1 דקות קריאה
17 Jan
17Jan

תקציר: יוסקה וחנה הגיעו לשלב תכנון תוכנית טיול הבריחה שלהם. נכדם אושי מתקשר ומספר להם שנולד לו בן ראשון. יוסקה מודיע שיבואו לברית.
מיד לאחר מכן מתקשרת חדוה וקובלת על החלטתם להשתתף. יוסקה צועק עליה והיא נפגעת. כל הילדים מתקשרים בזה אחר זה ומנסים לבטל את החלטתם.


זו הייתה שעת ערב בנאלית שהיטיבה להסתיר את שעומד לקרות. בחוץ גססה השמש באטיות, צובעת רגעי חיים אחרונים באש ורודה.

בשעה שמונה נשמעו דפיקות על הדלת ואריאל ותקווה צלמון חמקו פנימה.

על השולחן המתינה להם עוגת גבינה בחושה שזה עתה הוצעה מהתנור. 

יוסקה הזמין אותם לשבת בעוד אני שופתת מים רותחים לספלי התה הנהדרים שלי בעלי שפת הזהב היוקרתיים, שמזה חודשים ארוכים שכחו כיצד אני נראית.

"תתכבדו", קרב אליהם יוסקה את המגש.

"אנחנו..." גמגם אריאל, "רוצים לשמור על תקנות משרד הבריאות". כף ידו הונחה על מסכתו, כמחפשת בה עוגן.

"מחמירים גדולים אתם", סנט בהם יוסקה והתישב בראש השולחן בעוד הזוג התמקם בפינה הנגדית לו, "קיים ביננו מרחק של שלושה מטרים. אל תחששו".

אריאל המשיך להדק אליו את העוגן, אך על תקווה ניכרו סימני תאבון ברורים כשעיניה השחורות נישאו באהדה אל עבר העוגה הזהובה. בלא אומר נטלתי פרוסה מהמגש והנחתי לפניה על צלחת התואמת לספלי התה. 

היא החליפה מבט עם בעלה כמבקשת את אישורו. עוגנו הקשוח אמר את שלו.

"תודה שבאתם", פתח יוסקה תוך כדי שהוא מעביר יד על התחבושת הגדולה שבמצחו. "אתם ודאי סקרנים לדעת מדוע הזמנו אתכם אלינו..."

הם הנהנו בראשם כמו שני ילדים קטנים.

"כפי שהנכם יודעים, לא יצאנו מפתח ביתנו מזה חמישה חודשים בשל הקורונה". הוא נעצר, לגם לגימה מהתה הרותח והמשיך, "הילדים שלנו דואגים לנו מאוד והם עושים הכל כדי שלא נצטרך לצאת. אך, מסיבות שונות החלטנו אשתי ואני, לעזוב את הבית".

"לעזוב את הבית?!" חזר אריאל אחריו בהלם.

צחוק עמוס דשן נפלט מפיו של יוסקה. "לא לצמיתות. רק למספר ימים. אנחנו בסך הכל עורכים טיול..."

"אהה", נרגעו השניים. תקווה שבה לסקור את העוגה.

"מחר לפנות ערב, אנו מתכוננים לנעול את הבית ולחזור אליו בעזרת השם ביום רביעי בלילה. וכאן אנו זקוקים לעזרתכם", הודיע יוסקה בטון דרמתי. 

הם הזדקפו בהפתעה.

"כשכננו לקומה, אנו מוכרחים שתסייעו לנו לשמור על היציאה שלנו בסוד".
"בסוד?!" שוב חזר אריאל על מילותיו.

"כן, סוד!" התערבתי בנימה שלא תותיר מקום לספק, "ואנחנו סומכים עליכם שתשתפו אתנו פעולה באופן מלא".

"למה אתם מתכוונים?" הקשתה תקווה. עדיין לא מתייאשת מהעוגה.

"ירחם כבודו על אשתו", פניתי אל אריאל בנימוס, "אנחנו כל כך רחוקים האחד מן השני, שלא יקרה שום דבר אם תסירו שניכם את המסכה רק כדי לאכול פרוסת עוגה. זה פוגע בנו כשאתם לא אוכלים".

"נו, טוב", נכנע שכננו המסור, "אינני מעונין לפגוע". מסכתם הוסרו באחת, חושפת פנים צעירות ומלאות תום.

יוסקה ניצל את אכילתם השקטה כדי להסביר את פרטי התוכנית: "ילדינו אינם יודעים על הטיול שלנו וחשוב מאוד שהוא ישמר בסוד ככל שניתן. הבעיה היא שהם מעורבים בחיינו בצורה אינטנסיבית ולכן לא נוכל לשמור על חיסיון החופשה שלנו, אם לא תעזרו לנו".

"נשמח לעזור במה שנוכל", מיהר אריאל להגיב באדיבות. תמיד ידעתי שעוגת גבינה, גם אם פשוטה ובחושה, נוגעת בלבבות.

נטלתי את הדף שהכנתי והסברתי את הנקודות העיקריות: "ראשית, הם נוהגים להניח לנו מאחורי הדלת מצרכי מזון שהם קונים בעבורנו. בדרך כלל הם מתקשרים לעדכן אותנו כשהם שם, במיוחד כשמדובר במוצרים שצריכים קירור. אנו כמובן נצלצל אליכם מיד, כדי שתכניסו לנו אותם לבית. 

למרות זאת, מדי פעם הם מניחים לנו הפתעות מאחורי הדלת, מצלצלים ובורחים. לכן נשמח אם תוכלו נניח פעמיים ביום, לבדוק אם אין משהו שמחכה לנו. כמו כן, יש צורך במישהו שיכנס לבית במשך היום על מנת להדליק ולכבות אורות לפי ההרגל הקבוע שלנו. כמובן שתקבלו מפתח".

פרוסות העוגה התחסלו באורח פלא. העוגנים שבו אל קרקעית ימם. "בסדר גמור, נעשה את זה", הסכים אריאל והורה לאשתו לקום. "אני מקווה שתהיה אפשרות ליצור אתכם קשר על כל שאלה".

"ודאי", הזדרזתי להבהיר.

"אנחנו נחזור הביתה עכשיו", אמרה תקווה. "לא נעים לנו לשהות אצלכם בבית מעבר לרבע שעה, כדי שלא תחויבו בבידוד במידה ונימצא חיוביים..."

"הכל טוב!" החזרתי לה בחיוך רחב.

ליוונו אותם החוצה, כשאריאל הסתובב פתאום. "אה... כבוד הרב, זה לא מסוכן ככה... שאנשים בגילכם יסתובבו בחוץ עם כל הבלגן של הקורונה?"

"גם לעבור את הכביש מסוכן". הזכיר יוסקה כשהוא מנופף להם לשלום כמנהג זקנים מופלגים.

"הנה המפתח", הודעתי במין יראת כבוד. מפתח הרזרבה שלנו, בעל ראש צהוב משולש עבר ידיים.

רטט עבר בי. זה אמיתי.

לתגובות: leedhorachel@gmail.com

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.