1 דקות קריאה
31 Jan
31Jan

תקציר: יום ראשון בערב, יוסקה וחנה נפגשים עם שכניהם לקומה, אריאל ותקוה צלמון, כדי לבקש מהם שישתפו אתם פעולה בענין הטיול שלהם. הם מקבלים הסכמה.

ביום שני לפנות צהרים, הגיע עקיבא ללוות את יוסקה להוצאת התפרים. הוא המתין בדלת בחיל וברעדה עד שיוסקה יסיים להתארגן, ולא נכנס אלינו פנימה.

גם אני העדפתי כך.

על השטיח הפרסי שבסלון נחה מזוודתנו השחורה, פתוחה לרווחה כמו פה פעור של פציינט אצל רופא השיניים. מדי פעם השלכתי לכיוונה מעט אוכל והיא עיכלה אותו בתאבון רב.

מה צריך זוג מבוגר כדי ליהנות מחופשה? כמעט שום דבר. כמה פריטי לבוש, ספר או שניים, מזון בסיסי, לא יותר מזה.

מורת רוח התנוססה על פניו של עקיבא לנוכח העניבה האדומה שבחר יוסקה לענוד. עקיבא ניסה פעמים רבות להניא אותו מלשלוף עניבות מתוך הגנזך. זה לא ממש עבד.

לפני יומיים, בשיחת הטלפון הקבועה שלהם הוא אפילו הציע: "אולי נסדר ביחד את ארון העניבות, אבא? אפשר לעשות את זה בטלפון. אתה תתאר לי את העניבה ונחשוב ביחד האם להשאיר אותה או להעביר אל ארגז התחפושות. מימי חשבה שזה יהיה רעיון טוב אם אתה וסבתא תחנכו ארגז תחפושות לפורים. אתה תביא עניבות, וסבתא - סנדלים ועגילי קליפס. מה אומר?"

"אני אומר שאחרי המאה ועשרים שלי, אתה מוזמן לבוא אלי הביתה ולזרוק לפח כל מה שלא מוצא חן בעיניך", השיב יוסקה בחריפות.

יוסקה הוא אדם בעל קליפה עבה ומחוספסת. מי כמוני יודעת, כי מתחת למעטה הקשיחות שלו, מסתתרת נפש רגישה כתולעת משי.

"אתה יודע מה חבל?" שחתי ליוסקה לאחר השיחה, "המבחר של הסנדלים שלי כל כך עשיר ומגוון. חבל שאף אחד לא יוכל ליהנות ממנו אחרי אתה יודע מתי. לא נועלים נעליים של אדם שנפטר..."

"אף אחד לא ירצה לנעול את הסנדלים שלך בכל מקרה", הוא זרק במרירות, "הדור של היום מחליף גרדרובה בכל עונה. בל תשחית במיטבו".

הרהרתי אודות המגירה המלאה עד אפס מקום בסנדליי וחשבתי שהרעיון של מימי דווקא נחמד. אולי בכל זאת אתרום מספר זוגות. את הסנדלים החומות למשל, עם קליעת השתי וערב. הן באמת יצאו מהאופנה.

בשעה שתיים בצהריים הם חזרו. יוסקה עם צלקת נוראית במצח ועקיבא בפרצוף חמוץ כפומלית.

"התפללתי מנחה בבית הכנסת שבבית החולים!" סיפר יוסקה בהתלהבות וקרץ לי. זו הייתה התוכנית הגאונית שלו, להתפלל בבית החולים ולחסוך הסברים מדוע הוא לא יופיע במרפסת בערוב היום כדי להשתתף במנין החצרות.

הניגודיות שבין מצב רוחו המרומם של יוסקה לתוגתו של עקיבא, גרמה לי לצאת אליו לחדר המדרגות, חבושה במסכה, כמובן.

"מה קרה, עקיבא?"

"אלקנה יבלע אותי כשישמע שאבא הסתובב בבית החולים ועוד התפלל שם בבית הכנסת. הבטחתי לו לשמור עליו".

"אתה לא צריך לספר לו הכל!" אילפתי אותו בינה.

הוא השחיל את ידיו בכיסיו, כתפיו נשמטו. "זה לא רק זה. אבא בזמן האחרון נעשה תוקפני כלפיי וכלפי חדווה ואלישבע. אלקנה לא מוכן לדבר איתנו על זה, אבל אני מניח שהוא לא יוצא דופן. בכל שיחה אבא מגיב בצורה עוקצנית וגם מזכיר בלי סוף דברים שקשורים למוות. אולי הוא סובל מדיכאון?"

נתמכתי במעקה המתקלף. "תקשיב עקיבא, אבא ואני – שנינו על הקצה. קשה לנו מאוד להיות מנותקים מהסביבה, מהמשפחה, מהחברה".

מבלי לשים לב הוא ירד מדרגה ברוורס. "אמא... ברור שזה קשה. ועדיין. היחס שלו אלינו פוגע ומזלזל. אולי את יכולה להגיד לו-"

"עקיבא", התריתי בו באצבע זקורה, "אל תצרף אותי לקואליציה כדי להפוך לאופוזיציה. אם יש לך משהו מול אבא אתה מוזמן לשוחח איתו על כך. אני לא קשורה לעסק. אתה יודע שהוא אוהב אתכם".

נפרדנו.

חזרתי למזוודה. צרפתי עוד קופסת שימורי טונה במים ליתר בטחון. יוסקה התקרב לכיווני.

"אני חושבת שחדווה נפגעה ממך בשבוע שעבר במהלך השיחה שלכם על הברית", התחלתי בזהירות.

הוא רחרח את הנעשה בתוך המזוודה ואז אמר: "נכון, גם אני חשבתי על זה. אני רוצה להתקשר אליה להתנצל. בסך הכל היא ילדה טובה".

"כל הילדים שלנו טובים". דייקתי.

הוא הקיף את המזוודה כמעריך את שוויה. "אני מתוח כמו קפיץ". נפלטה מצוקתו.

"זהו, יוסקה", ניסיתי להרגיע אותו, "זה עומד להיות מאחורינו".

פרשנו למנוחת צהרים קצרה. בשעה ארבע וחצי התעוררנו, התלבשנו כיאה ליציאה אל העולם, הורדנו את המזוודה אל השטיח וגלגלנו אותה עד לפתח הבית. פתחנו את הדלת, נעלנו אותה. ירדנו בשקט. הסתכלנו לכל הכיוונים כשהגחנו מהבנין הישר אל תוך החניון הפינתי.

יוסקה פתח את ההונדה הלבנה והתישב מול ההגה. הכנסתי את המזוודה אל תא המטען ובאתי לשבת לצידו.

יוסקה התניע. וכך, ללא טקסים מיותרים –

יצאנו לדרך.


לתגובות:leedhorachel@gmail.com


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.