1 דקות קריאה
03 Jan
03Jan

תקציר:
יוסקה וחנה הגיעו לשלב תכנון תוכנית טיול הבריחה שלהם. נכדם אושי מתקשר ומספר להם שנולד לו בן ראשון. יוסקה מודיע שיבואו לברית.
יוסקה וחנה מנסים לארגן את הטיול ושמים לב כמה הם נוטים להתייעץ עם ילדיהם, מה שמביא לתוצאה שגם הילדים מרגישים בנוח להתערב החלטותיהם האישיות. הטלפון מצלצל שוב.



"אמא?" לחצתי על כפתור הרמקול, למען יוכל גם יוסקה להתבשם.

"חדווה, הקדמת אותי! מזל טוב על אושי!"

"אמן, תודה רבה. מזל טוב גם לכם!"

"והרי התוכחה להפעם...." לחשתי ליוסקה. בכל מה שנוגע לחדווה אני מגדת עתידות די מוצלחת.

"אמא.... שמעתי מאושי שאתם מתכוונים לבוא לברית?"

"אמת".

"אה... סליחה שאני אומרת את זה. אבל חשבתי שסיכמנו שלא כדאי שתצ..."

"גברתי הפסיכולוגית!" הרעים קולו של יוסקה. ידו נגעה בתחבושת שבמצחו, מסתירת הפצע והדם.

"אבא, כבר הסברתי לכם... אני לא פסיכולוגית. אני מאמנת אישית בשיטת-"

"בסדר גברתי המאמנת. תודה רבה לך על הדאגה, באמת. אבל אני חושב שסבתא ואני יודעים מה שאנחנו עושים".

"ודאי, ודאי", אישרה חדווה בטון חסוד.

"יופי, זה טוב שאת מסכימה. אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה פשוטה חדווי. את יודעת כמה בריתות של נינים פספסתי בקורונה? אולי את לא סופרת, אבל אני כן.
שש. מאמינה? שש בריתות שאני בתור סבא רבא נעדרתי מהן! אדם אינו יודע עיתיו ורגעיו, מנין לי לדעת בכמה בריתות עוד אזכה להשתתף? באיזו זכות את מונעת ממני את הנחת הזו?!"

לשונה של המאמנת נבלעה בחיכה. יוסקה רווה נחת מרובה מהדומייה, האזין לה משל הייתה נעימה ענוגה והמתין לה שתסתיים בסבלנות ראויה לשבח.

"אבא, אני ממש לא התכוונתי למנוע מכם נחת", הסבירה חדווה לאחר שהתאוששה מההלם, "אנחנו בסך הכל אוהבים אתכם מאוד". משהו בתוכה נשבר, צלל אל תהום הילדה שבה. "חשבנו שלא כדאי שתבואו לברית, דווקא משום שאיננו יודעים עת ורגע ורוצים מאוד לזכות לחיות איתכם עוד שנים רבות. ובכלל- אני לא יודעת אם אני צודקת, אבל בימים האחרונים אני מרגישה שיש לכם משהו נגדי". 

היא בוכה. חדווי שלי. הפסיכולוגית. סליחה, המאמנת. אם יש משהו שאני לא יודעת להתמודד מולו, זה בכי. בכי עושה אותי חסרת אונים, חשופה כציפור דרור על גג בחורף. רועדת ומלאת אשמה ומצפון.

אין לי כל בעיה להתמודד מול חוצפה ממדרגה ראשונה, השתלחויות נעדרות רסן או חוסר טקט. בכי מערער בי את הביטחון הבסיסי כאמא, הופך את עולמי.

עיניו של יוסקה התעגלו מבעד למשקפיו המוזהבים. "היא בוכה?" הוא שאל בלחש כלא מאמין.

חדווה מלמלה משהו, התנצלה שהיא נסערת וניתקה.

"מה קרה לה?" הוא משך בכתפיו. הטלפון עבר בין ידיו הלוך ושוב. "לך תבין פסיכולוגים".

הדוכיפת החבוקה בזרועותיי עברה מעיכה. סבלה בשקט, לא צייצה. "היא נעלבה, יוסקה", פלטתי נבוכות. "צעקת עליה".

"לא צעקתי", עלתה מחאתו בקול, "בסך הכל הצגתי את עמדתי כהורה וכסבא".

לא המשכתי להתווכח. קמתי מהספה. הטלפון צלצל שוב.

החלטתי שלא לשוב על עקביי ונתתי ליוסקה לשוחח עם אלקנה, שאף הוא נרעש מההודעה הדרמטית שלנו על השתתפותנו העתידית בברית. יוסקה אמר מה שאמר ועבר לממתינה. שם ציפתה לו אלישבע, המומה גם היא מניסיוננו הנואש להשיב לעצמנו עצמאות מתבקשת.

גם עקיבא לא אכזב והשמיע את דעתו כעורך דין הניצב להגנת אחד מלקוחותיו באולם בית המשפט המחוזי. אלא שכאן הוא לא הגן עלינו, אלא הציב פרוטוקול מפליל בו הוא פרט את כל השגיאות אותן ביצענו בדרך לקבלת החלטתנו להשתתף בשמחה המשפחתית.

"אני מוכרח אוויר", סיכם יוסקה בסיום ארבע השיחות ושחרר קמעה את העניבה שעל צווארו.

"תפגוש בו ביום שני", הזכרתי לו. "מדוע באמת בחרת ביום ההוא, דווקא?"

"תסתכלי בלוח", הוא כיוון אותי, מוכיח לי בפעם המיליון שטיפוס כמוהו לעולם יהיה מחושב עד לפרט האחרון. "יום שלישי הוא הראשון בספטמבר. בשני כולם יהיו עסוקים בארגון הילדים לקראת חזרה ללימודים ופחות יהיו עסוקים בנו.

בואי נצא מנקודת הנחה שהילדים יגלו בסופו של דבר שברחנו. נחזור ברביעי בערב, וכך נוכל להשתתף יום למחרת בברית, שתהווה בדיחה קלילה למדי לעומת הבריחה. אז מה את אומרת חנהלה, מתיישבים במרץ על התוכנית?"

הנהנתי בראשי, שפתיי נפשקו. הייתי כחולמת.


לתגובות:leedhorachel@gmail.com



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.