פרק 12: פעם


1 דקות קריאה
07 Nov
07Nov

תקציר:

יוסקה מארגן תוכנית לטיול הבריחה. חנה חוטפת רגליים קרות. יוסקה מגלה פן נוסף בטיול, הוא זוכר שלא קיים את הבטחתו לחנה לצאת אתה כפי שהיה בראשית נישואיהם לפני שסיפר לה על חוסר חיבתו לטיולים. כעת הוא רוצה למלא את הבטחתו באופן המושלם ביותר לרגל יום הנישואין השישים שלהם שיחול בעוד כחצי שנה.



פעם, כשהייתי כלה בת עשרים, עם פנים של בובת חרסינה, עיניים חומות גזע, שפתיים לוחשות חלומות, ולב פועם עתיד, ביקשתי מיוסקה לרדת לוואדי להשקיף על השמש שהולכת לישון.

דמיינתי אותנו מחליקים חרישית על גבי האבנים הקטנות בקלילות של להקת איילים, סיפרתי לו על פרחי הסבא שמצויים שם. איך אפשר להעיף אותם בפווו אחד ארוך. יוסקה אמר שהוא עייף והבטיח שנצא בהזדמנות אחרת.

בהזדמנות ההיא הצעתי להרחיק אל נחל זורם חלומי, שנוצר מדי שנה מירידת הגשמים והתרוקן ממימיו עם בוא האביב. רציתי לפרוש פיסת בד קרוב אל פכפוכו של הערוץ, להניח עליו סלסלת קש עמוסה בלחמניות ביתיות, תותים אדמוניים ושמנת חמוצה, ולהקשיב לצפרדעים שרובצות בקרקעית הרדודה בקרקור עליז. אולי למצוא ברווז. יוסקה הסביר שכואב לו הראש. דאגתי לו.

אחר כך הגיעו הימים בהם לא חשתי בטוב, שכבתי במיטתי חלושה ומסוחררת ורק ייחלתי להיות כבר אמא.

אלימלך נולד, ונפטר.

חודש ושבוע לאחר לכתו פניתי ליוסקה, התחננתי אליו: "יוסקה, בבקשה! בוא נצא! אני צריכה אוויר, שמש, שמים!"

יוסקה נשך את שפתיו, לא עמד מול כאבי ותמיהתי. הסביר שהוא לא אוהב לשוטט סתם כך ללא מטרה מוגדרת. פגעי הרוח והחום, לחות היום וקרירות הלילה אינם מיטיבים עמו. שהייה ממושכת בשטח הפתוח מסתיימת אצלו בדרך כלל בשעלת כרונית או בפריחה, ובשאר מחושים שלא שיערום אבותינו.

"אפשר לשבת בבית, עם עוגת השמרים שלך במילוי התמרים העסיסי, ועם כוס תה רותח ולדבר. ככה, רק אנחנו. בלי אף אחד אחר".

יצאתי לבד. בכיתי, כעסתי על ההורים שלו - זוג יקים מאופקים שגידלו ילד מפונק על מצע צמר גפן. שמוכרח כסא או ספה או כורסא ולא מכיר מגע דשא ויובש אדמה. הייתי מאוכזבת מהתבצרותו בעמדתו, בנוחותו, בהיכרותו עם מה שידוע לו. רציתי שיתאמץ, שיצא מדלת אמותיו, שיראה אותי.

אחר כך נרגעתי.

היה ביוסקה כל כך הרבה. הוא היה זריז ופיקח ומהיר תפיסה, חד כתער ויחד עם זאת בעל נפש רגישה כפרפר. חריצותו, יכולת הארגון המופלאה שלו וחוש הצדק המפותח הפכו אותו לאדם יציב שאפשר לסמוך ולהישען עליו.

ראיתי אותו בעיניי רוחי: חזק, שואף, משתדל - אבל לא כל יכול. כמוני ממש. בחרתי לראות את הטוב שפיכה מתוכו בזרימה מוגברת של מעיין צלול וטהור. גמעתי ממנו והיו לי חיים.

כשעקיבא נולד, לא התאפקתי לנסות שוב את מזלי. יוסקה יצא מדעתו מלשמור על אלקנה וחדוה, ושושו וקנין בדיוק התקשרה לספר על קטיף המנגו במטע שלהם.

שיתפתי את יוסקה: "קיבלנו הזמנה. מתאים לך לצאת אתם? זה רק שלושים דקות מפה. קח אותם באוטו, הם יהנו."

יוסקה עשה פרצוף, אבל הסכים.

אחרי שעתיים וחצי הם חזרו. עם ארגז של מנגו לעונה שלמה ובגדים מוכתמים עד היסוד.

"איך היה?" שאלתי בציפייה דרוכה.

"קטפנו מנגו, רדפנו אחרי צרעות וצרחנו עד לב השמים!" קרא אלקנה בעיניים זוהרות.

חדוה לעסה מנגו מלא עסיס. ריר נזל על סנטרה, מתוק. "אבא עמד בצל ולא עשה כלום", היא דיווחה בקול צייצני. "וגם יתושים עקצו אותו בפנים. מסכן".

"יתושים?" הסתובבתי אל עבר יוסקה. הוא היה מנופח ואדום, צועק אלרגיה.

יומיים הוא נשאר בבית, מורח בעקביות את המשחה שרשם עבורו ד"ר רוז ונוטל בעל כורחו את האנטיביוטיקה החריפה. לא סיפר לאמא שלו. היא האמינה שאנטיביוטיקה עשויה להרוג.

למדתי לצאת עם הילדים בכוחות עצמי. טיילנו בבקעות, בהרים, בחורשות. תמיד היה לנו נעים ותמיד הייתי לבד.

אחרי שהילדים גדלו והתחתנו, ידעו כולם: מפגשים משפחתיים רק בבית. 'על האש' אפשר לערוך במרפסת ולהגניב לסבא סטייק מתובל ועשוי היטב אל הסלון. מאוחר יותר נפרצה החומה, ופארקים החלו לאכלס את משפחתנו המורחבת. הילדים היו אלה שיזמו את המפגשים, ואנו באנו על תקן של אורחים.

יוסקה לא פספס. הוא הגיע, ברך את כולם, התעניין, צבט בלחי של נכד אחד והקפיץ לגובה נכדה אחרת. הלך לשבת קצת ברכב, ל"שיחת טלפון חשובה" ואחר כך קפץ שוב לגיחה. יישר מהמורות.

ועכשיו, דווקא עכשיו, אחרי שנים שחייתי עם העובדות, בא יוסקה והופך אותן.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.