פרק 2: עציץ מתפלל


1 דקות קריאה
24 May
24May

תקציר: יוסף וחנה, נמצאים במה שהם קוראים לו "מעצר בית" מזה חמישה חודשים. יוסף קנה מקל הליכה אך הוא לא בא לידי שימוש.
חנה שמה לב כי יוסף מדוכדך ומחליטה שאין מנוס מיציאה מן הבית. יוסף אומר שמסוכן לצאת וילדיהם לא יתנו להם לעשות זאת. חנה קובעת כי עליהם לברוח...



יוסקה היה המום עד כי ניטל ממנו כוח הדיבור. הוא בלע את רוקו פעם ופעמיים בניסיון להשיב לעצמו את אפקט מיתרי הקול. "את בעצמך לא מאמינה בדמיונות האלה". הוא קרקר בפנים חמורות סבר.

לא נעלבתי. הבנתי אותו. ובאותה המידה הגעתי אל המסקנה כמה נזק גרם לנו הבידוד הכפוי.

התקרבתי אל הכורסא עליה ישב. "הילדים עשו לנו שטיפת מוח", המשכתי בעקשנות. "אני לא בטוחה שמסוכן לצאת כמו שהם מתארים. הנה, דוד ויונה השתתפו בברית של הנין שלהם לפני יומיים, ליברמן נפגשו עם הנכדים שלהם בפארק, וגם שפר וצוברי מתפללים במנין החצרות למטה אף על פי שכולכם בני אותו הגיל. למה רק אתה צריך לעמוד במרפסת כמו איזה עציץ?"

זו הייתה טעות. התפילה במתכונת העכשווית היא נקודה רגישה שאין מעלים אותה באקראי. יוסקה האדים, חזהו התנפח. "אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו". הוא סינן בשפתיים קפוצות.

"טוב, בסדר". מלמלתי ויצאתי מן החדר.

עזבתי אותו לעת עתה. לא רק אוכל מתבשל, גם בני אדם. החוכמה היא לבזוק תבליני שכנוע באין רואים והעיקר לשים לב, שהאש שבלב תמשיך לבעבע.

*

אימתי נפל לי האסימון שמשהו השתבש?

כשחשבתי על כך שגם נכדיי משתמשים בביטוי הזה על אף שאין להם מושג איך החפץ העגול המוזכר נראה.

נולדתי בארץ ישראל בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, עברתי את כל תהפוכותיה של המדינה מאז הוקמה, גידלתי ארבעה ילדים בכל מיני מצבים ועברתי תקופות מורכבות ולא פשוטות.

איך קרה וכיצד יתכן, שילדיי בטוחים שהם יודעים טוב יותר ממני מה עלי לעשות?!

העניינים החמירו לאחרונה בגלל חדוה. חדוה היא הבת הגדולה שלי, אחרי אלקנה. אני אוהבת אותה ומעריכה אותה מאוד, גאה להיות אמה ושמחה שהיא עובדת במשהו שנותן לה סיפוק וקורת רוח לאחר ששנים רבות היא התקשתה למצוא את עצמה. אבל מה, לא קל להיות אמא של פסיכולוגית.

פעם אחת בלבד הסכמתי לשתף פעולה עם תרגיל שהיא הוצרכה לבצע במסגרת ההכשרה המקצועית שלה. ישבנו שתינו על ספת הז'מש החומה בסלון שלנו וחדוה שאלה: "אמא, איזה חלום יש לך שעדיין לא הגשמת? האם תסכימי לספר לי עליו ועל הקשיים בדרך להגשמה שלו?"

הבטתי בה, ילדה בת כמעט חמישים שלי. אחזתי בידה ונתקלתי בטבעת הנישואים החלקה שלה שהספיקה להישרט עם הזמן שחלף. חייכתי. לחצתי את אצבעותיה בעוז רך. "מתוקונת, בגילי אפשר לומר שהגשמתי את כל חלומותיי. ברוך השם, אבא ואני בנינו משפחה יפה. יש לנו ארבעה ילדים, נכדים ונינים שלא סופרים ונחת שקשה להכיל ולקלוט. מה יש לי לבקש ולחלום? שנמשיך כך בעזרת השם, בבריאות ובאושר".

"ואולי בכל זאת?" ניסתה חדוה שוב. "האם יש משהו שרצית ולא, לא הצלחת עדיין לממש?"

"חדוי", סנטתי בה. "למה את מחפשת בעיות?"

"אלה לא בעיות", דייקה חדוה. "זהו חלום נסתר שמבקש לבקוע, אם רק ניתן לו מקום והזדמנות".

ספקתי את כפותיי לאות סיכום. "אני לא יודעת על מה את מדברת, חדווה. אולי אני לא הבן האדם הנכון בשביל התרגיל הזה".

חדוה לא דחקה בי עוד, אך את מחיר הוויתור שילמתי בריבית.

"לכל אדם ישנו חלום שהוא טרם הביא לידי מעשה וזאת בשל השתקת קולות פנימיים, פחד מפני כישלון, נטייה לדחיינות ועוד". היא סיכמה כשסגרה את הקלסר, עם הדף הלבן שנותר ריק בתוכו.

יוסקה טוען שמאז לימודי הפסיכולוגיה, חדוה חושבת שכל המשפחה צריכה לשבת אצלה בחדר הטיפולים. אני לא מסכימה אתו. היא בסך הכל רוצה להראות שהיא יודעת משהו וכהורים עלינו להתייחס אל אמירותיה בסלחנות ולספוג זאת.

אולי טעיתי. הייתי חומלת ומאפשרת מדי. נתתי לילדיי להוביל אותי מתוך אמונה שהם רוצים בטובתי.

איני מפקפקת ברצונם להיטיב ליוסקה ולי. אבל עכשיו, כשאני עומדת במטבח ושמה לב למחבת הריקה שהוא נמנע מלהשתמש בה כפי שעשה בשבועות האחרונים, אני מבינה שהרחקנו לכת. שאם לא אעשה משהו גם אם הוא יהיה מנוגד לאופיי ולחלק מדברים שהאמנתי בהם עד היום, הוא ישקע במרה שחורה ואני בעקבותיו.

אנחנו נברח.

ואם לא מחר, אז בשבוע הבא.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.