1 דקות קריאה
20 Dec
20Dec

תקציר:
יוסקה וחנה הגיעו לשלב תכנון תוכנית טיול הבריחה שלהם. חנה מצרה על כך שמפגשי השידוכים עם חברותיה הופסקו. הטלפון מצלצל.


"סבתא?" זה לא דונאלד טראמפ. "סבתא זה אושי. מזל טוב, נולד לנו בן!"

"בן!" חזרתי אחריו בהתרגשות. לבי הלם בעוז, הרחיב אגף. "איזה יופי, מזל טוב, נהיית אבא!"

יוסקה הרים את עיניו מהנגמ"ש, זנח נשקו. "מי זה?"

"זה אושי! נולד לו בן!"

"תביאי לי אותו", נשלחה ידו קדימה, משתדלת להעניק רושם של התאמצות מתבקשת. לא קרה לה שום נס והיא לא התארכה. ניגשתי אליו ומסרתי לו את השפופרת.

"מזל טוב אושי, איזה יופי!" גופו התרווח לאחור, רגליו השתלבו בנחת זו בזו, משמע הוא מתכנן להעביר זמן בשיחה. ניסיתי לרמוז לו בעיני גזע על סף כריתה שאין זו העת לפטפוטים וכי גם כך יפה ומכבד מצידו של אושי להתקשר אלינו בעצמו ולא לשלוח את חדוה.

אושי אמר משהו. יוסקה צחק, חזהו וכרסו הסימלית. "נכון, רגע הבכי הוא מכונן מאוד", הוא הסכים אֹתו, "אתה יודע, ישנו דמיון רב בין יום הלידה ליום המיתה. כמו שכתוב: "כל באי העולם באין בבכיה ויוצאין בבכיה, באין קולות ויוצאין בקולי קולות. באין בידיים קמוצות ויוצאין בידיים פשוטות. כשהוא בא לעולם, הוא בא בידיים קמוצות, כלומר "כל העולם שלי הוא". וכשהוא הולך ידיו פשוטות, כלומר "אין לי בעולם הזה כלום".

הפסקתי להיות מנומסת. הלכתי לכוננית, נטלתי דף לבן ולורד שחור מכוס החרס העקומה שהכין אחד הנכדים לפני שני עשורים וכתבתי עליו באותיות של קידוש ירח: "יוסקה, תפסיק לדבר איתו על מוות! זה לא מתאים!!"

"טוב אושי", מחא יוסקה כף. נראה היה שהוא שואב הנאה מכל רגע. "סבתא לא מרוצה מכך שאני מדבר איתך על מוות. היא חושבת שזה מפחיד אותך. אל תדאגי חנהלה", המשיכה הבאר לנבוע מלוא הדלי, "אני בסך הכל מספר לו מדרש יפה שקראתי לא מזמן וזה מסתדר בדיוק עם--- מה אתה אומר אושי? אתה צריך לסיים? בסדר גמור, אני לא אפריע. אז יום חמישי הבא תהיה ברית בעזרת השם, כן? סבתא ואני נבוא ונביא אתנו גם צ'ק נחמד... להתראות אושי, הרבה נחת!"

חיוכו של יוסקה נותר תלוי על שפתותיו, התנודד עליהן כאותו חבל הקשור אל מוט הבאר. "למה את כועסת? אפשר לחשוב מה אמרתי".

"שום דבר", קמצתי שפתיים שנעשו דקות עם השנים שהתארכו עלי, "זה בכל מקרה לא יעזור. בוא נדבר על הטיול שלנו".

הוא חלץ את נעלי הבית המשובצות שלו בתנוחה שכולה אומרת חופש, נעל סנטרו כאילו עומדים אנו בפני חתימה על חוזה עסקי. "בסדר. אני מוכן". יש משהו מוזר בהתנהגות שלו. הוא מדבר יותר מדי. יוסקה אף פעם לא היה פטפטן כרוני כמוני וזה קורה לו רק כשהוא מתרגש.

"אוקיי", התיישבתי על הספה, נתמכת בכרית של אמא. דוכיפת רקומה עליה, נוצותיה הבהירות מזדקרות בהתנשאות. הפכתי את הדף הלבן, עליו רשמתי מקודם את האזהרה עבור יוסקה וכתבתי תוך כדי הקראה דרמתית: "צימר".

"באיזה אזור בארץ אתה רוצה?"

זקנו עקצץ. הוא התגרד בנחת. "באיזה אזור יש?"

"אהמ... לא יודעת. חבל שאי אפשר לשאול את עקיבא. הוא ומימי נופשים בכל עונה במקום אחר. בטח הם יכלו להמליץ".

אני מעבירה בראשי מי עוד יכול לתת לי מידע על צימר ומגיעה אל המסקנה שרק על ילדיי אני סומכת, אך בעקבות הנסיבות אינני יכולה להיוועץ בהם, באשר הם מהווים בזו העת טריז בגלגלי תוכניותיי. לשתף את חברותיי ממפגש השידוכים, גם כן לא כדאי. לא אחראי. הן עלולות לפרסם באגביות את הטיול וכדי בזיון וקצף.

העט קשקש על הדף. צייר ילדים עם תלתלים. הרבה תלתלים. "אתה שם לב יוסקה, כמה אנחנו נשענים על ילדינו, ובאופן אוטומטי?" התלתלים השתפלו על כתפי הילדים, המשיכו הלאה והלאה, פרצו גבולות והשתלטו על שולי הדף משל היו צמחיה ביער האמזונס. "אחר כך אנחנו מתלוננים שהם משתלטים לנו על החיים. איך זה לא יקרה, אם על כל דבר אנחנו מתייעצים איתם? זה בדיוק מה שגורם להם להרגיש בנוח להתערב בהחלטותינו האישיות".

"זה מעניין מה שאת אומרת". הרהר יוסקה. עיניו החולמות שייטו בין עולמות במהירות מלאת מחשבה.

הטלפון צלצל שוב. הפעם לא חשבתי שזהו דונאלד טראמפ. הוא לא ינסה להתקשר פעמיים.


לתגובות: leedhorachel@gmail.com

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.