1 דקות קריאה
26 Feb
26Feb

תקציר: ד' באלול תש"פ. יוסקה וחנה יצאו לדרך, לכיוון החנות 'דיזיין פוראבר', שם הם מתעתדים לרכוש מתנות עבור ילדיהם. לאלקנה ולצילה החליטה חנה לרכוש ספה. צילה היא מנהלת מוסד לנערות בסיכון. חנה מהרהרת על אודות נכדתה רבקי, בתה של אלישבע- שהתדרדרה רוחנית בעקבות הקורונה.


יוסקה זמזם לו בעונג שיר משנות ילדות, ידיו אמונות על ההגה. אדמה נפרשה משני צידנו, מתוחה עד להתפקע. שמים תכולים האצילו מעליה, כמנסים למגן אותה מפני החמה הקופחת.

העולם כמה לגשם. לרפואה. להתחדשות. "אנא ריבונו של עולם", התפללתי בלי קול, "חדש עלינו שנה טובה ומתוקה!"

הבהוב מבט של יוסקה קלט את שפתיי הרוחשות. "תתפללי גם עלי, חנהלה", הוא ביקש בגבות מכווצות, "על יוסף בן רחל. שאשאר בריא וצלול עד יומי האחרון".

"בטח יוסקה, אני אתפלל עליך", אמרתי, והמשכתי את תפילתי השקטה: "בבקשה ממך בורא העולם, תן ליוסקה, זאת אומרת, ליוסף בן רחל, אריכות ימים, חוזק, איתנות וצלילות הדעת עד יומו האחרון. תן לו כוח להמשיך להנהיג את המשפחה ביד רמה, שיהיה רגוע ונינוח לכל סובביו ושלא יתפתה להצעות עסקיות מפוקפקות.

"שאוכל אני, חנה בת גיטל, ללוות אותו בכל אשר יפנה ולהיות אישה כשרה. שנזכה יחד לרוות מלוא חופניים נחת מכל הילדים, הנכדים והנינים. הזמן לפנחס בן חדוה זיווג הגון במהרה והחזר את רבקה בת אלישבע לדרך הישר, ועל הרך הנולד בן תמר, שתתקיים הברית במועדה ובקלות ויזכו הוריו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים". אחר כך מניתי ברחש את שמותיהן של כל הנכדות העומדות ללדת בחודשים הבאים ופרטתי עוד כמה שמות של צאצאים הזקוקים לישועה במגוון תחומים.

"שתהיה לנו חופשה נעימה ומוצלחת", הוספתי, ולסיום הגברתי את קולי בבקשה הנצחית: "ושנזכה לגאולה השלמה בקרוב במהרה בימנו, אמן".

"אמן". ברך יוסקה, חיוך עקף את גבולות שפמו. "רק בזכות התפילות שלך, הגאולה ודאי קרובה לבוא!"

"הו, באמת!" נשפתי בתחושת אי נוחות, "אל תעשה ממני רבנית".

צחוקו של יוסקה הזכיר ילדון שובב שזכה בתחרות. "את הרבנית שלי, זה מה שבטוח".

אחזתי בידית הכסא, מתלבטת מה לומר. "יוסקה..." היססתי אם להפריע לו, "אני יודעת שלא טוב להסיח את דעתך בזמן הנהיגה, אבל יש לי משהו מאוד חשוב שאני רוצה לשאול אותך".

"דברי".

לחצתי על כפתור המושב הקבוע לימיני והיטיתי אותו מעט. רווח לי. "תגיד לי יוסקה, מתי זה קרה שהילדים הפסיקו לשתף אותנו בהתמודדויות שלהם בתואנה שהדבר יכביד עלינו או יצער אותנו? כאילו גם הלב שלנו נעשה שברירי עם הגוף שנחלש..."

סטינו מהדרך הבינעירונית ונכנסנו אל תוך תוואי הכביש המוביל אל אזור התעשייה הצפוף. פקק השתרך לפנינו, מאפשר שיחה ללא סיכונים.

"יש קשר בין גוף לנפש", ננעצו בי עיני ים אפורות מבעד למשקפי זהב, "חוסר היכולת שלנו לעזור בפועל בכל מיני עניינים כפי שעשינו בעבר, גורם לנו לדאוג ולפחד יותר כשאנחנו שומעים על דברים שאינם מתנהלים כשורה".

"זה נכון", הסכמתי אתו, "אבל לא הייתי מוותרת על המידע רק כדי לחסוך לעצמי כאבי לב".

"את זה את אומרת", הסתער גל שובב על גבי אישונו, "לכי תסבירי את זה לילדים שלך..."

הידקתי את פתקת המתנות העתידיות בידי ואחר הכנסתי אותה לתיק העור השחור שלא תאבד. "אני עדיין לא מעכלת איך אלישבע לא שיתפה אותי", המשכתי בעוד אני חשה את העלבון הולך וכובש ארצות נוספות בתוכי. אוקיאנוס געש בי, מחפש נתיב. "לא מתאים לה. אנחנו כל כך קשורות. זו רק הקורונה הזו, המרחק הזה. אתה חושב שהיא חששה שאגיב בצורה לא נעימה ולכן החליטה להסתיר ממני את האמת?"

"לא נראה לי", משך יוסקה בכתפו וצפר צפירה קצרה לנהג שריחף לפניו. "היא כנראה כאובה מאוד".

"והיא לא מתייעצת איתי. על כלום בקשר לרבקי!"

יוסקה פנה ימינה, אל תוך החניון המרווח של 'דיזיין פוראבר'. "למה את עושה מזה עסק, חנה? מה בדיוק היית מייעצת לה? זה דור אחר, מפונק ופרוע. מה היית אומרת לה לעשות? לאהוב אותה? היא אוהבת אותה. ואם צריך להוכיח אותה על משהו? היא מוכיחה אותה. ואם היא לא מוכיחה, זה כנראה לא יעזור, ולא יועיל אם תגידי משהו בכל מקרה".

"המילים שלנו שוות אפס". אמרתי, ונדהמתי מהמרירות שהתלוותה אל הדברים.

"בגיל הזהב, כל מילה שווה זהב". מחא יוסקה בנחרצות נמלצת. "הגענו".

ההונדה חנתה בקו ישר מול שלט ירוק זורח שתמונת אוהל דמוי קרקס, התנוססה עליו בצבעי אדום-לבן מסורתיים.

"מבצע היום. אוהל לילדים, רק תשעים ותשעה שקלים בלבד!" הקראתי מוקסמת. "זה בדיוק בשביל הדס של עקיבא!"

"חכי רגע, חנה", הזהיר יוסקה, "לא כל כך מהר. עוד לא התחלנו..."


leedhorachel@gmail.com



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.