פרק 10: לא מצורעים


1 דקות קריאה
10 Oct
10Oct

תקציר: יוסקה וחנה, לא יצאו מביתם מזה חמישה חודשים עקב הקורונה והנחיית ילדיהם הדאוגים.
חנה רוצה לברוח מהבית. יוסקה אינו משתף פעולה.
יוסקה נפל ופתח את מצחו. הוא מעדיף שאלקנה, הבן הגדול, ילווה אותו למיון ואילו חנה תישאר בבית. יוסקה מעדכן את חנה שהבדיקות יצאו תקינות, אך הוא נשאר למעקב עד הבוקר. הוא מרמז לה שהחליט שאכן עליהם לברוח מן הבית ושתתחיל לתכנן.


יוסקה חזר לפנות צהרים, מלווה בעקיבא. תחבושת מלבנית רחבה כיסתה את מצחו לתפארת בעליה.

הוא נכנס הביתה בצעדים מדודים, נתמך במקלו שסוף סוף הייתה לו עדנה.

"הרופאים במיון", הוא רטן, "תראי מה השעה, יבשו אותי כמו צימוק". אפו רטט ברחרוח מנחש. "מרק ירקות?"

אישרתי.

"קוגל תפוחי אדמה?" התלהבותו נסקה אל על. "בדיוק מה שאני אוהב!" הוא הסתובב אל עבר פתח הבית ופנה אל עקיבא שעמד בפתח הבית. "אז מה אתה אומר על אמא שלך, הה ילד?"

"כל הכבוד, אמא".

יוסקה התיישב על יד השולחן והמתין לארוחה בקוצר רוח של תלמיד בית ספר מורעב שחזר הביתה אחרי בוקר של עינויים.

"תיכנס, עקיבא". הוריתי במחוות יד. "יש מרק חם".

עקיבא השחיל את ידיו אל תוך כיסיו. יש לציין שבדומה לאלקנה, גם הכרס שלו עברה הרחבה בתקופה האחרונה ואף שיערו מחליף גוונים בקצב מואץ. 

יוסקה בגילו היה נראה הרבה יותר צעיר, בגוף וברוח.

"לא אמא", הוא ענה והיטיב את המסכה על פניו. "אני לא נכנס. רוצה לשמור עליכם".

"אתה מדבר בחוסר הגיון", גערתי בו תוך כדי הגשת המרק ליוסקה, "איפה היית בשעות האחרונות, אם לא ביחד עם אבא? ואלקנה ששהה אתו בערב וחדוה בלילה".

פתאום אני מבינה כמה המצב מקפח ובלתי הוגן.

"כולם היו איתך, יוסקה. פשוט היו איתך! אהמ... חוץ מאלישבע". הסתייגתי.

מבטי האב והבן הצטלבו.

"אתה רוצה לומר לי שגם אלישבע הייתה?!" קראתי בתדהמה.

יוסקה השפיל את ראשו אל תוך קערת המרק המהביל. "היא קפצה אתמול, ליוותה את חדוה".

"יפה לכם!" מחאתי כף במחאה עצבנית. "רק תגידו לי למה אדם צריך לפתוח את המצח כדי לזכות לפגוש את ילדיו?"

"חנהלה, תירגעי", נקש יוסקה בכפו. "בואי לאכול. את נשמעת רעבה".

פתחתי את אחת המגירות התחתונות ושלפתי ממנה קופסא חד פעמית, ניגשתי אל הכיריים ובעזרת המצקת מילאתי אותה במיטב הירקות שבסיר.

"אם אתה לא נשאר פה, עקיבא, לפחות תיקח קצת מרק".

חיוך עלה על פניו, עיניו התכווצו. "באמת תודה, אמא". לאוכל הוא אף פעם לא מתנגד. אשתו מימי הוא יוצרת בליגת-על, אמנית בנשמה. ביתם נראה כמו גלריה ובהתאם לרוח היצירתית של מימי, כל ארוחה - מנת גורמה. אבל אני מכירה את עקיבא שלי, לא יעזור למימי. גם אם היא תלעיט אותו מבוקר ועד ערב בגלילות קישואים ממולאות בקרם קשיו או בכבדים ברוטב תפוזים, הוא תמיד יחזור אלי בשביל המרק.

ארזתי לו את הקופסא כשהיא עטופה במגבת רחצה עבה לשמירת החום והנחתיה בידיו. "תודה אמא, איזה פינוק".

"בשמחה, חמוד שלי. תאכלו לבריאות".

ציפיתי לשמוע את הדלת נסגרת, אך עקיבא עדיין עמד שם.

"אבא ואמא, רציתי לספר לכם משהו מעניין".

"כן?" שאלנו יחד.

"לפני כמה ימים פתחתי את העיתון וראיתי מודעה. זו הייתה פרסומת על דיור מוגן לגיל הזהב בקונספט של סוויטות אקסקלוסיביות, הפונות אל נוף חורש עוצר נשימה. הדיירים יכולים להכין את הארוחות בכוחות עצמם או לרדת לחדר האוכל בו מוגשות ארוחות משובחות ברמה קולינארית גבוהה. במקום מופעלים חדר כושר מאובזר ובריכה מקורה, פעילויות מגוונות, הרצאות וסדנאות. בקיצור... פרויקט מושקע".

המוח שלי מעבד נתונים לאיטו. יוסקה מהיר ממני. "יפה מאוד, עקיבא", הוא המהם תוך כדי לגימה מן המרק הרותח. "אז כשאתה ומימי תגיעו לגיל, כדאי שתבררו ברצינות. אולי זה באמת יכול להיות פתרון טוב עבורכם. אני רק ממליץ שתלכו לסייר במקום לבדוק שכל מה שמציעים לכם בפרסומות באמת קיים, אחרת תוכלו להיות מאוד מאוכזבים".

עקיבא הסמיק כסלק.

"להתראות עקיבא", נופף לו יוסקה לשלום. "ותודה רבה שבאת להיות אתי הבוקר".

"בשמחה. נתראה", סיכם עקיבא. והלך.

סיימתי את קערת המרק, חתכתי לשנינו פרוסת קוגל עבה.

"את יודעת מהי הבעיה?" שוחח יוסקה אל תוך קערתו, "כל הילדים בעולם בטוחים שהם מבינים טוב יותר מההורים שלהם. הצרה האמיתית מתחילה, כשגם ההורים מתחילים להאמין לכך.

"אנחנו לא מצורעים שמחויבים להסתגר מחוץ למחנה. בואי חנה, נחשוב על תוכנית".


לתגובות: leedhorachel@gmail.com


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.