו.

"אפרת, מה קורה?"

"ברוך השם, בסדר."

"איפה את?"

"אה... בחוץ."

"איפה בחוץ?"

מה היא יכולה להגיד. "אני... אני אחזור עוד מעט. בסדר?"

"אבל איפה - - טוב, בסדר."


השעינה את המצח שלה על כף ידה. התאמצה לנשום.

מה היא עושה עכשיו?

למה מיכל ככה?

היא לא קלטה שהיא במצוקה?

או שאין לה כוח כבר. אולי היא לא יכולה להיות בשבילה בלי סוף. יש לה את היום-יום שלה.

מה היא עושה עכשיו. שתצא ותלך לרכבת הקלה ותסע הביתה חזרה?

לא. את לא יכולה להמשיך ככה עם דובי.

אבל אין לה איך לצאת מהמצב הזה.

דובי נשמע קצת עצבני בטלפון. כל מה שהיא תגיד לא יעזור.

יש מצב שאם מיכל הייתה יודעת שהיא בהריון, גם היא הייתה חושבת, שהיא, אפרת, אמורה רק לשמוח.

לא. אין מצב. אפרת הייתה מבינה, לפחות קצת יותר.

טוב די. היא צריכה לחזור הביתה. אין מה לעשות.


בחורה באיפור עדין הדפה את דלת הכניסה.

אפרת לחצה את מצחה בכפות ידיה. אולי פשוט תשאר כאן. תשב פה עוד כמה שעות.

ואז –

היא לא תרגע עוד כמה שעות. זה לא ענין של להרגע. הלוואי שהייתה יכולה לישון כאן. לעלות למעלה לאחד החדרים, ולישון. יש לה כאן כרטיס אשראי, ו–

וואו, מה עובר עליך. את לגמרי מאבדת את הכיוון!

הם אף פעם לא רבו ככה, דובי והיא. מה זה 'ככה'? – הם לא רבו בכלל.

חשבת שאת בטוחה ממה שקורה אצל ההורים שלך. טיפשה.

אני לא יכולה לחזור הביתה.

קמה מהכורסה. התיישבה.


דלת הלובי נפתחה שוב.

בחור בכובע וחליפה נכנס. עניבה חגיגית, פנים נרגשות מעט. הבחורה בכורסה הבהירה הזדקפה, חייכה לעברו.

הטלפון שלה צלצל.

לא דובי. אמא.

בהתה במסך המרצד.     

אין לה כוח לדבר עכשיו.

אבל מה אכפת לה. סתם לדבר.

"אמא?"

צליל ניתוק.

שתברר כמה עולה כאן חדר ללילה? בטח יקר בטרוף. וגם אם היה בחינם -

את משוגעת.

אף אחד לא לוקח חדר לבד ללילה, כדי לא לריב עם בן הזוג שלו. זה לא רק נשמע מטורף. זה באמת מטורף.

לא בטוח.

די כבר.

את חייבת לתפוס את עצמך.

הבחור אמר משהו. הבחורה חייכה. היא ענתה. הוא הקשיב.

אפרת הסיטה מהם את עיניה.

'החיים זה לא מה שאת חושבת.' היא רצתה לומר לבחורה שישבה שם, נינוחה ומחייכת. "את מתחתנת, ואת חושבת שיש לך חבר ותמיכה. אחר כך את מגלה שאת לבד, אבל ביותר גרוע. את מוצאת את עצמך מחכה ללידה, ואולי מאבדת תינוק, ואולי עוד דברים, והבחור הזה, שעכשיו אולי נראה לך חכם וטוב, יכול לרצות ממך שרק תהיי רגועה וזורמת ושתקברי כל מה שמפריע לו."


חצי שעה עברה מאז שאמרה לו שהיא חוזרת.

למה היא ככה.

מה רע לה איתו.

הוא סגר את הגמרא, ולקח ליד עיתון. גם עכשיו לא הצטרפו המילים לרצף אחד בעל משמעות. במה הוא עושה רע לאפרת.


הוא היה איתה אחרי הלידה כמעט כל הזמן, אפילו בלילה. אפרת התחננה לצוות שיאפשרו לו להשאר עוד. הם הבינו את המצוקה שלה. לא היה עומס במחלקה, כך שאפרת הייתה לבדה בחדר. אפשרו לו להשאר.

לא לגמרי ידע במה נוכחותו עוזרת. אפרת בכתה ובכתה. לפעמים היה הבכי שלה מפסיק בפתאומיות, ואז שוב. הוא היה לידה כל הזמן, לא ידע מה לעשות עם עצמו. לא ידע מה לומר. לרגעים גם היה לו קשה לנשום. השתוקק לצאת קצת. לקחת אוויר גם בחוץ. לא לספוג ללא הרף גם את היגון העמוק שלה.

אבל הוא נשאר איתה כמעט ללא הרף. כשהלך לתפילה בבית הכנסת של בית החולים, ראה איך אפרת מצפה לו שיחזור, והבין שהנוכחות שלו באמת מקלה עליה. דאג לה גם למיץ טרי, למאכלים שתסכים לטעום מהם. המעט שיכול היה לעזור בו.

יומיים אחרי הלידה, כשחזר לחדר אחרי תפילת שחרית, שמע קולות של שיחה מאחורי הוילון, וכסא נגרר אחורנית. לרגע היה נדמה לו שמיכל, גיסתו, הגיעה שוב לבקר, אבל אשה שלא הכיר קמה מהכסא שלו.

"הנה בעלי." שמע את אפרת תוך כדי שהסיט את הווילון.

"אתה דוב? נעים מאד." האשה הרימה את עיניה ממסך הטלפון שלה. "אני דיצה, אני עובדת סוציאלית מטעם בית החולים. שוחחתי עכשיו עם אפרת. רציתי לפגוש גם אותך, אבל יש לי פה איזו קריאה דחופה. לצערי. אגיע לשוחח אתכם בהמשך הבוקר."

"תודה, תודה רבה." הוא רק הגיב בנימוס. לא ידע מה לומר.

"היא דברה איתי קצת." אפרת ספרה לו אחרי שהעו"סית התרחקה. "חשבתי שהיא תשאר לדבר גם איתך. אולי היא רוצה לדבר איתך בלי שאשמע." היא חייכה. החיוך הראשון שלה מהלידה, מהאסון.

לקראת הצהרים יצא מהחדר כדי לקנות לאפרת שוקולד. הוא חיפש את הקוד המתאים להקשה במכונה האוטומטית, כששמע מאחוריו: "אתה דוב טל?" זו הייתה העו"סית. "תוכל להחליף עכשיו כמה מילים?"

"כן, ברצון."

הוא קיווה שתוכל לעזור לו, שתגיד לו איך ייחלץ את אפרת מהבכי הבלתי נגמר שלה, מהמצוקה שלה שחנקה אותו.

"אל תלחץ מהתקפי הבכי של אפרת." אמרה לו העו"סית, כשפנו שניהם הצידה לשיחה. איך ידעה מה גומר את כוחותיו. "טוב שהיא מוציאה את הכאב בדמעות. עברתם אסון נורא, וזו טראומה לא פשוטה בשבילה. אם היא לא הייתה בוכה, אז היה צריך לדאוג. הבכי שלה הוא תגובה מתבקשת. הוא עוזר לה לנקז מעט מהחוויה האיומה שעברה."

"כמה זמן זה אמור להיות ככה?"

"זה לא 'אמור', זה ייקח כמה זמן שזה ייקח. אחר כך היא תחזור לעצמה. בעזרת השם יהיו לכם ילדים נוספים שיירפאו את הכאב הזה." העו"סית השתהתה לרגע. "זה תהליך קשה, אבל אי אפשר לדלג עליו. יש לה את התמיכה שלך, וזה מה שחשוב. אפשר ממש לראות איך הנוכחות שלך חשובה לה. תמיכה זוגית היא הדבר שמחזיק נשים במצב כזה. תמשיך ככה."


הוא חשב שהוא ממשיך ככה.

מה השתבש.

ואיך יהיה בו כוח עוד.

אין לו.

למה אפרת מאשימה אותו, כשהוא כל כך לא אשם? הוא עושה מה שהוא יכול. ולמה דווקא עכשיו היא ככה. כשהם מצפים לתינוק חדש, כשהתקווה לחיים שלמים וטובים כבר נוכחת. הם יכולים להיות משפחה שמחה ונורמלית. זוג עם תינוק. רק עוד חצי שנה בערך. ואחר כך עוד תינוקות, וילדים, בעזרת השם. והרי זה מה שגם אפרת רוצה. למה היא ככה?

הוא צריך להיות סבלן יותר. לא להיגרר אחרי המצוקה שלה.

הוא יתקשר אליה שוב.


"אפרת, איפה את?" ידעה שהיא חייבת להרים לדובי.

"סתם בחוץ."

"בשכונה?"

"לא."

"אז איפה?"

המשושים שעל השטיח התערבבו אלה עם אלה. היא נשכה את שפתיה.

"תגידי לי איפה."

"ברמדה."

"ברמדה?" הוא נשמע המום.

"כן. סתם בלובי."

"נסעת לשם כדי לקחת חדר? את רוצה לישון שם בלילה?"

"לא נראה לי."

באיחור של רגע קלטה שהוא שאל את זה בסרקזם.

"אפרת! אני בהלם. מה עובר עליך?

בלעה את רוקה.

"אני בהלם. את באמת רצית לקחת חדר ללילה? את רוצה לישון מחוץ לבית?"

"לא."

"אז למה את שם?"

האיש המבוגר סגר את המחשב הנייד שלו.

"למה את לא עונה?"

רכב צפר בחוץ. האיש הכניס את המחשב לתיק שלו וקם.

"תעני לי, אפרת. את כמעט בורחת למלון ללילה. לפחות תעני לי."

לפתע קלטה שקולו מלא כאב.

"אני לא בורחת למלון ללילה."

"אז תחזרי הביתה!"

היא בלעה את רוקה.

"אפרת!"

"בסדר."

"את חוזרת עכשיו?"

"בסדר."


הבחור אמר משהו. הבחורה צחקה.

זוג נוסף התיישב, זוג נוסף שנפגש.

למה היא כאן. היא כבר עברה את השלב הזה בחיים. כמה התרשמה בשעתו מדובי. איך אבא שמח כשהתארסה איתו.

באמת היה להם טוב. עד עכשיו.

אבל זו תמיד הייתה היא, שהתאמצה להתאים את עצמה אליו, שהחליקה כל דבר שאיים להסתבך. ונכון, גם הוא היה בסדר. אבל מה החכמה, אם הוא נהיה אטום דווקא כשהיא הכי צריכה אותו?

אבל בסדר. היא הולכת הביתה.


בתחנה של הרכבת הקלה היה קפוא. *1* הבהב על המסך. לפחות זה. רק דקה לרכבת. אבל אחר כך מרכזית, ולחכות לקו שלושים ושתים.

מה תעשה אם דובי יכעס כשתגיע הביתה? תתנצל? תסביר את עצמה?

לא יעזור שהיא תסביר. מבחינתו היא פשוט צריכה להמשיך הלאה.

איך היא נתקעה לכל החיים עם בעל שנאטם דווקא כשהיא במצוקה וצריכה אותו.

אל תגזימי בלי הגיון. זו רק תקופה.

זה לא.

זה הוא.


דלת הבית נפתחה.

הוא קם.

"שלום." אמר ראשון.

"שלום."

החיוך שלה היה מאולץ. כאילו הוא זה שעשה לה עוול.

"אני שמח שחזרת." הוא חייך אליה.

"תודה." היא פנתה לתוך הבית.

"הכל בסדר?" שאל אחריה..

"כן." ענתה מתוך החדר.

שמע אותה מזיזה קולבים בארון. כדאי שיכנס לחדר? שידבר איתה קצת?

או שעדיף שלא.

היא החליפה את הפאה בבנדנה. הוא התיישב חזרה ללמוד.

שמע אותה מתעסקת במטבח.

שישאל שוב מה שלומה? שיתעניין איך היה לה בחוץ?

לא. נראה שהיא מעדיפה להיות עם עצמה. להרגע.

רק מאוחר יותר קם שוב והודה לה במאור פנים על שהדיחה את הכלים. היא בוודאי מבינה שלא על הכלים הוא מודה, אלא על כך שהיא בבית. שהם ביחד בבית.

שהם נאחזים בהמשך חייהם.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.