1 דקות קריאה
15 Feb
15Feb

תקציר: יום שני לפנות צהריים. אלקנה מגיע ללוות את יוסקה עבור הוצאת התפרים במצחו. יוסקה מתעקש להתפלל מנחה בבית החולים כדי לתרץ את היעדרותו המתוכננת מתפילת המנחה במנין החצרות בהמשך היום.
יוסקה וחנה יוצאים לדרך.


ההונדה גלשה בבטחה על הכביש, שומרת אמון לאדוניה. כה אהובה הייתה עלי הדרך המוכרת ונאה עשרת מונים מכפי שזכרתי אותה.

"אתה נוסע טוב, יוסקה", שברתי שתיקה בת שתי דקות. שיא עולמי מבחינתי. "לא להאמין שלא נהגת חמישה חודשים".

"באמת לא להאמין", טפח יוסקה על ההגה. נחמד לראות אותו שוב חבוש בקסקט האפור. "אז את רוצה שנעצור ב'דיזיין פוראבר' לפני שניסע לצימר 'ירוק בטבע'?" הוא חזר על תוכניתי הסדורה.

"כן, נעצור", אישרתי בהנאה, "החנות הזו תמצא חן בעינייך, יוסקה. שמעתי שיש בה קרוב לשלושים אולמות תצוגה מרהיבים של כל חדרי הבית. רהיטים, אביזרים, משחקים, אפילו מסעדה... הכנתי רשימה מה נקנה לכל אחד מן הילדים. רוצה שאקריא לך אותה?"

עיניו האפורות-תכולות של יוסקה היו ממוקדות בתנועה הסואנת שלפנינו. "אולי כשנגיע, חנהלה. אני חושב שבכל זאת כדאי שאתרכז בנהיגה".

השתתקתי. הפתקה עליה נכתבו מתנותיי העתידיות התקמטה בידי. חזרתי לקרוא בה שוב ושוב, מתמוגגת מעצם המחשבה על הקנייה המתוכננת.

פעם נהג יוסקה לעשות את דרכו בכבישים תוך כדי תמרון בין שיחה באמצעות הדיבורית, לגימה מבקבוק המים שנח קבע ברכבו (והתבשל כהוגן בימי הקיץ הלוהטים) ובשילוב גורם נוסף זה או אחר כמו: ענייה לשאלותיי התכופות או האזנה לשיעור תורה.

פיצול הקשב המופלא נעשה מסוכן בשנתיים האחרונות, אך יוסקה מיאן להסכים עם כך שמשהו השתנה. ההשלמה נלמדה בדרך הקשה, כאשר בדרך לחתונת מכרים הוא התפתה לענות לשיחה נכנסת והמשיך לנסוע גם לאחר שהרמזור שהתחלף לאדום. הוא גילה את הטעות ברגע האחרון (לא הוא, אני,) ובלם בעוצמה. בנס התנגשנו אך קלות באוטובוס שנעצר לפנינו.

המקרה הסתיים במכה יבשה בצלעותיו ובנקע במרפק ידי הימנית. מיני אז יוסקה גזר על עצמו שתיקה בזמני נסיעה והשתדל להימנע ככל שניתן מהתעסקות באלמנטים מסיחי דעת.

עיינתי בפתקתי, שוקלת בפעם המי יודע מה האם בחרתי נכון. סביר להניח שאף אחד מילדיי לא ידע להעריך את ההשקעה הטמונה במתנה שיקבל, החל בשלב קבלת ההחלטה הלא פשוט ועד לרכישה שככל הנראה גם היא תגזול מאיתנו כוחות רבים.

לא קלה הייתה ההכרעה בעניין המתנה עבור אלקנה וצילה. חשבתי לקנות להם ספה, עליה יוכלו לשבת ולנוח לאחר יום עמוס ותובעני, ולהעביר את הספה הנוכחית שלהם למקומה הראוי לה - אל אחזקתה של רשות העתיקות בישראל.

צילה היא אישה עסוקה, מנהלת מוסד לנערות בסיכון שחוזרת מדי יום הביתה בשעת ערב מאוחרת. הקורונה לא עשתה לה חיים קלים.

אתמול כששוחחתי איתה מספר דקות בטלפון (זו הייתה התורנות שלה, מה היא יכלה לעשות...) ושאלתי כיצד היא מסיימת את התארגנויות האחרונות לקראת פתיחת שנת הלימודים, היא סיפרה על עומס קיצוני ורישום גבוה מן הרגיל.

"רישום גבוה זה סימן טוב", הגבתי כיאה לחמות הגאה בכלתה, "זה אומר שאתם מוסד מבוקש!"

"זהו לא סימן טוב בכלל", נאנחה צילה, "זה אומר שנערות רבות נפלטו מהמסגרת והתדרדרו במהלך החודשים המאתגרים של המגיפה הזו. תאמיני לי, הלוואי ולא היו לי תלמידות..."

שאלתי אותה אם היא בקשר עם אלישבע. היא ענתה "כן" קצר ויבש שהבהיר בצורה חד משמעית שהיא אינה מעוניינת לפרט.
הסיפור עם אלישבע או מדויק יותר לומר – עם בתה, רבקי, הוא עצוב מאוד. כבר לפני חודשיים הבנתי שמשהו השתבש, כשרבקי נכדתי הפסיקה לצלצל אלי ונעלמה מן השטח כאילו בלעה אותה הדגה. עד הקורונה היא נהגה לבוא אלי מדי יום חמישי כדי לעזור לי ללוש את בצק החלות ולקלוע אותן לכדי צמות עבות לכבוד שבת המלכה.

חשבתי שאני מדמיינת, עד שבאחת השיחות שלי עם חדווה, היא פלטה בטון פגוע אמירה בסגנון של: "בשביל מה יש לאלישבע אחות שהיא מאמנת אישית וגיסה נוספת שעובדת עם נערות בסיכון, אם לא כדי שתעזורנה לה עם הבת הבעייתית שלה?"

"אמרת בעייתית?" שאלתי ליתר ביטחון. למרות מכשירי השמיעה שלי, לעולם איני בטוחה עוד שלא פספסתי מידע חשוב.
חדווה החווירה (לא ראיתי אותה בפועל, אך שיערתי שכך קרה לה) וביקשה בתחנונים שאשכח מהעניין. צלצלתי מיד לאלישבע ושאלתי מה קורה עם רבקי. ככה בתמימות - קבלתי על היעדרותה מטקס הפרשת החלה.

"אמא..." נדהמה אלישבע, "מאז הקורונה אף אחד לא מגיע אלייך..."

"טוב, אז בלי קשר לחלות", חזרתי בי בבושה, "מה קורה עם רבקי?"

שקט השתרר מעבר לקו. "מישהו אמר לך משהו?" שאלה אלישבע בחשדנות.

"מה זה משנה מי אמר", התגוננתי, "אני רוצה לדעת! אני אמא שלך, מגיע לי!"

אלישבע התנצלה. החלה לבכות. הסבירה שלא רצתה להכביד עלי ולצער אותי ובכלל היא מתקשה לשוחח על העניין. הבנתי הכול.

"רוח שטות"- כך הגדרתי בפני יוסקה ההמום. "זה מה שזה".

אולי צריך לקנות משהו לרבקי, לשדר לה שאנחנו אוהבים אותה על אף שהיא עושה כרגע הכול כדי לשכוח שיש לה סבא וסבתא ומשפחה בכלל.

ומה נעשה עם קנאתם של הנכדים האחרים? במה הם פשעו על שלא חטאו?!

ואם קונים לרבקי, אז מה עם פיני של חדווה הממתין מזה שנים לזיווגו?

משפחה היא עניין סבוך.



לתגובות: leedhorachel@gmail.com

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.