פרק 9: טלפון


1 דקות קריאה
07 Apr
07Apr

אפרת השעינה את מצחה על כף ידה. עיניה עברו על המילים בפעם הרביעית.

את מ' השימוש מנקדים בדרך כלל בחיריק, ומוסיפים דגש חזק באותיות שאחריה.

נו, די. היא חייבת להתרכז. לפחות שתדע את החומר כמו שצריך.

היא עצמה את עיניה.

למה מיכל לא מתקשרת?

את פשוט מצפה ממנה ליותר מדי.

לא נכון.

זה לא יותר מדי לחזור לאחותך כשהיא כל כך צריכה אותך. נכון, היא באמת הייתה צריכה את מיכל המון מאז האסון, אבל אף פעם מיכל לא התרגזה על כך. לא יתכן שכן.

אולי בכל זאת היא התרגלה יותר מדי לסמוך על מיכל?

אל תבכי עכשיו. מורות עלולות להכנס.

בעוד רגע ההפסקה, ומורות אכן אמורות להכנס. אפרת מחתה בזהירות את עינה השמאלית.

את מ' השימוש מנקדים בדרך כלל בחיריק, ומוסיפים דגש חזק באותיות שאחריה.

היה נשמע אתמול כאילו מיכל שומרת על מרחק, או שהיא כועסת.

אולי היא באמת כועסת?

אבל למה שתכעס?

אפרת נשמה עמוק. ושוב. 

את חייבת להרגע.

חייבת גם לקלוט את הענין של מ' השימוש. זה לא כל כך מסובך. העיקרון דומה לניקוד של ש' השיעבוד. רק שבמקום סגול, כאן יש חיריק.

צלצול. הפסקה עכשיו.

אפרת לחצה באגרופיה על המצח, עיניה נעוצות בחוברת דקדוק. היא לא נורמלית שלא התקשרה אתמול לרחל, המחנכת של ז', כדי לדווח לה על מרגלית. הבנות שם מחכות לראות איך היא מגיבה על כך שמרגלית לא הביאה את האישור שהיא דרשה ממנה. הן תקלוטנה שהיא חסרת אונים. הכיתה הזו תגמור אותה היום.

מה לעשות שהיא באמת לא הייתה מסוגלת להתקשר אתמול? חזרה מפורקת לגמרי, ומבחינת דובי, הכל כאילו בסדר, רק בגלל שהיא חזרה ושתקה.

אל תחשבי על זה עכשיו.

הלוואי שרחל יצאה כבר לחופשת לידה. יכול להיות שזה קרה והיא עצמה פשוט עדיין לא מעודכנת? בשבוע שעבר שמעה את רחל מספרת שהיא מקוה להספיק לחלק תעודות. תעודות זה מחר. זאת אומרת, שרחל באמת אמורה לצאת כל יום.

אולי רחל ילדה, וכולן יודעות, אבל אף אחת לא הרגישה נוח לספר?

אותיות גרוניות המופיעות אחרי מ' השימוש, מקבלות תשלום דגש.

דלת חדר המורות נפתחה. שתי מורות נכנסו. הבטן של אפרת התכווצה כשראתה את השלישית, שנכנסה אחריהן.

היא חייכה. "שלום, רחל."

"אפרת," רחל קראה לעברה במין חמימות מוקפדת. "רציתי לדבר איתך." היא הניחה את התיק שלה על השולחן. "איך בכיתה שלי?"

מה היא תגיד. "בסדר, ברוך השם."

רחל התיישבה בכבדות. "אני שמחה לשמוע."

את לא נורמלית. תספרי לה עכשיו. בסוף היא עוד תשמע ממישהו אחר.

"עם מרגלית הייתה בעיה." שמעה אפרת את עצמה אומרת. "היא קראה ספר בשיעור. אמרתי לה להביא אישור ממך, והיא לא הביאה."

"זה היה בשיעור האחרון?"

"אה.. לא." שני שיעורים נוספים כבר חלפו מאז, השיעור ההוא היה לפני קרוב לשבועיים, אבל את זה היא לא חייבת לספר. "שלחתי אותה מאז לסגנית." הוסיפה אפרת במהירות. "והיא הביאה ממנה אישור, אבל היא עדיין הייתה צריכה להביא אישור ממך, לשיעור של היום."

"מרגלית לא ניגשה אלי." הגיבה רחל בקפדנות. "באיזה ספר היא קראה?"

"על ימי הביניים. הוא היה נראה לי בעייתי, ולכן אמרתי לה לתת לי אותו."

"אני מתארת לעצמי שזה היה ספר בעייתי. מרגלית ילדה מחוננת, אבל היא מנצלת את הכשרונות שלה לדברים לא טובים. צריך לשים עין על הספרים שהיא מביאה לבית הספר. אסור לוותר לה."

אפרת הנהנה.

"תאמרי לי פעם אחרת אם קורים דברים כאלה." רחל קמה כדי להכין לעצמה כוס קפה. "ואל תדאגי. זו כיתה מאתגרת. לכל המורות קשה שם בהתחלה. אני הרי לא אהיה כאן עד לסוף מילוי המקום שלך, אז כשיש בעיה תדווחי ליסכה. חייבים לתפוס דברים כאלה בזמן. באיזה שיעור את מלמדת בכיתה שלי היום?"

"חמישי."

"מצוין. אני אכנס אז לכיתה ואטפל בזה."

אפרת רק הנהנה שוב.

בשנה הראשונה שלה בהוראה קרה שמורה אחרת נכנסה לכיתה שבה היא עצמה לימדה כדי לעזור לה להשליט סדר. מאז לא הייתה צריכה עזרה כזו. רק שזה לא יהיה עכשיו סימן שהיא איבדה סופית את השליטה על כיתה ז'.

היא הכניסה לתיק את חוברת דקדוק. אחר כך יצאה למזכירות, ואספה משם את השכפולים במולדת. בלילה אתמול, אחרי שהלכה לישון, לא הצליחה להרדם במשך יותר משעה. בסוף קמה בשקט, הדליקה את האור בסלון, ופרקה קצת את המצוקה שלה באיור השכפול במולדת. היא ציירה שיירה של גמלים, שאחריה מדדה גמל אחד קטנטן. הוסיפה קצת דשא, וענף קטן של דקל, אישי בשבילו.

בדרך לכיתה ג' הוציאה את הפלאפון והעיפה מבט על הצג. שום שיחה שלא נענתה.


"פתחנה את החוברות בעמוד חמישים ושש." היא הרימה את קולה כדי להתגבר על רעש הדיבורים שלהן. "הייתן צריכות להשלים את הניקוד של ש' השימוש. חני, איך נקדת את ש' השימוש במילה 'שתדע'?

"סגול ודגש."

"מצוין."

בשורות האחרונות עף קלמר משולחן אחד לאחר. אם היא תעיר, הרצף של השיעור יקטע. עדיף שתגרום לבת שזרקה אותו להקשיב. אפרת הגביהה את קולה עוד יותר. "שרית ברלין, איך נקדת את המילה 'שעושים'?

שרית דפדפה בחוברת שלה. "סגול בלי דגש."

"נהדר, שרית. נועה!" נועה הרימה אליה את ראשה. "אנחנו אוחזות עכשיו במילה השלישית בעבודה הראשונה. ד' השימוש במילה 'שמתפלל' איך ניקדת?"

"מי אמר שניקדתי אותה?"

תתעלמי מהצחוקים.

"זה היה לשיעורי בית."

"לא אמרתי שהכנתי שיעורי בית."

"חבל מאד. שיעורי הבית משמעותיים לציון שלכן לתעודה."

היא דפדפה ביומן, וסימנה מינוס ליד 'סברניק נועה'.

"ממש מזיז לי שהיא רושמת."

פרצי צחוק.

למה היא פה בכלל. לקחה נשימה עמוקה. "אסתר דוד. איך את נקדת?"

הדלת נפתחה.

הן השתתקו במהירות, עוד לפני שהיא הספיקה לראות מי בפתח.

רחל, המחנכת שלהן, נכנסה.

כולן קמו. נועה קצת אחרי האחרות.

"שלום, בנות."

דממה נהייתה בבת אחת בכיתה.

איך רחל עושה את זה?

אפרת זזה קצת הצידה. רחל קלטה מה היה כאן עד לרגע שהיא נכנסה?

"הגעתי לכאן בנסיבות לא משמחות." רחל נעמדה לפני שולחן המורה. "שמעתי דברים שהייתי מעדיפה מאד שלא הייתי צריכה לשמוע, מהמורה החדשה שלכן, המורה אפרת."

נועה הגניבה לעברה מבט. עיניה של רותוש התרחבו בתמהון. מרגלית הביטה באפרת לרגע, ואז החזירה מבט עיקש לשולחן.

"לצערי זו לא פעם ראשונה שאני צריכה להזכיר לכן." רחל הרימה את קולה. "אם מורה מקצועית דורשת מבת להביא ממני אישור, הבת חייבת לגשת אלי באופן מיידי! לא יתכן שמורה תדרוש מבת להביא אישור, והבת לא תביא אותו מיד בשיעור שלאחריו!"

שתי בנות התלחשו בצד.

"זה מובן?" שאלה רחל.

הבנות רק הביטו בה.

"שאלתי אם זה מובן." היא חזרה בקפדנות. "נועה, זה ברור לך?"

"כן." הייתה נימה סמויה של התרסה בקול. האם רחל חשה בכך?

"שרית? שירה? חן?"

הן הנהנו בזו אחר זו.

"מרגלית?"

מרגלית נעצה את עיניה בשולחן האפור.

"מרגלית!"

שתי בנות התלחשו. מרגלית הרימה את עיניה להבזק של רגע.

קולה של רחל נעשה חמור עוד יותר. "חכי לי בחוץ, מרגלית!"

כמה מהבנות הגניבו מבט לעבר אפרת. היא שמרה על ארשת פנים שאינה מביעה דבר. איך רחל תגיב עכשיו?

רחל התקרבה מעט לשולחן של מרגלית. "קומי עכשיו," אמרה בתקיפות. "צאי מהכיתה, וחכי לי בפרוזדור!"

היה אפשר לשמוע קול של הזזת ילקוט בכיתה.

מרגלית קמה לאט.

רחל עקבה אחריה עד שיצאה מהכיתה.

"סגרי את הדלת." הורתה בקול חמור.

היא דיברה שוב אל הבנות. "קבלתן מורה מיוחדת לחודשים הללו. אני דורשת ששום הפרעה לא תהיה כאן! אני מחכה לשמוע מהמורה אפרת, שכולכן מתנהגות בדרך ארץ ולומדות כיאות."

היא פנתה לאפרת בארשת פנים נינוחה יותר. "בהצלחה, המורה אפרת. ספרי לי אחר כך איך הבנות התנהגו."


ברגע שיצאה, שטף פרץ של דיבורים את הכיתה.

"בנות, שקט!" קראה אפרת. רחל בטח נמצאת עכשיו בפרוזדור. היא שומעת אותה – ואותן.

בת שלא זכרה את שמה, קראה משהו בקול. נועה התווכחה עם בת מהטור המקביל. רותוש הסתובבה אחורנית כדי לשמוע מה האחרות מדברות.

"תהיינה איתי, בנות!" אפרת הרימה את קולה בתקיפות. היא מדי עדינה איתן. זו הבעיה שלה. בכיתה הזו זה פשוט לא עובד.

כמה מהן השתתקו לרגע.

היא פסעה קדימה. "היינו באמצע קריאת שיעורי בית." אמרה בקפדנות. "אני רוצה לראות את כולכן עוקבות עכשיו אחרי שיעורי הבית בחוברת! כולן עוקבות עכשיו אחרי שיעורי הבית שלהן! אסתר דוד, איך ניקדת את ש' השימוש במילה 'שמתפלל'?"

הבנות הסתכלו עליה כאילו הן בוחנות אותה מחדש.

"לא הכנתי שיעורי בית." אסתר נבוכה.

"זה חמור מאד! לשיעור הבא תביאי את הכל מושלם. פעמיים. גם את, נועה!"

בעיניה של נועה היה זיק לא ברור, אבל היא לא אמרה כלום.

"חן טויטו, תקריאי את הניקוד של ארבע המילים הבאות."

חן הקריאה. האחרות הקשיבו, או לפחות היו בשקט.

בכל זאת יש לה סיכוי עם הכיתה הזו.


היו פקקים בדרך. כשהגיעה הביתה, ראתה שדובי כבר יצא בינתיים לכולל. עדיף ככה.

פעם ראשונה שהיא שמחה על כך.

חלצה את הנעליים והתיישבה על הספה ברגליים מקופלות, הפלאפון בחיקה.

שלש וחצי. מיכל יוצאת עכשיו מהעבודה.

להתקשר אליה?

אולי היא בכל זאת מדי מנדנדת לה.

אבל בדרך מיכל יכולה לדבר. היא גם תגיד לה אם לא תוכל. היא תמיד אמרה כשלא הייתה פנויה לשוחח.

או שאולי רק היה נדמה לה שמיכל אומרת?

הניחה את הפלאפון.

ניגשה למטבח. פתחה את הסיר עם העוף ותפוחי האדמה שנשארו משבת. סגרה.

חזרה לספה.

השעינה את מצחה על ברכיה המקופלות.

עכשיו הייתי אמורה לקחת את התינוקת מהמטפלת.

הפנים משתנות הרבה עד גיל חצי שנה?

היא בהתה במסך רגע ארוך, אחר-כך לחצה ארוכות על '2'

צליל חיוג. ועוד אחד.

אחרי השישי ניתקה.

רגע אחר-כך היה לה צלצול של שיחה נכנסת. מיכל.


"אפרת, דאגתי לך אתמול. אחרי שדברנו. הכל בסדר?"

"לא ממש." למה היא מיד מוצפת בדמעות.

"מה קרה?"

ברקע שמעה את יוכי, מבקשת ביסקויט. "את כבר בבית?" שאלה את מיכל.

"כן. לא כל כך הרגשתי טוב היום."

"מה קרה?"

"סתם הרגשה כללית. אני כבר בסדר, ברוך השם. מה היה אתמול?"

"זה לא רק אתמול. זה כבר כמה שבועות. " איך היא יכולה להסביר מה חונק אותה בלי לגלות שהיא בהריון? דובי רוצה שבינתיים היא לא תספר. "אבל בשבת - - הייתה לי שבת נוראית. את יכולה בכלל לדבר עכשיו?"

"כן. בשמחה."

מעבר לקו שמעה את דידי מספר משהו. הן תמיד משוחחות גם כך, כשהילדים נמצאים, ומיכל מפסיקה מידי פעם כדי לענות להם. אבל אולי זו טעות שלה. אולי היא לא קולטת כמה קשה למיכל.

"בטוח שזה בסדר עכשיו?"

"ברור, אפרת. מה היה נורא בשבת?"

"הסתבך לי עם דובי." שוב נעשו עיניה לחות. זה בסדר שהיא מספרת?

"מה הסתבך? רגע, דידי! קח את הכוס מאפרים! כן, אפרת. אני איתך."

אולי היא כן מכבידה מדי על אחותה. "נראה לי שעדיף שנדבר בערב."

"איך שנוח לך, אפרת, אבל תתקשרי, אני אשמח שנדבר."

"תודה, מיכל." בתחושת הקלה היא שמטה את רגליה לרצפה. "עדיף שאני – שנדבר פנים מול פנים. אני אוכל לבוא אליך באיזה ערב השבוע?"

"בטח. בשמחה."

ארך רגע עד שמיכל ענתה.

או שזה רק נדמה לה?




הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.