פרק 11: מסמך מסווג


1 דקות קריאה
25 Oct
25Oct

תקציר: יוסקה חוזר הביתה לאחר לילה בבית החולים. עקיבא מציע ברמיזה שהוא וחנה יעברו לדיור מוגן. יוסקה אומר לחנה להתחיל לתכנן תוכנית בריחה.


יוסקה התיישב בחגיגיות מול המחשב על כסא העבודה המסתובב.

המסך מראה את תרשים מצב התחלואה בארץ ביום הנוכחי. יוסקה עורך אותו מדי יום, מכניס נתונים, משווה ומשרטט גרפים עדכניים: כמה חולים, כמה מחלימים, כמה עזבו לעולם שכולו טוב.

מאז ומתמיד יוסקה היה אובססיבי לענייני תיעוד. שן ראשונה, מעבר דירה, משקפי קריאה, וכמובן תאריכי ימי הולדת של בני המשפחה - הכל הוא ציין בפנקסים ייעודיים בכתב ידו הבלתי קריא.

עם התפתחות הטכנולוגיה, עבר יוסקה אל המחשב. כעת הוא פותח קובץ חדש ורושם כותרת בכתב אריאל מודגש: "יוסף וחנה מרכוס – התוכנית המלאה".

גררתי כסא מפינת החדר והתיישבתי לצידו. משהו נצץ מאחורי המסך. שלחתי יד ודגתי חפת מוכסף משובץ באבני חן.

התחבושת הרחבה שבמצחו של יוסקה בלעה את קמטיו. "מה זה?"

אצבעותיי עברו על פני חספוסו של החפת. "אני חושבת שזה של פיני. כמה זמן הוא לא היה כאן".

"מה יהיה אתו?" נאנח יוסקה אנחה ישישית להפליא. "בן כמה הוא כבר?"

"עשרים ותשע". הגיתי בקושי.

זקן קצר עבר מריטה עזה. "בשביל מה יש לו אמא פסיכולוגית, אם היא לא יכולה לעזור לו להחליט עם מי להתחתן?"

הזדקפתי על מקומי במורת רוח. "אני היא זו צריכה להסביר לך שאין לפסיכולוגיה יכולות מאגיות קסומות? והוא לא מקשיב לה בכלל. אני לא יודעת מה תוקע אותו, אבל אני מתגעגעת אליו".

"אני חושב..." אמר יוסקה בקול מהורהר בעוד עינינו נעוצות במסך, "שצריך לחפש לו מישהי שדומה לך. תראי איך אתם מסתדרים יפה, ואיך הוא תמיד אהב לבוא לפה לכמה ימים ב'בין הזמנים' כשחיפש שקט. אולי נזמין אותו להצטרף אלינו לבריחה?"

"יוסקה..."

"טוב, אז לא".

קרן אור שלחה זרוע אל החפת, לפתה אותו, סנוורה פניי. "אנחנו צריכים לשמור על היציאה שלנו בסוד. אסור שאף אחד ידע".

"נכון", הוא הסכים אתי והוסיף כותרת עליונה בצד השמאלי של הדף: 

"מסמך מסווג".

ידיו השתלבו זו בזו בתנוחה עסקית רבת רושם. "תתחילי".

החפת נשמט אל שולחן העבודה. "מה להתחיל?"

"מה תכננת?"

"לללא תכננתי", גמגמתי במבוכה. "והאמת-" יוסקה יכעס עלי עכשיו, "שאני מתחילה לחשוש... אולי באמת מסוכן שנצא? הילדים לא סתם ממציאים סיפורים. אנשים מתים בחוץ. תסתכל על הגרף שלך".

גלגלי הכסא הסתובבו לכיווני. גלים ערפיליים שצפו בעיניו של יוסקה, זרמו אלי. "תקשיבי לי טוב, חנה. למה את חושבת ששינתי את דעתי?"

"למה באמת?"

"פשוט מאוד", חייך יוסקה. "הייתי בבית החולים. נכנסתי, יצאתי, ראיתי מה קורה בעולם. יש חיים מעבר לגדר. בואי נצא חנה, עם שמירה קפדנית על הכללים. נשים לב לעטיית מסכה שלנו ושל הסובבים אותנו, נחטא ידיים לעתים קרובות, נשמור מרחק חברתי ניכר. נחזור לחיות".

"אני לא יודעת..." רפו ידיי. לבי ניבא לי רעות.

"ממה את פוחדת?" איתגר אותי יוסקה כשפניו דבוקות אל המסך ואצבעותיו מתקתקות.

הנחתי יד על משענת הכסא, תמכתי ראש בזרוע. "אתה יודע ממה".

"למה את מדברת ברמזים?"

אותיות החלו למלא את המסמך, הטשטשו מולי. "אנחנו צעירים מכדי למות".

"תפרטי".

נשמתי עמוק. "אנחנו רוצים לזכות לראות עוד הרבה נינים, להיות בחתונה של פיני ושל נכדים נוספים, לרוות נחת, לחוות את המשפחה שלנו, להמשיך להעניק לילדים. אנחנו בשיא כוחנו - כך אני מרגישה. ובכלל", קימטתי מצח בתמיהה, "אני לא מבינה לאן אתה חותר..."

שפתיו של יוסקה התקערו לכדי לבנה דקה. "אני אוהב לשמוע אותך נמרצת ומלאת מעש. למה את חושבת שנמות? אף אחד לא אמר שאסור לצאת מן הבית. אנחנו נזהר מאוד, נעשה רק מה שמותר. נו, תגידי כן!"

לא אמרתי.

"חנהלה", דחק בי יוסקה. אינו מביט בי. "אני לא מתכוון לסתם טיול, אלא לטיול מכונן מאוד. את זוכרת? אז, כשהתחתנו, פנית אל יום אחד והצעת שנצא לטיול קצר בוואדי. רצית לשבת על הסלעים ולהביט בשקיעה. אמרתי לך שאני עייף. אחר כך ביקשת שוב, ביום אחר, ודחיתי אותך בתירוץ של כאב ראש. בכל פעם שביקשת, מצאתי סיבה לסרב. הבטחתי לך שיום אחד זה יקרה, לא הרגשתי נעים לספר לך שאינני חובב שוטטות וטיולים. עד שאזרתי אומץ ואמרתי לך את האמת. אבל את יודעת מה חשבתי לעצמי כשהייתי בבית החולים?"

"מה?"

"שמאז שנישאנו, לפני כמעט שישים שנה, התאמצתי מאוד לעמוד בדיבורי. והנה, יש לי כאן הבטחה שלא קיומה. אני רוצה לבצע אותה חנהלה, הכי טוב שאפשר, לרגל יום הנישואין השישים שלנו, שיחול בעזרת השם בעוד כחצי שנה בחודש שבט. מגיע לך. בואי נארגן טיול יפה, בן כמה ימים. נלך לאן שאת רוצה. את שומעת חנהלה? לאן שאת רוצה. רק תסכימי".

דממתי.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.